"אנחנו אמנם לא בטוחים עדיין איך בדיוק בנו את הפירמידות", אומרת פרופ' ארלט דוד, ומתקשה להסתיר את התלהבותה, "אבל הדבר המעניין הוא שאנחנו יודעים די הרבה דווקא על הפועלים שבנו אותן". דוד, לשעבר עורכת דין, וכיום פרופ' לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היא אגיפטולוגית – מילה שהומצאה במיוחד למקצוע של חוקרי מצרים העתיקה. "מגיל 6 רציתי להיות אגיפטולוגית", היא אומרת, "עריכת הדין הייתה רק תאונה שקרתה לי בדרך".

מה קרה לך בגיל 6?
"יום אחד פרסמו במגזין נשים בבלגיה על איזו תערוכה, ועל השער הופיעה המסכה של תות ענח אמון. מאותו רגע ידעתי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה".

למרות שהאגיפטולוגים, כפי שמודה דוד, אינם יודעים איך נבנו הפירמידות, דבר אחד הם יודעים בבירור: הבנאים לא היו עבדים, וגם לא בני ישראל.

"בני ישראל היו שם הרבה הרבה אחרי"

הפירמידות של מצרים נחשבות לפלא עולם. זה לא חדש. מבין שבעת פלאי העולם שמנו היוונים הקדמונים, הן היו הפלא המוקדם ביותר, ולמרות זאת, היחיד ששרד עד ימינו. הגבוהות והמרשימות שבהן הן הפירמידות בגיזה, ששימשו קברים לפרעוני מצרים, והגדולה שבהן, הפירמידה של פרעה חי'אפס, או ח'ופו, מגיעה לגובה של 147 מטרים.

מלבד שלוש הפירמידות הגדולות של גיזה, יש במצרים עוד כחצי תריסר פירמידות גדולות יחסית אך מרשימות פחות, ועוד עשרות פירמידות קטנות או בלתי גמורות, שחלקן נפגעו במידה רבה במשך הזמן.

הניסיונות לבנות את הפירמידות הגדולות החלו, לדברי דוד, "בתקופת השושלת ה-3, אז נבנתה פירמידת ג'וסר, שבנויה כמדרגות". ושיא הבנייה היה בשושלת הרביעית, אז נבנו הפירמידות בדהאשור ובגיזה. "התקופה הזו מסתיימת בערך ב-2,500 לפני הספירה, לפני כמעט 4,500 שנה". ב-2,500 השנים הבאות נבנו במצרים גם פירמידות קטנות. "מין סוג של חיקוי, אבל הפרעונים עברו להיקבר באופנים אחרים, כמו 'עמק המלכים' המפורסם".

על פי המסורת, יציאת מצריים התקיימה בסביבות השנים 1,300-1,200 לפני הספירה, בתקופת השושלות ה-18 או ה-19. ולכן ברור – "בני ישראל היו שם הרבה הרבה אחרי, והכי חשוב להבין", מדגישה דוד, "שהאנשים האלו לא היו עבדים". עבדות, לדבריה, הייתה נדירה למדי בהיסטוריה של מצרים, "ולא התקיימה בתקופה שאנחנו מדברים עליה".

לא בני ישראל, אז מי כן היו בוני הפירמידות?
"הם היו איכרים מהכפרים, בני המעמד הנמוך, שבאו לעבודות האלו במיוחד. במצרים העתיקה הכל עבד לפי מחוזות. במחוזות הסמוכים לפירמידות, ראש המחוז היה מגייס כל שנה אנשים צעירים וחזקים, ושולח אותם לעבוד בפירמידות. במחוזות הרחוקים יותר, כמו באזור אסואן, שם היו נחצבים גושי הגרניט, היו מגייסים את המקומיים לחצוב ולהשיט את הסלעים".

"התנאים היו טובים, זה אולי נחשב להזדמנות"

על אף האסוציאציה ל"משחקי הרעב", המציאות, מסתבר, הייתה כמעט הפוכה. "זה היה בסך הכל תפקיד די מכובד. הגיוס היה ככל הנראה חובה, אולי בדומה לצבא, אבל התנאים היו טובים. זה אולי נחשב להזדמנות".

כולל השכר?
"לבנאים לא הייתה משכורת, אבל לא מפני שהם היו עבדים. באותה התקופה, הכסף עדיין לא הומצא במצרים, והיו משלמים בעיקר בברטר, בסחר חליפין. התשלום העיקרי היה כנראה האוכל, והוא היה האוכל הכי טוב במצרים – דגים כל יום, בשר בקר, בירה בכל ערב, ירקות טריים".

