'המרחב החברתי' שנמצא בתיכון החברתי ביישוב מצפה רמון ומיועד לילדים של משפחות המתארחות במצפה רמון בעקבות המלחמה – אינו פועל בימים אלה. המרחב הפסיק לפעול בעקבות הנחייתו של שר החינוך יואב קיש למועצות מקומיות שהוגדרו צהובות (כמו מצפה רמון) לחזור שוב ללמידה מרחוק. קיש הורה על השינוי לאחר שטילים איראניים פגעו בערים ערד ובדימונה – שהוגדרו גם כן צהובות.
"הפעילות הייתה אמורה בכל מקרה להסתיים יומיים לאחר צאת ההנחיה בשל חופשת פסח, שבמהלכה החניכים ('תלמידים' בעגת בית הספר; מ.מ) נוסעים הביתה", אומרת ל'דבר' נועם תירם (27) רכזת פדגוגית והרכזת של שכבת י"א בתיכון החברתי, ששייך לרשת 'דרור בתי חינוך'.
עם זאת, לדבריה, "פנו אליי כבר כמה חניכות שרוצות לחזור למצפה רמון במיוחד. אני מנסה לסגור קצוות כך שהמרחב יחזור לפעול ביומיים הקרובים".
לפני שבועיים הוחלט להגדיר את המועצה המקומית מצפה רמון צהובה. משמעות ההחלטה היא למידה פיזית בבתי הספר באישור של משרד החינוך ופיקוד העורף, ובכפוף לאישור הרשות המקומית. האישור הזה הוא כעת הסיבה להתלבטות של תירם ושל הצוות החינוכי בנוגע לשגרת הלימודים של חניכי בית הספר. "היה לנו ברור שכל שגרה של חניכים בבית ספר תכלול עשייה שקשורה למציאות שאנחנו נמצאים בה", מסבירה תירם, "כמו בכל מצב חירום אחר".
לדבריה, כל שנדרש היה רק להביט סביב כדי להבין מהו הצורך המיידי: "משפחות הגיעו להתאוורר מהטילים במרכז, ומטבע הדברים הילדים לא היו רשומים במסגרות החינוכיות ביישוב. מלבד זאת, היה לנו ברור שאחרי שבועיים של מתח מהמלחמה, החניכים שלנו לא יוכלו לשמור על שגרת לימודים אינטנסיבית שנדרשת לקראת הבגרויות".
כך נולד 'המרחב החברתי' שנוצר בתוך בית הספר ומורכב מכמה חללים- חלל אחד שמיועד ללמידה מרחוק, חלל נוסף שמוקדש להורים העובדים, וחלל נוסף שבו נערכים משחקים ופעילויות. במקביל, במרחב החברתי שפעל ב-14:00-10:00 נשמרה שגרת לימודים.
תפקידם של החניכים היה להדריך את הילדים המתארחים במתחם הפעילות. תירם מוסיפה כי "חניכים שפחות התחברו להדרכה יכלו לבשל או לאפות חלות לשישי למשפחות האורחות, שאחד מבני הזוג בהן משרת במילואים".
אחת החניכות שביקשו לחזור להדריך במתחם היא מיכל עמיאל (18), חניכה בשכבת י"ב, שזו שנתה השנייה בבית הספר החברתי. עמיאל, שמתגוררת בתקוע, היא חניכה בחברת הנוער מצפה רמון – פנימייה שחניכיה לומדים בתיכון. עמיאל מספרת כי "הדחף הראשוני שלי במצב חירום הוא לעשות משהו, וזה לא רק בשביל לסייע למי שצריך אלא גם כדי להרגיש יותר חיונית. גם כשהדרכתי בתנועת נוער, הדבר הראשון שחשבתי עליו במצב חירום הוא מה החניכים יכולים לעשות בשביל לא להרגיש חסרי אונים".
המלחמה תפסה את עמיאל בביתה: "היינו אמורים לצאת למסע לפולין למחרת, אך הכול כמובן בוטל. השתגעתי בבית וחיכיתי לחזור למצפה, לחברים ולבית הספר. בעיקר רציתי לחזור בשביל לעשות משהו, כי ידעתי שנעשה משהו".
לדבריה, הגישה שלה כלפי הפעילויות השתנתה עם הזמן. "בהתחלה תכננו פעילות מסודרת", היא אומרת, "אבל בסוף עשינו פשוט מה שהילדים ביקשו. הצורך העיקרי שלהם היה להוציא אנרגיה, אז הרבה משחקים בחוץ, ואפילו טיול למכתש. בסוף המטרה העיקרית של המרחב היא לאפשר להורים רגע לעבוד או לנוח".
אבל לא רק ההורים עמדו לנגד עיניה של עמיאל. "כולנו אוהבים ילדים, אז כול הזמן שאלנו אותם לשלומם ושמענו מהם סיפורים מהבית שלהם". בעיות משמעת, היא מוסיפה, לא היו. "אנחנו איפשהו בין בית ספר לתנועת נוער, כי באנו פשוט להיות איתם. אז זה בסדר שילד דרש יותר תשומת לב משאר הילדים. במקרה כזה הוחלט שמדריך אחד תמיד יהיה אתו".
עמיאל זוכרת סיפור אחד במיוחד: "הגיעה ילדה שלא הסכימה לעזוב את אימא שלה, ואימא שלה הייתה צריכה לעבוד. אחרי כמה ניסיונות שכנוע, הזמנתי את הילדה לפעילות שאלתרתי עם ילדה נוספת בת גילה שהכרתי שעה לפני – וזה הצליח. מהנקודה הזאת התחברנו, ואימא שלה סיפרה לי שהיא אף פעם לא התחברה ככה למישהו. אני והאימא מתבאסות שאנחנו לא נמצאים כעת במרחב".
תירם לא מסתירה את הגאווה: "אין נפלא יותר מלראות את החניכים שלנו מדריכים. כל החניכים מוכשרים להדרכה בימי שגרה, וההכשרה הזאת – והחינוך בכלל – באו לידי ביטוי עכשיו: הם הבינו את צו השעה והתייצבו".
