יגור מלצב עלה מאודסה לנהלל; ניקון טברסקוי עלה מסנט פטרסבורג לחיפה; דיאנה בונדריבה עלתה מחרקיב לחיפה; ליזה פריזידינה עלתה ממינסק למאיר שפיה; ואניה קימברובסקי עלתה מצ'לבינסק לטירת כרמל – חמישה צעירים שנעוריהם צבועים בצבעי המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ובחרו לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל, מדברים מנקודת מבטם המיוחדת על מלחמות בין עמים, על ייאוש ותקווה ועל המציאות הישראלית.

יגור מלצב: "מלחמה זה דבר מוזר"

יגור מלצב (18) ייעד את עצמו ללימודים בחו"ל. למד צרפתית, גרמנית, אנגלית. בשבוע הראשון לפלישה הרוסית לאוקראינה עזב את עיר הולדתו אודסה לבולגריה ושם, לאחר התלבטויות, ההורים שלחו אותו לארץ לפנימייה בנהלל, למסלול מיוחד שנפתח לעולי המלחמה. בהמשך הגיעו גם הוריו, והם מתגוררים בקריות. בימים אלה הוא מנסה לסיים בגרויות ומתמיין לכמה מסלולים צבאיים, בתקווה לנחות במקצוע הנדסי.

"כל מלחמה היא דבר נורא. יש לך שני אנשים והקבוצות הפוליטיות מסביבם שמתעמתות אחת עם השנייה, וככה נהרגים מאות אלפים שלא קשורים לעניין בכלל. זה מוזר. מלחמה זה דבר מוזר"

"אין לי הרבה ברירות, אני חייב ללכת לצבא", הוא אומר. "אני בן יחיד ושאלת השירות הקרבי אינה עומדת בפניי. זה דבר טוב, אני מרגיש שהמוח שלי יידע לתרום הרבה יותר מזרועותיי. האם אני דואג? לא ממש. מכל המלחמות שפגשתי בשנותיי הקצרות אני יכול להגיד שמי שבאמת דואגים אלו ההורים שלנו. הם דאגו לי משם, וכשהגיעו לפה – היו צריכים להתחיל הכול מחדש. זה מדאיג".

את מלצב ניתן להגדיר 'נער מתבונן'. הכול מסקרן ומעניין אותו, והוא רגיש לכל הדקויות של נסיבות חייו הבלתי שגרתיות. "זה תמיד מפוצץ לי את הראש. למה חייהם של כל כך הרבה אנשים צריכים להיהרס בגלל ויכוחים בין קבוצות קטנות של בני אדם? אנחנו לא משוחחים על פוליטיקה בפנימייה, אבל אני תמיד אומר שיותר גרוע מהמצב עבורי כרגע זה אם הייתי בצד התוקפן, שעליו האחריות המוסרית. אבל אגיד בכנות, עצוב לי על האנשים משני צידי המערכה".

למה היא ממשיכה?
"זו מלחמה מאוד מוזרה כשחושבים על זה. האוקראינים והרוסים מאוד מחוברים ושלובים אחד בשני. אודסה זו עיר דוברת רוסית. דיברתי אוקראינית רק בבית הספר. אמרו לי שזה השתנה, וכשאני חושב על זה, יש בזה משהו מלאכותי. ברחוב תשמע אוקראינית, אבל זה לא בהכרח משהו שמגיע מתוך האנשים, אלא חלק ממשטור שפתי חדש שנוצר. אני מרגיש שזו יותר מלחמת אזרחים ממלחמה בין שני אויבים ברורים, כמו ישראל והפלסטינים. לדעתי כל הצדדים פה לא צודקים, זו מלחמה שנמשכת יותר מדי זמן ויכלו לסיים אותה כבר לפני הרבה זמן".

אתה חושב על לחזור לשם?
"חשבתי על זה אבל אני לא רוצה להסתכן. ובכלל, אני לא בטוח שיהיה לאן לחזור. עברו ארבע שנים מתחילת המלחמה האכזרית הזו וכלל לא בטוח שיהיה אפשרי להחזיר את מה שהיה לקדמותו. אני ממשיל את המצב לרגע שבו אתה מחנה את האוטו בלילה קר ומכבה את המנוע. הוא מתקרר לו בינתיים, וכשאתה חוזר ומנסה להתניע זה כבר נהיה הרבה יותר קשה. לפעמים אם מושכים יותר מדי זמן הוא יכול לא להתניע יותר בכלל.

