עד למלחמת איראן-ישראל הראשונה, המרחב המוגן שלנו – שלי, של אשתי לילך ושל מי מבנותינו שגרה איתנו באותו זמן – היה בחדר המדרגות בכניסה לדירה. הבניין ברחוב טיבר 43 מאוד ישן, בין הבניינים הראשונים של גבעתיים, בלי מקלט או ממ"דים. הדירה שלנו, בקומת חצי מרתף, סיפקה את ההגנה הכי טובה בבניין. גם שאר דיירי הבניין היו מגיעים אלינו – אודי ואורנה עם מימי הכלבה מהקומה השנייה, ומשפחת גרנק עם סנואי הכלבה מהקומה הראשונה.
אחרי התקפת הטילים הראשונה מאיראן היה ברור שצריכים להתגונן בצורה יותר בטוחה. לילך ואורנה עשו סיבוב אצל השכנים, ומצאו בטיבר 36 מקלט תקני ונעים, ובעיקר מקבל. הוא לא רק מקלט מהטילים, הוא גם מקלט לפליטים מבניינים אחרים בסביבה ללא מיגון.
אתי סגל (60) מבניין סמוך נוסף, טיבר 40, מספרת איך הגיעה למקלט: "בבניין שלנו אין מקלט תקני, אז במלחמה הקודמת מול איראן הלכתי עם עוד דיירים לבניין השכן ב-42, וביום השלישי פשוט אמרו לנו לא לחזור, כי זה צפוף. באותו הערב שמו שלט שהמקלט לדיירי הבניין בלבד. הייתה טראומה לא קטנה, כי לא ידעתי איך להתמגן. רוב הדיירים בבניין שלי חזרו להורים שלהם, כי לא ידעו מה לעשות. הפעם מצאתי את המקלט ב-36, וזו הייתה חוויה מתקנת. עכשיו כל הדיירים מ-40 באים לכאן".
"חווינו במקלט הזה גלגל חיים שלם"
למקלט מגיעים גם הדיירים מטיבר 41, ורדית לוי-טמיר עם ילדיה, וטל שרעבי. בשיא אנחנו עד 25 אנשים, עד שבעה כלבים, בתוך חלל של 4 על 4 מטר. זה צפוף אבל האווירה נעימה. אחת הדיירות מוועד הבניין דאגה לסדר דשא סינטטי ואינטרנט אלחוטי, ושאר החברים הוסיפו מזרנים וכסאות. עומר קציר, שהוא ובת זוגו ליאת בין הבודדים שבאמת גרים בבניין, עבד עם הטכנאים לסדר את הוויפי: "החלטתי שהסיסמה תהיה 'irandontshoot', כהומאז' לשיר של פנינה רוזנבלום".
מאז תחילת המלחמה חגגו שלושה ימי הולדת במקלט, עם עוגה ושירה. קציר מספר שהם חוו כבר גלגל חיים שלם במקלט הזה: "עברנו לגור בבניין ממש קרוב ל-7 באוקטובר, והכרנו את כל השכנים רק באזעקה הראשונה. בדיוק השותפים מאחת הדירות הודיעו שהם עוזבים, אז הכנסתי זוג חברות שלי במקום, ובמהלך המלחמה הן נכנסו להריון. ראינו את הבטן גדלה, והלידה הייתה ממש באמצע המלחמה הראשונה עם איראן".
"אני מרגישה כאן רשת תמיכה"
איך האווירה במקלט?
אודי בורשטיין (67): "אולי מוגזם להגיד שהוא מרגיש כמו בית, אבל הוא מרגיש מאוד מוכר, ומאוד חברותי, כולם מסתדרים עם כולם. בישראל יש פער מאוד גדול בין ההתנהגות של אנשים במרחב הציבורי, למשל בכבישים או בזריקת זבל ברחוב, לבין המרחב הפרטי שלהם. פה נכנסים 25 איש שלא באמת מכירים, והתחושה שיש התחשבות מקסימלית. זה מאוד מורגש למשל בין בעלי הכלבים ואלה שאין להם כלבים, שמשתדלים ליצור אווירה נעימה זה לזו".