איך יודעים מה הם אכלו?
"הידע הזה מגיע בעיקר מגילוי מדהים שמצאו הארכיאולוגים בקצה עמק הפירמידות במצרים. מצאו שם עיר שלמה ולידה שני מחנות עבודה, שבהם, ככל הנראה, גרו הפועלים. שם מצאו את עצמות הדגים והבקר בכמויות עצומות. השלדים של הבנאים שמצאו הם במצב מצוין, של אנשים שאוכלים טוב".

איך נראו האנשים בימים ההם?
"מצרים של אותה תקופה הייתה מקום מאוד הומוגני. העובדים היו מצרים. ואיך הם נראו אפשר לראות בקלות. יש לנו המון תמונות מהתקופה".

ואכן, בציורי קיר ניתן לראות את המצרים כאנשים רזים יחסית, קרחים על פי רוב, בעלי עור כהה אבל לא שחור. במספר ציורים מפורסמים מציגים המצרים גם את עצמם לצד בני עמים אחרים מהתקופה. "כך לדוגמה, אנחנו יודעים שהנובים, שחיו בצפון סודאן של היום, הוצגו כשחורי עור, בעוד שהלובים, שחיו באזור לוב ומערב מצרים של היום, הוצגו כבהירים למדי ולבושים בנוצות".

ומה לגבינו, אם את מבינה למה אני מתכוון?
"אנחנו בהחלט יודעים על עמים שמיים שהיו במצרים, בעיקר בצפון המדינה, אבל הם הגיעו בכל המקרים בתור בעלי מקצוע שהוזמנו ספציפית בגלל המומחיות שלהם. לא עבדים. היו בעיקר נשים מכנען שנחשבו לאורגות מעולות. גברים שמיים הגיעו הרבה פעמים כי הם היו טובים עם הגפן והיין".

איך גייסו אותם?
"היו מגייסים אותם במיוחד כצעירים, במעין סוכנויות, ואז מביאים אותם למצרים. יש לנו ממש רשומות של אנשים, עם שמות. אם יוסף באמת הגיע למצרים, ככל הנראה גייסו אותו ככה, בתור איש צעיר שמחפש עתיד במצרים".

המגורים: המומחים בעיר, הפועלים במחנה

התשובה לשאלה איפה הם גרו, מזכירה את עולם הנדל"ן של היום: המהנדסים, הכוהנים, האומנים ושאר ספקי שירותים, היו בני המעמד הגבוה. הם עבדו כל השנה באזור הפירמידות וגרו בעיר הקטנה. "הפועלים", לעומת זאת, "היו מחולקים לשני גדודים, בשני מחנות, ובכל אחד מהם בערך אלף איש".

איך יודעים כמה אנשים היו בכל גדוד?
"אולמות השינה שנמצאו שם מזכירים מעט מגורים משותפים בצבא. על הרצפה היו יצוקים בבוץ מעין משטחי שינה, שעליהם ישנו הפועלים, כפי שנהוג היה לישון במצרים. מספירת המיטות, אנחנו יכולים להסיק שבכל גדוד עבודה היו בערך אלף פועלים בכל זמן נתון. היו להם גם מטבחים משותפים ומקומות לשבת בזמן שצוותים אחרים היו במשמרת".

עבדו במשמרות?
"אנחנו לא יודעים להגיד מה היה אורך המשמרת, או כמה משמרות היו, אבל אנחנו כן יודעים שהיו משמרות, בדומה לדרך שהדברים התנהלו בצבא ובכהונה. אנחנו יודעים גם איך הצוותים היו מחולקים, ואיך הם קראו לעצמם. לדוגמה, בפירמידה של מנכאו-רע, קראו לגדוד הראשון 'החברים של מנכאו-רע', ולגדוד השני, 'השתיינים של מנכאו-רע'". ואת זה היא אומרת בחיוך, "כנראה שהיה להם חוש הומור".

כל גדוד היה מחולק באופן מעין צבאי לשתי פלוגות, וכל פלוגה הייתה מחולקת לחמישה צוותים של מאתיים איש כל אחד. "גם את השמות של הצוותים אנחנו מכירים. בכל פלוגה היה להם אותו שם: האסייתי, הגדול, הקטן, הירוק (שזה גם הצעיר), והאחרון. וכל צוות כזה היה מחולק לעשרה צוותי משנה".