"עולים חדשים מעריצים את הצבא. זו הערצה גמורה. עיוורת. המודיעין המטורף, הטכנולוגיות המתקדמות. בגלל זה ההלם מ-7 באוקטובר היה חזק כל כך. מצד שני, רובנו לא מכירים עדיין כל כך הרבה אנשים, אז האירוע נחווה פחות אישית. אבל ממרחק של שנתיים אני יכול להגיד, כמו ישראלי גאה שהקרדיו שלי השתפר פלאים מריצת שש קומות למקלט בבניין".

לא יצא לך במקלט לשאול 'למה לעזאזל אני פה?!' הרי כבר ישבת במקלט במלחמה אחת. לא עדיף לנסוע לחיות במקום שקט יותר?
"באודסה הייתי תלמיד ממוצע והסתובבתי בסביבה לא הכי טובה. ההגעה לפה שינתה אותי רק לטובה, בלימודים, בחיי החברה. בהמון מובנים, אם לא המלחמה, לא היה לי כל זה. אבל מן הסתם לא תשמע אותי אומר תודה למלחמה".

מטריד אותך להתגייס למלחמה?
"לא המלחמה מטרידה אותי כמו המצב החברתי. בתור עולה חדש אני עדיין לומד את המקום הזה, ואחד הדברים שמרגישים פה בחוזקה זה הפילוג החברתי. כל הזמן יש הקצנה וסירוב של הצדדים לנסות להבין את הצד השני, אף שיש לא מעט משותף. מהבחינה הזו, אוקראינה היא חברה הרבה יותר הומוגנית ומלוכדת. אין שם קצוות קיצוניים כמו פה. התנועה הישראלית הזו מדהימה אותי, המלחמה מאוד מאחדת את כולם, הקצוות מתקרבים, אבל איך שמסתיימת – ישר חוזרים לריב".

ניקון טברסקוי: "מעולם לא דמיינתי שאהיה בצבא"

ניקון טברסקוי (17) ומשפחתו הגיעו מסנט פטרסבורג ברוסיה לחיפה בסוף ספטמבר 2022, חצי שנה אחרי תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה. ברוסיה הוכרז גיוס המוני לצבא ומשפחתו החליטה לעלות לגור בישראל, ארץ זרה ולא מוכרת שמעולם לא ביקרו בה לפני. ניק, ככה הוא קרוי בפי חבריו, הוא חלק מגל עלייה שנולד מתוך מלחמה בלתי צפויה שהביאה לישראל כרבע מיליון עולים בארבע השנים האחרונות, בעיקר מרוסיה ומאוקראינה. שנה אחרי שמשפחתו עלתה הוא מצאו את עצמו בתוך מלחמה בלתי צפויה נוספת, שכמו הראשונה, לא הולכת לשום מקום, אך בשונה ממנה – צפויה בשנה הקרובה לקלוט לתוכה אותו ועוד אלפים כמוהו.

טברסקוי היה בן 14, תלמיד מצטיין בכיתה ח', חובב תיאטרון ומחשבים, כשהתבקש לקפל את עצמו מהר ולעזוב. "כשהבנתי שאנחנו עוזבים זה העלה בי פחד ועצב", הוא מספר. "הייתה תחושה באוויר שמשהו רע יכול לקרות ובטוח יותר לעזוב. השארנו שתי סבתות, חתולות. חיים. אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף שאנחנו עוזבים-עוזבים. האמת, עד עכשיו אני לא מבין".

ב-7 באוקטובר הוא נדרש לצלול לראשונה למקומות ולמושגים שלא שמע עליהם מעולם. 'שדרות'. 'עוטף'. 'חדירת מחבלים'. "פחדתי שתתחיל מלחמה עם חיזבאללה, וזה אכן מה שקרה. אחרי כמה ימים שמעתי לראשונה בחיי אזעקה, ועד עכשיו אני יכול להרגיש איך הגוף שלי רעד 15 דקות. הפחידה אותי המחשבה שנדלק לו איזה צליל ובתגובה אליו הגוף שלי חייב להגיב באופן מסוים – אחרת חיי יהיו בסכנה".

