במקלט 503 בקריית שמונה יש שני חללים גדולים, וציבור דיירים מגוון מאוד. אחד משמש את שני אלגרבלי שנולדה וגדלה בקריית שמונה, ובתה החיילת שחזרה הביתה באמצע טירונות במחנה 80, ואת נג'יב ומרלן אבו-קאסם: היא בת למשפחת לוחם צד"ל שהגיעה לעיר בשנת 2000, כשהיתה בת 11, עם נסיגת כוחות צה"ל מלבנון. לשניים תינוק בן 7 חודשים בלבד, ריקרדו, שהגיע לעולם לאחר תשע שנים של ניסיונות ותקוות.

בפינת המקלט מרוכז הציוד הדרוש לתינוק, מחיתולים ועד אמבטיה. ליד מיטת האם עומדת עריסת תינוק. בפינה אחרת, בגדי תינוק תלויים לייבוש. "כמובן שהכרנו לפני המלחמה, אבל לא כמו עכשיו. עכשיו אנחנו משפחה. עוזרים בכל מה שצריך. אני כמו דודה לריקרדו", אומרת אלגרבלי ושולחת חיוך לקטנטן.

בחלל השני גרים תשעה אזרחי הודו שעובדים במשמרות במפעל בעיר. "הם אנשים נחמדים, שקטים, שנתקעו במלחמה לא להם. הם מאוד מכבדים אותנו ואנחנו מכבדים אותם", אומרת אלגרבלי ומוסיפה, "המקלט הזה הוא ארץ ישראל של 2026, ומי שפה הוא משלנו".

ריקרדו הקטן מבלה כבר חודש משבעת חודשי חייו מתחת לאדמה. זמן ההגעה למקלט בעיר הוא מיידי, ולפעמים ה'בום' נשמע עם האזעקה. מרלן חוששת להוציא את ריקרדו מהמקלט. מידי פעם נג'יב עולה איתו, רק לכניסה למקלט. לא מתרחקים יותר מדי כדי להספיק להגיע במקרה של אזעקה. שניהם יוצאים בתורנות, רק כדי להתקלח בבית. את הבישולים עושים בפינת מטבח שהקימו במקלט.

"אנחנו חיים בעיר רפאים. מי שיכול לא חזר"

חצי מדיירי הבלוק שברחוב הר הצופים לא חזרו מהפינוי. "אנחנו חיים בעיר ריקה. עיר רפאים. רוב העסקים לא עובדים, אפילו אלה שנפתחו מחדש אחרי המלחמה", אומר אבו-קאסם. הוא מתאר עיר מוזנחת שנשכחה מאחור. "מי שיכול לא חזר. גם אנחנו לא היינו חוזרים אם היינו יכולים למכור את הדירה שלנו. אבל במצב הזה, מי יקנה?".

לדברי אלגרבלי, כדי לקבל סיוע כמו יציאה לכמה ימי התאווררות מחוץ לעיר, עליהם להיות מוכרים במחלקת הרווחה, אבל "כיום, כולם פה צריכים את הרווחה. אנשים לא עובדים, חנוקים מתחת לאדמה. כולם צריכים לנשום. לצערי, בכלל לא מסתכלים עלינו". במיוחד מטריד אותה היעדר היחס לקהילת יוצאי צד"ל בעיר. "אלה אזרחים בדיוק כמונו, אבל כמעט שלא מתייחסים אליהם, כי אלה אנשים שלא יעשו רעש כמונו".

החיים במקלט הישן קשים. "זה מבנה בטון שקבור עשרות שנים מתחת לאדמה", אומרת אלגרבלי, "מן הסתם אחרי כל כך הרבה זמן, המים חודרים אליו והוא לא ממש תקין". העירייה אמנם ציידה את המקלט במזרני פלציב, טלוויזיה ומקררים במהלך השבוע השני למלחמה, אבל לדברי אלגרבלי, התחושה החזקה שמעיקה עליה היא של הזנחה. "אף אחד לא ירד למקלט לשאול מה שלומנו, אם אנחנו צריכים משהו. על כל דבר שקשור למקלט אנחנו צריכים להילחם. אפילו מזרונים לא היו פה כשהגענו בתחילת המלחמה".

כמו שכתוב בהגדה

הערב ישבו סביב שולחן הסדר כל באי המקלט. העירייה מספקת ציוד ומזון לסעודת פסח לתושבים שיערכו את הסדר במקלטים ובמרחבים מוגנים. "הביאו הכול, משולחן וכיסאות, ועד מפה, כלים חד פעמיים ומצות. ערכנו הכל מראש. לפני הסדר יחלקו גם אוכל מבושל. אפילו לעציצים עם פרחים דאגו", אומרת אלגרבלי. "נשב היום יחד ונחגוג את פסח כמו שכתוב בהגדה: מי שפה יאכל ויחגוג איתנו. זאת ישראל האמיתית. השנה מתחת לאדמה, בשנה הבאה בני חורין".