"היינו במצב של קריית שמונה. גם לנו היו 15 שניות, היית שומע שריקה ואז בום, והרבה אנשים נהרגו", אומר אלישע דהן (71), שמתגורר מול תחנת המשטרה הישנה של שדרות. אחרי שנים ארוכות של ריצות בהולות לממ"ד, ואחרי שבשבעה באוקטובר היה יומיים בממ"ד בלי חשמל ועם אשתו שולה ז"ל, שנפטרה מאז, הוא מאמין שאפשר לצמוח מהאסון.
דהן, שנולד במרוקו ועלה עם הוריו לישראל בשנת 1955, עבר את כל גלגוליה של העיר הדרומית שהפכה לסמל. בתריסים של הממ"ד, מרחק 30 מטרים מאחד ממוקדי הקרבות הקשים בשבעה באוקטובר, יש עדיין סימני כדורים מהקרב מול עשרות המחבלים שפשטו על השכונה. "אמרתי לשולה 'תראי יש מחבלים', היא אמרה לי 'סגור את החלון', סגרתי ונכנסתי לממ"ד. בפנים ראינו הכול דרך המצלמה שהתקנתי בחוץ. אתה רואה אותם עם מקלע, עם קלאצ', ואתה לא מעכל, אתה לא קולט".
עם ארבעה ילדים ועשרה נכדים, שמפצירים בו לא להסתכן ולהתמגן באזעקות המעטות שנשמעות בשדרות, הוא לא לוקח סיכונים. "אף טיל איראני לא הגיע לפה, הם לא רוצים שזה יפגע בעזה. כשיש אזעקה אני הולך לראות את השיגורים של כיפת ברזל, אבל הילדים צועקים עלי להיכנס לממ"ד, אז אני לוקח את מיקה (הכלבה, בת 16), סוגר את החלון ומדליק את הטלוויזיה".
לפני כמה שנים, כשעשו את ליל הסדר עם הילדים והנכדים בבית, התחילו אזעקות, "איך שמתחילים את ההגדה התחיל צבע אדום וכולם רצו לממ"ד", מספר דהן, "אחרי כמה דקות שומעים את הבום, יודעים שזה נגמר, אבל אז היה שוב, ככה כל הערב".
"אני פנסיונר והבדידות קשה", הוא מספר, "אחרי ששולה נפטרה התחלתי להתנדב. אני חלק מקבוצת 'הצעירים של פעם' בפרויקט 'קבוצות יוצרות שכונה', והכל בזכות העובדת של מרכז החוסן שהרימה אותי ולא נתנה לי ליפול, גלי דהן, שאני קורא לה אחותי. הוצאנו ספר עם הסיפורים שלנו, של ותיקי שדרות, אנחנו נפגשים וצוחקים יחד. שדרות התפתחה מאוד מהשבעה באוקטובר, היום היא סמל לצמיחה. במלחמה הזאת שקט אצלנו ואני מרחם עליהם בצפון, בא לי לארח משפחה פה".