"מעולם לא דמיינתי שאהיה בצבא. ברוסיה הייתי הולך לאוניברסיטה ושם היה נגמר הסיפור. הייתי מעדיף לא להיות חלק בשום צבא; לא להיות חלק במערך שנועד להרוג אנשים. אבל אני מבין שאני חייב. עד המלחמה, הבנתי את חשיבות קיומה של המדינה היהודית מפרספקטיבה היסטורית, היום אני מבין אותה אקטואלית"

בתחילת המלחמה בישראל, משפחתו עזבה לתקופה את הארץ ואחר כך חזרה. הפחד הכי גדול שלהם – התקפות יומיות על העיר מלבנון – התממש כשנה לאחר מכן, בסתיו 2024. במשך כל הזמן הזה נעו בין מרחבים מוגנים, ובין היתר תחנות הכרמלית, שעדעין משמשת להם בית לילי במתקפות האיראניות, קצת כמו שהרכבת התחתית שימשה מקלט להורי סביו בלנינגרד בזמן מלחמת העולם השנייה.

"האתגר הכי קשה שלי הוא התיווך של החיים האלו לסבות ברוסיה. קורה פה הכול מהכול ובמקביל. חטופים, פיגועים, ירי, ירי חזרה, אזעקות מסוגים שונים, טילים מסוגים משונים. בזמן אמת אני בעצמי לא מבין עד הסוף את כל מה שקורה. לישראלי הממוצע קשה לתפוס מציאות כזו מבחינה אמוציונלית. אז עכשיו לך תסביר את זה לנשים מבוגרות בצד השני של העולם שאף פעם לא היו פה. מבחינתן אזעקה = פגיעה של טיל = הרג נוראי, זה היה הסיפור המכונן של ההורים שלהן ששרדו את מלחמת העולם השנייה. להסביר שאנחנו בסדר זה ממש אתגר".

במשך שנתיים חוזר אליו אותו סיוט: טיל בליסטי מפלח את הבניין הישן שבו הוא מתגורר בלב שכונת הדר ומותיר אותו בחיים תחת ההריסות. "הריצה לכרמלית בזמן ההתרעות על שיגורים מאיראן מלחיצה מאוד, ואני כל הזמן חושב שאני נמצא בליבו של איזה אירוע היסטורי שילמדו עליו אחר כך בספרים. פיתחתי כבר הומור על המצב, ואני מוצא בו משהו מאוד ישראלי, כי הישראלים רגילים לחיים האלו. זה מצחיק, אבל במידה מסוימת אני מרגיש ש'בזכות' המלחמה הזו גם אני נהייה יותר ישראלי".

בשנה הקרובה צפוי טברסקוי להתגייס לצה"ל, הוא עדיין לא יודע לאן אבל יודע שזה לא יהיה קרבי, כי הוא בן יחיד והפרופיל שלו נמוך. הוא מבקש לא להרחיב על המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. "המלחמה הרסה את החיים הקודמים שהיו לי. אומנם כיום במקלט הסיכויים שלי לשרוד גבוהים, אבל אני עדיין זוכר שבעולם נורמלי לא אמורים להסתתר מטילים שנועדו להרוג אותך. אני מסתכל על חבריי שעלו יחד איתי ונראה לי שרובנו מחזיקים במין תפיסה כזו שמלחמה זה הדבר הכי רע שיכול לקרות לך – אולי בגלל זה כל הקריאות בשבח המלחמה הם דבר שאני לא מתחבר אליו".

דיאנה בונדריבה: "מי היה מאמין שאגיע ליום שבו תהיה מלחמה ברחוב שלי?"

