המלחמה העזה הביאה את אורית שור (49), מורה במשך 24 שנים, לחשב מסלול מחדש. שור, שהשתתפה במחאות והצטרפה לתנועת "חוזה חדש", מצאה את עצמה בתחושת מבוי סתום. "אני קצת התייאשתי", היא מתוודה, ומתארת תחושה "שאין באמת מה לעשות" על מנת לקדם את השלום.

אך מתוך הייאוש, נולדה פעולה. "אני מורה ואמא, אני מרגישה שבארץ שלנו אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מיואשת. לא ידעתי מה לעשות, ונתקלתי בספרם של אלון ליאל ויהודה ליטני ז"ל, 'וכיתתו'". הספר, המורכב מראיונות ומגולל את סיפורם של הסכמי השלום באירלנד, קפריסין ודרום אפריקה, פקח את עיניה. "פשוט התחלתי לקרוא על אירלנד, ומצאתי את עצמי בוכה. היתה תחושה שבאמת משהו יכול לקרות פתאום. אחרי שנים אין ספור של מאמץ".

לצד התקווה שהפיח בה הספר, התעורר גם זעם. "פתאום נורא כעסתי שאף אחד לא לימד אותי ולא דיברתי על זה".

גדלת בציבור הדתי-לאומי. איך העבר הזה פוגש את התובנות החדשות שלך על מערכת החינוך?
"הבנתי שמעולם כל ימי חיי לא לימדו אותי על שלום. כל הזמן למדתי רק על מלחמות. החומר לבגרות, ימי זיכרון, הטקסים, הכל רק מלחמות. ומעולם לא למדתי על ההסכמי שלום האלה בעולם, וגם לא על הסכמי שלום בארץ".

את מרגישה שהשיח בחברה הישראלית סביב המושג הזה השתנה לאורך השנים?
"אני זוכרת שדיברו איתנו הרבה על השלום, כאיזשהו חלום. היה לזה צבע, היתה לזה תמונה. היה איזשהו צל צילו של חלום שקוראים לו שלום. גם כל התפילות וכל הברכות, תמיד יש בהם את השאיפה לשלום. פתאום אסור להגיד את המילה 'שלום', היא נהייתה מגוחכת, פתטית. היא כבר לא משאת נפש, היא נהייתה פסולה".

"הבנתי כמה לוחמנות יש בבתי הספר"

שור, שהתרחקה מקהילת נעוריה אך עדיין חשה כחלק מהחברה המסורתית ("אני בקהילה אחרת, ששואפת לשלום ולשוויון, אבל עדיין מתפללת וקוראת בתורה את הטקסטים"), הבינה את עומק הבעיה אצל הדור הצעיר. "פתאום הבנתי שלבני הנוער שאני מגדלת בבית ומחנכת בבית ספר, אין בכלל את המושג הזה. הבנתי כמה לוחמנות וכמה תחושת קורבן יש בלימודים בבתי הספר".

כמורה לחינוך מיני ותיאטרון בבית הספר "קשת – דמוקרטי משלב" בזכרון יעקב, היא החליטה לקחת יוזמה. "הייתי בשנת שבתון והחלטתי שאני רוצה לכתוב מערכי שיעור, 'כולם מדברים על שלום'". במקביל, היא משתפת פעולה עם קבוצת 'מועדים לשלום' – "אלה הורים ואנשי חינוך, שהמטרה שלהם זה להכניס את השיח על השלום לבתי ספר ובכלל לשיח".

איך התלמידים הגיבו לשיעורים האלה בפועל?
"השנה התחלתי עם תלמידי כיתה ט' שאני המחנכת שלהם". השיעור הועבר כשיעור בחירה. "לא כולם בחרו בשיעור הזה. מי שבחר הלך איתי מחצית שלמה. לא דיברנו בכלל על הארץ, דיברנו רק על חוץ לארץ, על מה שקורה במקומות רחוקים ובשנים רחוקות".

איך נראה שיעור כזה בשיא המלחמה?
"בהתחלה דיברנו על המלחמה, על התנאים, על המקום, על הסיבות, על ההתרחשויות. בשיעור השני או השלישי דיברנו על ההסכם. היינו בשיא המלחמה והיו חטופים שעוד לא חזרו. כולנו בכאב לב, מפורקים מתסכול ומכאב. בסוף השיעור מול התמונה של הנשיא קלינטון בדרי, אירלנד, אחת הילדות אמרה בתמימות, 'אני לא מבינה, למה לנו זה לא קורה כבר, שמגיע איזה נשיא אמריקאי ופשוט אומר שצריך לעשות שלום, ויש הסכם'. יצאנו לחופשה, וכמה ימים אחר-כך טראמפ פתאום אמר שנגמרה המלחמה בעזה ומשחררים את החטופים. זה נתן תקווה".

ואיך הם התמודדו כשהגעתם למציאות הישראלית הקרובה?
היא מספרת שהחליטה להגיע גם להסכם השלום בין ישראל למצרים: "לזה הקדשתי קצת יותר זמן. זה מאוד קרוב, והיה צריך נשימה עמוקה. חצי מהשיעורים שלימדתי הסתיימו כשאני בוכה. זה מאוד מרגש אותי. אמרתי להם שהשיעור הזה נוצר, כי אני הרגשתי שאני צריכה את זה, אני חייבת את זה, ושאני שמחה שהם שותפים שלי בדבר הזה, בתקווה, בחלום, בידיעה שיום אחד זה יקרה".

זועקים לתקווה, אבל בלי אשליות

לדבריה, בני הנוער מבקשים שיח עמוק בהרבה מהסיסמאות השגורות כגון "עשו לנו ואנחנו נעשה להם, ביחד ננצח, עד הסוף, ואנחנו כפסע מהניצחון". היא מסבירה כי "יש כל כך הרבה קלישאות שנועדו להמשיך איזושהי מלחמה נצחית. לנוער קל מאוד להיכנס למקום קורבני וכוחני, ואני ממש שמחה שאני רואה אותם ומרגישה שהם רוצים עתיד טוב. זה נוער רגיש, שרוצה טוב ושוחר שלום ומאמין".

עם זאת, היא מקפידה שלא לשגות באשליות תמימות יחד עם תלמידיה: "עלה הרבה תסכול וכעס. הם פתאום הבינו שתמיד בכל הסיפורים יש את החזק והחלש, והמלחמות הן על כבוד, כוח וכסף. והרבה הסכמי שלום הם בזכות הרצון של מישהו בכבוד, כוח וכסף. זה היה מאוד לא תמים".

שור מודעת היטב לייחוד של בני הנוער שאיתם היא נפגשת במסגרת החינוך הדמוקרטי. "אני לא חושבת שהשיעור הזה היה עובר כל כך בשלום בכל בית ספר אחר שהייתי מגיעה אליו", היא מודה, אך מציבה יעד להמשך הדרך: "השאיפה שלי זה להביא את השיעור הזה באיזשהו אופן לעוד מקומות, ואני בטוחה שזה יהיה מורכב יותר".

את הראיון היא מסכמת במבט מפוכח אך מלא אמונה על הדור הבא: "רוב הילדים פחות מתרגשים ממני, כי הם מראש לוקחים את זה פחות קשה ממני. רובם לא חווים את אימת המלחמות, ואין להם את תחושת אחריות על הדבר הזה. אבל אני מרגישה שהם זועקים לתקווה".