מוניק אטיאס נולדה במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, ילדה את ילדיה בסורוקה, ובתשע השנים האחרונות היא מנהלת את חדר הלידה הממוגן שלו. "השבוע נולד ילד בדיוק בזמן האזעקה, זה רגע עוצמתי. המציאות הלא-נורמלית שאנחנו חיים בה, ובמקביל הבכי של התינוק, זה קונטרסט שנותן לנו תקווה מול המורכבות". 17 אלף לידות בשנה מתנהלות תחת העיניים האוהבות של אטיאס והצוות שאיתה, שמקפיד לתת להעניק ליולדות ביטחון ורוגע.

"לאורך כל המלחמה באות הרבה יולדות שהבעל שלהן במילואים", מספרת אטיאס, "אלו לידות מורכבות, המיילדת ממלאת בעצמה את כל התפקידים – אמא, עובדת סוציאלית, בעל ומיילדת". המלחמה משפיעה גם על הצוות, שרבים מהם תושבי עוטף עזה שחוו את השבת הארורה בצורה הכי קשה וקרובה שיש. היו מי שפונו לתקופות ארוכות, ובמלחמה הזאת עצם הנסיעה לחדר הלידה היא רולטה רוסית. "אזעקות תופסות אותנו בדרך אל ומחדר הלידה", מספרת אטיאס, "וגם את המטופלות".

"אני תמיד מתרגשת מלידה, זה סיפוק אדיר ועצום, זה תמיד מרגיש אירוע מכונן", אומרת אטיאס. "ובלידה בזמן המלחמה, היולדות מחוזקות ועם תקווה בלב. עם כל לידה יש תקווה לעתיד טוב יותר, ושהילדים האלו לא יצטרכו להילחם ולהיות בתחושות המורכבות שאנחנו נמצאים בהן. לידה נותנת אופק חדש. אני מאחלת שהמלחמה תיגמר נכון, ושנמשיך לסייע ביצירת חיים חדשים".

"מכבים את האור בלילה ומדליקים אותו בבוקר, שהמטופלים ידעו מה קורה בחוץ"

המחלקה של האחות האחראית נטלי גורודיצקי (41) נפגעה מהטיל האיראני שנורה לסורוקה במלחמת 'עם כלביא'. כבר תשעה חודשים שהיא, הצוות והמטופלים, נמצאים במרתף של בית החולים הדרומי, שם הם עוברים מלחמה נוספת עם איראן. 57 המיטות של המחלקה הפנימית התאחדו עם אלו של פנימית ו', ו-50 נשות ואנשי הצוות, מהרופאות עד כוחות העזר, ירדו למרחב בטוח כדי לתת לחולים את הטיפול הכי טוב שאפשר.

וכך, בתנאי מרתף, בלי חלונות ומרפסות, עם מיעוט של תאי שירותים ובלי מקלחות בכלל, מתמודד צוות המחלקה עם אנשים סיעודיים המרותקים למיטתם, מה שנקרא 'מורכבים 1'. "בהתחלה לא האמנתי שבתנאים האלה המשפחות יסמכו עלינו, פחדתי שהאמון ייפגע, ושאנחנו נאבד את איכות הטיפול מתחת לפני האדמה", אומרת גורודיצקי בכנות, "אבל התנאים זו תפאורה, ואני לא יכולה לבכות על המצב הקשה. לכן, על אף שאלו לא תנאים אופטימליים, אני יודעת שאם נופל טיל באזור, המטופלים נמצאים במקום הכי בטוח בסורוקה".

אבל לא רק המוגנות של המרתף מאפשרת להתמודד עם התנאים הקשים, אלא בעיקר המחויבות של הצוות. "יש לי עובדת שילדה לפני כמה חודשים ובעלה במילואים בצפון. הייתה לה אפשרות לא לחזור לעבודה, היא עשתה מאמצים אדירים כדי שתוכל לבוא לעבוד. כל הצוות פה עובדים מתוך שליחות, מתוך הבנה שזה משמעותי מה שאנחנו עושים, עם מטופלים שהם ממש בשוליים".

במרתף צפוף ואין אינטימיות כשיש 12 מיטות באותו החדר, אבל הצוות מתאמץ לאפשר למטופלים ולמשפחותיהם להרגיש שרואים אותם. "אנחנו מעבירים משמרת בצד כדי לשמור על הפרטיות של המטופלים, מכבים את האור בלילה ומדליקים אותו בבוקר, כדי שהמטופלים ידעו מה קורה בחוץ. ברור שהצוות ירצה לעבוד באור, אבל מבין גם שהמטופלים ירגישו יותר טוב".

"כולנו עוברים תקופה עם כל המצב הביטחוני, כולנו מרגישים לא בטוחים, טרודים ובאי וודאות. הצוות צריך לתת פה 200 אחוז ולמחרת לייצר אותם שוב, ומה שמאפשר את זה זו התודה מעומק הלב של המשפחות והמטופלים, ושהצוות אומרים אחד לשני שנעבור את זה יחד".