לקח למשפחתה של דיאנה בונדריבה (18) בחרקיב כחודשיים לצאת מההלם הראשוני של המלחמה, להתארגן ולשלוח אותה ואת סבתה לישראל. היא עוד זוכרת שהתחילו להתארגן מעין הפגנות פרו-רוסיות בכיכרות העיר שביקשו "להסתפח מרצון" לרוסיה, ואפילו נשלחו לשם מורות כחלק ממערך התעמולה הרוסי. ביוני הן הגיעו לחיפה, ולאחר כמה חודשים הצטרפה אליה משפחתה. היא התגייסה לאחרונה, סיימה טירונות ומייעדת את עצמה לחיל הרפואה.

"אני מרגישה שבמידה מסוימת המלחמה ההיא הכינה אותי למלחמה הזו. הייתי צריכה להתבגר מהר ובאופן בלתי צפוי. ברחתי עם סבתא כך שהייתי צריכה ללמוד לבד להסתדר, לעזור, לדבר עם אנשים ולארגן מסמכים – הכול היה עליי".

לא הספיקה לך כבר מלחמה אחת? לא חשבת לנסוע למקום שקט יותר?
"להבדיל מהטרגדיה הנוראית שקרתה לנו באוקראינה, פה לומדים שמלחמה בישראל קורית כל הזמן. לפעמים זו מלחמה סמויה ושקטה יותר, ולפעמים זה מתפוצץ לכל כיוון. אני לא חוששת מהשירות ולא עלתה לי בי אף פעם מחשבה לא להתגייס, כששואלים אותי למה לעשות את זה לעצמי אני עונה שזה ממש לא כמו אוקראינה. שם לא מגייסים בנות, ואם מגייסים זה לחודשים ארוכים מחוץ לבית. בטירונות בכיתי הרבה בגלל כל ענייני המשמעת, אבל בישראל מקשיבים לרצונות שלי ולדאגות שלי בקשר לגיוס. זה יכול לקדם את הקריירה שלי, ואם משהו לא מתאים אפשר לשנות. יש עם מי לדבר".

"ביום הראשון למלחמה נכנסו לגור בתוך חניון. ישנתי במיני-ואן המשפחתי חודשיים. אין כיפת ברזל. אין פיקוד העורף. מעל הראש שמענו טנקים רוסיים, חיילים ומרגמות. מי היה מאמין שאגיע ליום שבו תהיה מלחמה ברחוב שלי?"

רוב חבריה עזבו את אוקראינה. אלה שנשארו עזבו את חרקיב למערב המדינה, שם מסוכן פחות. השנים עוברות והקשרים נחלשים, היא אומרת בעצב מסוים. עד היום קשה לה המפגש עם חלק מהעולים מרוסיה בגלל ניסיון החיים השונה. הם עדיין טסים לבתיהם בחופשות, והיא אינה יודעת מתי, ואם בכלל, תראה עוד את ביתה. "קשה לי כשאומרים 'ברחנו מרוסיה בגלל המלחמה'. סליחה, אבל המלחמה היא באוקראינה! על האנשים שלנו נופלים טילים! אנחנו רבים על זה הרבה, מסכימים על זה שפוטין אשם. אני לא רק שופטת. יש בי הבנה, כי גם להם יש שם עדיין משפחה".

בכל פעם שהמצב בישראל מחריף בקיצוניות, חבריה לכיתה בחרקיב מרימים אליה טלפון, והיא מנסה להסביר להם שמרחוק זה נראה הרבה יותר חמור מאשר במציאות. "גרנו תקופה בדירה ללא ממ"ד. היה קשה להתרגל לזה שזה בכלל 'בית'. כלומר 'הבית' שלנו. בחרקיב גרנו בבית צמוד קרקע גדול, ועכשיו אנחנו נאלצים לשלם שכירות על דירה. לאחרונה ההורים הצליחו להעמיד את עצמם על הרגליים וקנו דירה. אני אוהבת אותה ובכל פעם שאני יוצאת מהבסיס אני אומרת: אני נוסעת הביתה. ככה אני באמת מרגישה, ישראל זה החיים שלי. ויש פה הרבה חיים. הכול מהיר, עמוס. ואז פתאום יש שבת והכול קופא, אנשים נושמים – ואז שוב בלגן. זה מטורף. אני אוהבת את זה".