זה דומה לפלוגות הצה"ליות: מסייעת, מבצעית וכו'; ואפילו למחזורים לפי ותק.
"לגמרי נכון שזה דומה לצבא. אבל במקום ותק, התיאוריה הרווחת היא שהשמות קשורים דווקא לשמות של חלקים באונייה, אולי ביחס לאוניות על הנילוס שעליהן הם הגיעו".

גם היחסים בין הגדודים מזכירים צבא?
"היו ביניהם יריבויות ותחרויות. יש לנו תיאורים באמנות המצרית של צוותים שונים מתחרים אחד בשני ויורדים אחד על השני, היה בזה המון הווי חברתי. בסוף, כמו שאמרתי, הם היו כנראה אנשים עם הומור".

"הם סבלו מפגיעות בגב, בגפיים, מבעיות פרקים"

באיזו מין עבודה התחרו הבנאים? התשובה מפתיעה יחסית. "נראה שבערך חצי מהזמן הם בנו רמפות", מסבירה דוד, אך מיד מסייגת. "למרות שיש הרבה התקדמות, אנחנו עדיין לא בטוחים איך הם הצליחו לבנות את הפירמידות. יש הרבה תיאוריות. התיאוריה שנראית היום הכי סבירה היא שהם השתמשו ברמפות של חול, כי מצאו שרידים שלהן ליד כל פירמידה".

חול?
"כן, החול המצרי מאפשר לגרור עליו משקלים עצומים גם ללא גלגל. בניסויים שעשו במצרים בימינו, ניסו להעביר סלע במשקל שני טון על מזחלת חול. גילו ששישה אנשים יכולים לעשות את זה, גם בשיפוע. אז הם פשוט גררו ככה את גושי האבן, ששקלו בין 2 טון ל-70 טון".

את רמפות החול, דוד מסבירה, הם כנראה הגביהו בהדרגה. את הלבנים הראשונות ניתן היה פשוט להניח על הקרקע. בשביל לבנות את הקומה הבאה, היה צורך להגביה את הרמפה רק מעט. "לאט לאט הם הגביהו את הרמפה, עד שהייתה כמעט בגובה של הפירמידה. אולי את האבנים האחרונות ממש הרימו בשיטה אחרת, אבל הן היו יותר קלות".

בניית הפירמידות הייתה פרויקט ארוך טווח. "בדרך כלל התחילו לבנות את הפירמידה עם עלייתו לשלטון של הפרעה שיקבר בה. הבנייה הייתה נמשכת שנים רבות". ואם הפרעה חי יותר מהמצופה, היה ניתן להגדיל את הפירמידה תוך כדי העבודה. "כך קרה לדוגמה בפירמידה של מנכאו-רע, שאנחנו יודעים שחדר הקבורה שלה הוזז".

ומה היה קורה אם הפרעה המדובר היה מחליט להקדים?
"במצב כזה הפירמידה הייתה ננטשת. יש לנו מספר דוגמאות של פירמידות שננטשו באמצע העבודה".

העבודה בפירמידות גבתה מחיר. "מצאנו גם קברים של פועלים בעיר הסמוכה, ככה אנחנו יודעים ממה הם מתו. אנחנו יודעים למשל שהם סבלו מפגיעות בגב, מבעיות פרקים. אלו שנהרגו ספגו כל מיני פגיעות בגפיים, בראש. זאת אומרת זאת הייתה עבודה סופר קשה, אבל אנחנו רואים, מאידך, שהעצמות מעידות על תזונה בריאה".

"לא היו נשים במחנות העבודה"

האבנים העיקריות שהרכיבו את הפירמידות, אבני חול, נחפרו באזור גיזה, סמוך לפירמידות הגדולות. קצת רחוק משם, בטורה, נחפרו אבני הגיר, שנתנו לפירמידות את הצבע הלבן הבוהק שהיה להן פעם. "אבל את אבני הגרניט הקשות היה צריך להביא מאסואן, הרחק בדרום הנילוס. לשם כך השתמשו כנראה בבני המחוזות הדרומיים".

העובדה שהעבודה הייתה כל כך קשה היא מה שגרם לחוקרים להניח שהיא לא התקיימה במשך כל השנה. "בעבר הניחו שהעבודה בפירמידות הייתה עניין של תקופת ההצפה של הנילוס, שבה אי אפשר לעבד את השדות. היום אנחנו מניחים שבתקופת ההצפה, שמתקיימת ביולי אוגוסט, היה חם מכדי לעבוד, אבל אולי ניצלו אותה כדי להעביר את האבנים מהדרום".

