"אנחנו במצב מלחמה, מה אני אעשה? רוצים שאני אקח את כל המשפחה לירוחם? אין לי בעייה, אבל לא יתנו לי. לאיפה אני אלך? זה טיל, הוא לא מבדיל", אומר אמיר אלעביאת (37), נשוי ואב לארבעה, שמתגורר ביישוב הבדואי הלא-מוכר רח'מה, במרחבים שבין ירוחם לדימונה. למאות המשפחות ברח'מה אין מקלטים, ממ"קים ובטח שלא ממ"דים. "בזמן אזעקה, הבת שלי חדיג'ה בת ה-4 נכנסת ללחץ, ורצה להסתתר מתחת לקולטי השמש שעומדים בחצר".

לאחרונה הציב פיקוד העורף שלוש מיגוניות של 2X2 מטרים סמוך לבית הספר, אבל במרחק לא רלוונטי לרוב התושבים. כדי להגיע מביתו של אלעביאת אל המיגוניות, שבכל מקרה אין בהן מקום ליותר מ-40 אנשים, צריך לעבור מרחק של 3 וחצי קילומטרים, כשבאמצע כביש ראשי. מי שבונה או מציב מיגון פרטי סמוך למתחם המשפחה הוא פורע חוק, וצפוי להסתבכות עם הרשויות.

"המלחמה הקודמת הייתה קלה", אומר אלעביאת, "לא היו פה הרבה אזעקות, הכול היה הולך לצפון שהשם ישמור אותם. עכשיו פה זה חיים קשים, והמדינה שהביאה אותנו לפה מדלגת עלינו".

חברת הריצוף אקרשטיין, שבה עובד תושב המקום איאד זנון, תרמה כמה צינורות בטון שניתן להתמגן בהם. "זה סוג ב', אבל זה עדיין יותר טוב ממה שיש לנו פה", אומר זנון, "בעקרון אנחנו שייכים לירוחם, אבל המועצה מתכחשת לנו, כל אחד זורק אותנו לאחר. ביקשתי מחבר שלי מהצבא, שעכשיו בפיקוד העורף, שיציבו פה מיגוניות, אמרתי לו אחרי המלחמה תקח את זה, אמרו לי שאסור להציב מחוץ לקו הכחול" (התוואי המתוכנן של ישוב הקבע העתידי – י"פ).

"אנשים תרמו ועזרו במלחמת אוקטובר, אני הצלתי אנשים מתאונה חזיתית שהייתה בכביש, חילצתי אותם מהרכבים הבוערים. אנשים ששירתו בצבא קיבלו מענק של שופל", אומר זנון ושואל: "למה המדינה מתנכרת אלינו?".

מתחילת המלחמה אלעביאת לא מגיע למפעל בו הוא עובד. הוא נשאר להשגיח על הילדים ולסייע לאשתו, שנמצאת בלחץ רב. "רסיסים נפלו פה בכל האזור. קראתי את ההנחיות של פיקוד העורף, ובכל אזעקה אני מנחה את הילדים להישכב על האדמה ולשים ידיים על הראש. חוץ מלחפור קבר אני לא יכול לעשות כלום".