ליזה פריזידינה: "במלחמה אנשים חזרו והתאחדו, זה הפוך ממה שהכרתי"

ליזה פריזידינה (20), עלתה ממינסק, בלרוס, בנובמבר 2020 כחלק מתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), חודש לאחר שפרצו במדינה מחאות הענק נגד השלטונות והדיכוי ההמוני האלים שבא בעקבותן. זו לא הייתה 'בריחה מאיום', אף שכיום רבים רואים בהתקוממות הבלרוסית של קיץ 2020 נקודת ההתחלה למה שהתחולל באזור כולו. זה היה רצון לחיים חדשים בזמן אירוע אחר לחלוטין, כמעט נשכח. "הגעתי למאיר שפיה ישר לתוך שבועיים של בידוד קורונה. לבד, זרה במדינה אחרת לחלוטין. זו הייתה בדידות מאוד מוחשית. מהר הבנתי שהכול בחיי מתחיל מחדש ומה שנשאר שם – יישאר שם".

היא התגייסה לאחרונה לחיל הרפואה לאחר חצי שנה של מכינה ושורת תעודות הצטיינות מהתיכון, בין היתר בזכות ההתנדבות האינטנסיבית שלה בזמן המלחמה. "הכנו אוכל לחיילים, הדרכנו את התלמידים הצעירים יותר, הכשרנו מדריכים לשעת חירום. בהתחלה הייתי בפאניקה וחרדה נוראית. לא ידעתי איך לתפוס בכלל אירוע כזה, אבל כל מה שישב לי בראש זה איך לגרום לילדי הפנימייה להרגיש שהם במקום בטוח, שאנחנו ביחד ודואגים אחד לשני".

"כשהמלחמה התחילה אף אחד לא התפזר לשום מקום. הפוך, אנשים חזרו והתאחדו. רק חיפשנו להתנדב, לעזור, לתת מעצמנו. זה מאוד שונה, הפוך אפילו, מהתפיסה החברתית שבה גדלתי"

תרבות ההתנדבות הישראלית, שרבים מהעולים החדשים מסמנים אותה כאירוע ישראלי מובהק, המבדיל את ישראל מארצות המוצא שלהם, הרשימה אותה מאוד ופתחה לה צוהר חדש לחברה הישראלית, שרוב הזמן כמעט אינה נגישה לתלמידי הפנימייה. "ישראלים אלו אנשים שתמיד מוכנים לעזור. תמיד מחייכים, גם אם זה מסתיר רגשות, ובעיקר יש בהם שמחת חיים שנותנת לך אנרגיה גם כשהמצב בכי רע. ובכי רע הוא אכן היה".

לצד משחקי חברה ואפיית עוגיות, תלמידי י"ב בהנהגתה יצרו סרטונים יומיים לדף האינסטגרם שאחריו עקבו כל ההורים של חניכי הפנימייה, במטרה לשדר שגרת חיים במציאות שהייתה בלתי נתפסת עבור ההורים, שרובם המוחלט מעולם לא היה בישראל. "תחשוב על ההכי נורא שהרגשת – ההורים שלנו חווים אותו פי 100. אילו הייתי במקום של הוריי, לא בטוח שהייתי נותנת לילד שלי פשוט לצאת למדינה אחרת. ארץ זרה, אתה לא מכיר שם שום דבר. איך בכלל מקבלים כזו החלטה? אבל כיום באותה המידה, גם בתוך כל המלחמה, לא הייתי מחזירה את עצמי לשם. הגעתי לישראל תלמידת ט' ביישנית וסגורה. הכול היה קשה. את י"ב סיימתי אדם אחר לחלוטין, פתוחה ועם ביטחון. מובן שאני עדיין מפחדת, אבל אני מאמינה בישראל, בצה"ל ובעיקר שבסוף יהיה טוב".