היו חופשות?
"אנחנו לא יודעים. בעמק המלכים יש אתר אחר, מתקופת הממלכה החדשה, שבו מצאנו מסמכים מעניינים מאוד. בין היתר, מוזכר שם שלפועלים היה יום חופש פעם בעשרה ימים, מעין וויקאנד. אבל צריך להדגיש שזה כמעט אלף שנה מאוחר יותר. אנחנו לא יודעים אם גם בימי הפירמידות היו להם סופי שבוע לבלות בעיר".

חייב לשאול, היו בחורות?
"דבר אחד שלא ידוע לנו הוא על חיי האהבה של הפועלים הללו. אנחנו די בטוחים שלא היו נשים במחנות העבודה. יתכן שהם פגשו נשים בעיר המחנות הסמוכה".

לא יודע? תשאל את הצ'את

למומחים היו חיים אחרים. "הם גרו בעיר. מעמד המומחים היה מגוון, אבל כמעט כולם היו חלק מהאדמיניסטרציה, המעמד הגבוה יותר של מצרים. בראשם עמד מעין 'וזיר', שניהל את כל הבירוקרטיה. המצרים קראו לתפקיד הזה 'צ'את'. השם של אחד מהם אפילו השתמר – אנק'אף, או אנחאף, שהיה הצ'את בפרמידה הגדולה של חיאופס".

מתחת לצ'את, מסבירה דוד, עבדו האחרים – בעיקר המהנדסים. האנשים שהמקצוע שלהם היה לדעת איך מוציאים את הבלוקים מהמכרות, איך להוביל אותם, איך להזיז אותם ועוד. מקצועות חשובים נוספים היו האדריכלים, שהיו מעין 'מומחים לפירמידות'; מנהלי עבודה למיניהם, שפיקחו על הפועלים; והאנשים שהיו צריכים לחשוב על הארגון של החדר קבורה והיו אחראים על מה יהיה בתוכו. אלה היו בעיקר כוהנים ואומנים. "בשלב של הפירמידות הגדולות, עדיין אין טקסטים ואין תמונות. אבל במקדשים שבתוך הפירמידות היו פסלים מהממים, כלומר, פסלים עבדו ממש בתוך שטח העבודה".

היחסים בין מעמד המומחים לבין הפועלים לא היו טובים, ככל הנראה. "אנחנו לא יודעים איך בדיוק נראו היחסים שם, אבל אנחנו יודעים שבמצרים העתיקה בני המעמדות הנמוכים זכו ליחס נורא מהמעמדות הגבוהים. יש במצרים המון רפרזנטציות של פועלים ואיכרים שנענשים בפני האליטה. במצרית העתיקה יש מין ביטוי, שאפשר לתרגם כ'יתומים' או 'אלו שאין להם קול', שמתייחס לפשוטי העם. במובן העמוק, לא היה להם קול".

אירוע חריג בחיים לצעירים בלבד

למרות שעבודה על הפירמידות נמשכה זמן רב מאוד, החוויה של הפועלים הייתה קצרה. "לפי הבנתנו, הפועל הפשוט היה מגיע כל פעם לתקופה קצובה, אולי חודש, אולי עונה, ואז חוזר עם מתנות למשפחה. יתכן שהוא היה חוזר שוב פעמים נוספות, אבל בסוף זה היה אירוע חריג בחיים, שהיה אפשר לעשות רק שאתה צעיר ובשיא הפיזי שלך. תוחלת החיים הממוצעת במצרים באותה תקופה מוערכת בכ-30 שנה. אז לא כולם זכו לראות את הפירמידה שלהם שלמה".

ההזדמנות להיות חלק, גם אם קטן, מבניית פירמידה הייתה סיפור שלא כל אחד זכה לספר. "אנחנו יודעים שלמצרים העתיקים היה המון כבוד לפירמידות. אנחנו יודעים שאחד הבנים של רעמסס השני התפאר שהוא שיפץ חלק מהפירמידות שנבנו אלף שנה לפניו. עם הציפוי הלבן שהיה לפירמידה המראה היה כמעט חייזרי. הציפוי הלבן החזיר את אור השמש מרחוק מאוד, כאילו שהשמש הייתה על פני האדמה, והשמש הייתה הרי האלוהות, החיים".