ורדית לוי-תמיר: "זה שמסתדרים זה מאוד לא טריוויאלי. מדובר במין אינטימיות כפויה – יושבים צפופים, עם הפיג'אמה והבל פה של אמצע הלילה, לפעמים מפוחדים במקום שהוא לא הבית. אבל אני מרגישה כאן רשת תמיכה, אני לגמרי לא לבד בזה, גם אם הילדים לא איתי באותו הזמן. נכון, לפעמים אנשים מדברים בקול רם באמצע הלילה והקול בראש שלי אומר 'סתמו!', אבל אני משתיקה אותו".
ליאת אבירם: "בעונה הראשונה מול איראן, היה יום ששמענו בום מאוד חזק, וראינו במבזקים שזה נפל בבורסה ברמת גן. מהתמונות הבנו שזה פגע בבניין של אחי שגר שם, הם היו בסדר אבל הבניין הלך. זאת הייתה נקודת שבירה עבורי והתחלתי לבכות. אחרי אותו יום אני ועומר עברנו לבית של אחיו באבן יהודה עד להפסקת האש. עכשיו, בתחילת הסבב הנוכחי, אורנה ראתה אותי ושאלה מה שלום אחי. זה היה רגע של קשר אנושי פשוט שממש ריגש אותי".
אתי סגל: "דווקא בזכות השהייה במקלט כאן, דיירי הבניין שלנו כבר מכירים הרבה יותר טוב".
"היומיים הראשונים היו מלחיצים, עכשיו כבר התיידדנו עם החוויה"
אתם מרגישים הבדל בהרגשה במקלט בין הסבב הראשון מול איראן ועכשיו?
ליאת: "אנחנו יותר מגובשים, יותר מכירים אחד את השני. דיברנו כבר על כל נושא אפשרי".
אודי: "לדעתי הסבב הראשון היה יותר מפחיד, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהגיעו טילים איראנים, עשרות טילים בבת אחת, והיו נפילות גדולות יחסית קרוב לכאן. כשהתחילו להגיע תמונות של ממדי ההרס היה מלחיץ. עד אז הסתפקנו בלשבת בחדר המדרגות אצל יונתן ולילך. היומיים הראשונים של הסבב הנוכחי היו מלחיצים קצת, אבל עכשיו כבר התיידדנו עם החוויה ופחות נלחצים ממנה, מין גורל כזה שאתה עומד בו – בא, יושב ומחכה שיעבור. תחושת החרדה נעלמה לי. אני כבר חזרתי לשחות בבריכה וגם חזרתי לעבוד, גם אם זה במינונים קטנים, וגם התחלתי לנסוע לילדים שלי לעזור עם הנכדים".
אורנה: "זה לא יאומן למה אפשר להתרגל. גדלתי בקרית שמונה, ובתור ילדה התרגלתי לקטיושות שם. לא נעים להגיד, אבל פשוט התרגלנו גם למציאות הזו".
בחרנו להישאר בבית ולהיות עם השכנים באזעקות
רגע לפני תחילת המלחמה טסנו לביקור משפחתי באנגליה. הטיסה חזרה בוטלה, ובסוף נשארנו שם שלושה שבועות. פחדנו לחזור למציאות שבה אין לנו ממ"ד ואנחנו נאלצים לרוץ פעמים רבות בלילה מעבר לכביש כדי להתמגן. קיבלתי הצעה נדיבה מזוג שאני לא מכיר, שקראו טקסט שכתבתי והזמינו אותנו להשתמש בדירה שלהם, דירה חדשה ביפו עם ממ"ד, בזמן שהם נוסעים לחו"ל לכמה חודשים.
כשחזרנו לארץ תכננו לנסוע הביתה, להצטייד, ולעבור לדירה ביפו. אבל מיד תפס אותנו רצף של אזעקות שבהן בילינו במקלט בטיבר 36, וכבר הבנו שאנחנו מעדיפים להישאר בבית, ולבלות את האזעקות בחברה הנעימה והתומכת של השכנים שלנו.