אניה קימברובסקי: "המלחמה הפכה את הצבא לדבר קרוב, אמיתי"

השיחה הראשונה עם אניה קימברובסקי (19) קרתה בתחילת החורף, שבועות ספורים לפני הגיוס שלה. היה נדמה, אז לפחות, שהפוגה ממלחמות בפתח, והיא עוד תהיה קצינה בחיל הלוגיסטיקה. בשבוע שעבר, תחת מטחי טילים כבדים לדרום, היא סיימה קורס מפקדות גדנ"ע. זה היה טקס לא טקס – קצר, סגור, ללא נוכחות הורים. וגם הקורס עצמו היה רחוק משגרתי. בגלל מצוקת כוח האדם, המפקדות לעתיד העבירו חלק מהזמן באיוש מוקדים של פיקוד העורף. "אין בתי ספר, אין תלמידים. הבסיס ריק, אבל לפחות שקט ואין אזעקות", היא מתארת בצחוק את החיים החדשים שלה בגדנ"ע מול מכתש רמון.

אף שהגיעה מצ'לבינסק ברוסיה מעט אחרי הפלישה לאוקראינה, חלמה על ישראל עוד מילדות. לנעל"ה הגיעה לגמרי במקרה דרך האינסטגרם. הוריה לא אהבו את הרעיון, אבל כשפרצה המלחמה באוקראינה המשפחה החליטה להימלט מרוסיה והיא מצאה את עצמה במאיר שפיה. בארבע השנים האחרונות יצא לה לבקר שם מעט. בניגוד לטברסקוי ולמלצב, שבקרוב לא יוכלו יותר לחזור לארצותיהם בגלל סכנת הגיוס, היא שומרת על קשר בין שתי המדינות.

"המלחמה שינתה הכול. הבנתי שאני לא רוצה קרבי כי אני מפחדת על חיי. שהצבא והתפקידים זה לא רק 'מגניב'. ירד אצלי איזה מעטה של רומנטיות. פתאום רואים שיש תשלומי מחיר כבדים. הייתה לי חברה מורעלת שממש רצתה את התפקידים הכי קרביים שאפשר. סרטוני 7 באוקטובר שרטו אותה. היום היא בכלל לא בטוחה שהיא רוצה לשרת. המלחמה הפכה את הצבא לדבר קרוב, אמיתי"

"כשאני מגיעה לרוסיה אני מרגישה חוסר נוחות ומפעילה צנזורה עצמית, כי אני יודעת שאני לא יכולה להגיד את דעתי. המלחמה שם אינה המלחמה פה, ורוסיה אינה ישראל. היא חסרת כל תוחלת והרסה את המדינה. אני מקווה שאנשים שם, שלכאורה תומכים בה, יבינו יום אחד שלא הייתה לה שום משמעות".

היא מחזיקה בזיכרון קשה מהסבב הקודם עם איראן, של פגיעה לא רחוק מביתה בטירת כרמל. המשפחה ישבה במרחב מוגן אבל הכול רעד בעוצמה. שכנתה התחילה לבכות בפראות, ובמשך זמן ארוך הם ניסו להרגיע אותה. לעולים ולמלחמות ישראל יש ואלס מיוחד. מישהו במקלט סיפר לה שהוא עלה לארץ ערב מלחמת יום הכיפורים, שכנה אחרת אמרה לה שירדה מהמטוס וחיש מהר מצאה את עצמה לבושה במסכת אב"כ. "בשלב מסוים נופל האסימון שנראה שכולם חיים פה ככה. שזו המציאות".

אחרי החזרה האחרונה מרוסיה ורגע לפני הגיוס, היא כבר לא מרגישה שייכת לרוסיה, ולישראל היא נקשרת יותר ויותר. זה קשר לא חד-משמעי. הוא מורכב מגוף דרוך לאזעקות, הסתייגות עקרונית מצפייה בחדשות וסרטונים ואהבה חזקה למקום שהפך לה לבית. "בהתחלה חשבתי שאחיה פה לנצח, אבל עכשיו אני כבר לא יודעת להגיד באותו הביטחון שפה ארצה להקים משפחה, שאני מוכנה לזה שילדיי יידעו מה זו אזעקה. בשיחות שלי עם אנשים ברוסיה אף אחד לא מבין איך חיים פה בכלל. שואלים אותי: איך את סומכת על דברים כמו כיפת ברזל? אם יש הפצצה – בורחים! אני מסבירה להם רציונלית שאם נצמדים להוראות, רוב הסיכויים שלא יקרה כלום. יש משהו בוודאות הזו שגורם לי להרגיש שהפכתי למקומית".