תקציב המדינה לשנת 2026 עבר שלשום (ראשון) בלילה, שלושה ימים לפני התאריך האחרון להעברתו, וכמעט 3 חודשים לתוך השנה. עד לפני חודש הדיונים בו היו איטיים ומרוחים, ודווקא מבצע 'שאגת הארי' אפשר את העברתו המהירה. לוח הזמנים הצפוף אילץ את שר האוצר לוותר על רוב המהלכים שרצה להעביר, ובראשם רפורמת החלב והחלת מס רכוש על קרקע בלתי בנויה. שני הצעדים האלה אומנם הוסרו מהחוק בחסות המלחמה, אך זה היה לאחר מאבק ציבורי עיקש. גם בצמרת אגף התקציבים הבינו שייאלצו להחזיר הרבה מהרפורמות שלהם למגירה לפחות עד לדיוני תקציב 2027.

בסיכום התהליך הפרלמנטרי המשפיע ביותר על החברה הישראלית בכל שנה, אפשר ללמוד כמה דברים על המנווטים של הכלכלה הישראלית:

הקלות לבנקים, הקלות לבעלי הכנסה בינונית-גבוהה, וההכבדות שנשארו

אפשר ללמוד על סדר העדיפויות של הממשלה בתקציב הנוכחי מהשינויים שהיו (ומאילו שלא היו) במיסוי. הוחלט על מיסוי חד פעמי של רווחי היתר של הבנקים, בסך של קצת יותר מ-3 מיליארד שקלים. המס נועד להתמודד עם הרווחים העצומים שריבית בנק ישראל הגבוהה והיעדר התחרות אפשרו לבנקים לגרוף, ובמקור היה אמור להכניס כ-7.5 מיליארד שקלים בחמש שנים. גם זה סכום צנוע ביחס ליותר מ-150 מיליארד שקלים שהבנקים יגרפו בתקופה הזו, ללא שינוי בשוק. הסיבה הרשמית של אגף התקציבים לשינוי היא שמס מופחת בהווה, ובהסכמת הבנקים, יאפשר לממשלה "לראות את רף ה-5% (גירעון שנתי ביחס לתוצר) מלמטה", ושהדבר ישדר לשווקים הבינלאומיים אחריות. בפועל לא נראה שהמהלך הזה של הקטנת הכנסות, שגם יגדיל את הגירעון בטווח הבינוני, יעבוד על השוק הישראלי או הבינלאומי.

צעד נוסף שהוכרז הוא ריווח מדרגות מס הכנסה – הפחתת מס הכנסה בפועל למשתכרים בשלושת העשירונים הגבוהים. ההפחתה צפויה להקל גם על משפחות ממעמד הביניים שמתקשות עם העלייה ביוקר המחייה, אך משאירה רבים מחוץ לחגיגה. הקלת מס נוספת שסמוטריץ' קידם באמצעות צווים בחודשים האחרונים, בנפרד מהתקציב ומחוק ההסדרים, היא הפטור ממע"מ עבור יבוא אישי מקוון עד 130 דולרים. הצעד אומנם מוביל להפחתת עלויות לקונים עם יותר אוריינות דיגיטלית, אך גם מותיר את העסקים, שסובלים משנים בלתי יציבות בעליל, חשופים ליתרון מלאכותי ליצרנים ומוכרים מחו"ל.

אך בשביל התמונה המלאה על סדר העדיפויות של הממשלה צריך לראות גם את שורת הצעדים שאפילו לא עלו כאפשרות בתקציב האחרון: המע"מ, שחל גם על מוצרי יסוד, נשאר בגובה 18%. הפחתת השכר הזמנית עד 2026 במגזר הציבורי, שנשאר מאחורי המגזר הפרטי בעשורים האחרונים, לא בוטלה. גם המשך הקפאת המדרגות ונקודות הזיכוי ממס ההכנסה מהשנה שעברה מותיר את משלמי מס הכנסה המשתכרים עד 16 אלף שקלים ללא הקלות.

גידול בתקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה: מעט מדי, אך לא מאוחר מדי

תקציב המדינה שאושר הוא 699 מיליארד שקלים, 142 מיליארד ממנו הוא תקציב הביטחון. בכמה מהמשרדים הגדולים כמו החינוך, הבריאות והרווחה חל גידול חשוב, אבל גם הם בקושי מתחילים לצמצם את הפער שלנו בהוצאה האזרחית לעומת המדינות שהיינו רוצים להשוות את עצמינו אליהם, או אפילו לעומת ממוצע OECD. סך התחומים שבהם אנחנו בחוסר: התשתיות, הציונים במבחני השפה, היעדר חינוך חינם עד גיל 3, הזמן הארוך בדרך לעבודה, הכשרת רופאים בכמות לא מספקת ותחומים נוספים רבים, מצטברים למספר אחד: כ-170 מיליארד שחסרים לנו בשנה כדי להשתוות לממוצע ההוצאה האזרחית ב-OECD.

במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר בחר נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, שהיסטורית נוטה לשמרנות כלכלית, להדגיש במרכז הבעיות של המשק הישראלי בדיוק את הפער זה: "עם השנים ההוצאה האזרחית נשחקה כל כך עד שהגענו למצב שכבר אין מאיפה לצמצם הוצאות קיימות". הנגיד התריע מהפיגור הבלתי נסבל של המדינה בהוצאה האזרחית, ומהפגיעה בצמיחה ובאיכות החיים שנובעת מהפער הזה. ברור ש(עוד) שנת מלחמה, מלחמה מורכבת ויקרה עם תקיפות מהאוויר ושיתוקים בכל רחבי הארץ, היא לא השנה לצמצם את כל הפער. אבל כל שנה היא שנה להתחיל. בדיוק כמו ששמירה על ביטחון המדינה קריטית, כך גם הגדלת ההשקעה האזרחית צריכה להיות חשובה גם למי שאין בו גרם אמון בממשלה.

כספים קואליציוניים, רדידות אופוזיציונית

וזה מוביל לנושא השלישי, שכיכב בשיח הציבורי על התקציב: הכספים הקואליציוניים. מפלגות האופוזיציה, ארגוני חברה אזרחית, ועיקר התקשורת הכלכלית בישראל עסקו בעיקר בכספים אלה. סכומי הכספים הקואליציוניים הגיעו לשיא בתקופת הממשלה הנוכחית, והשנה עומדים על 5.8 מיליארד שקלים. חישוב הכספים המגזריים, "הקואליציוניים במהותם" כפי שמגדירים גורמים באופוזיציה, מגיע ל-7 מיליארד שקלים, יותר מפי ארבע מהסכומים אצל ממשלת השינוי. הפרוצדורה של העברת כספים מחוץ לבסיס התקציב אינה פסולה ובלתי חוקית, אך יש חשיבות לסכום הכספים שמועברים בדרך זאת, ולשימוש בהם יש חשיבות: רוב הסכומים מגיעים להתנחלויות ולחברה החרדית, והכעס הציבורי מובן מאוד.

ממרכזיות הכספים המגזריים בשיח, אדם יכול להגיע למסקנה שבהם טמון הפתרון לבעיות הכלכליות בישראל. אך לצערי הבעיות שלנו גדולות בהרבה: מדובר בערך באחוז אחד מתקציב המדינה. אם רוצים לצמצם את הפער של ישראל מה-OECD בהוצאה אזרחית, צריך סכום גבוה פי 23 מהתקציבים המגזריים. זה נכון שתקצוב החינוך החרדי הפרטי מצמיח בוגרים ללא מיומנויות נדרשות לשוק העבודה. נכון גם שמוסדות פטור מאפשרים לחרדים לא לשרת בצבא, ובכך צה"ל נאלץ להסתמך על חיילי מילואים שהם יקרים יותר למדינה, אבל גם בהתחשב בעובדות האלה מדובר בסוגיה אחת מתוך רבות שהיה צריך להניח על סדר היום.

בממשלה עתידית שתורכב ממפלגות האופוזיציה, ירידת הכספים הקואליציוניים בחזרה לסביבת המיליארד שקלים או אפילו לאפס (עם הכנסה של ארגוני הבריאות ותנועות הנוער לבסיס התקציב), תצביע על אלטרנטיבה מנהיגותית סמלית לממשלה הנוכחית, שלא מעוניינת להראות דוגמה למנהיגות ביחס למגזרים שהיא עצמה מייצגת, ולא עשתה זאת גם כשהעבירה שורה של קיצוצים ונטלים על כלל הציבור.

אבל אלטרנטיבה כלכלית-חברתית אמיתית לממשלה הזאת לא ממש מוצבת. לעתים מוצגת אף החמרה בשיטה, כשחלק מחברי האופוזיציה בוועדת הכספים מתייחסים כמעט לכל הוצאה ממשלתית ככזו שראוי לקצץ בה. חלופה אמיתית למשטר הכלכלי הנוכחי תבוא ממי שיוביל להרחבה משמעותית של ההוצאה האזרחית, ולא ממי שידע רק לקצץ בכספים הקואליציוניים שהם 1% מתקציב המדינה. זו לא תוכנית עבודה, זה מקסימום קמפיין בחירות מעייף. אם הציבור לא ידרוש יותר מהמנהיגים שלהם מימין, משמאל וממרכז, ספק שהם יעשו את ההחלטות האמיצות הנחוצות.