"בזמן הרפורמות הנאו-ליברליות של שנות ה-80, הבטיחו לנו תחרות וממשלה עצמאית" אומר הכלכלן גבריאל חוסה פלמה מאוניברסיטת קיימברידג' בראיון ל'דבר', "במקום זאת, קיבלנו שוק ריכוזי ובלתי יעיל, ממשלה שבויה, ואת מה שאני מכנה הטרילוגיה הרעילה: אי שוויון שוק גבוה,  קצב נמוך של השקעות יצרניות וצמיחה קטנטנה בלבד בפריון עבודה".

פלמה הצ'יליאני נודע בעולם בזכות מחקריו פורצי הדרך בנושא אי-שוויון. הוא אף הגה את "יחס פלמה", המודד אי-שוויון על פי היחס בין ההכנסה של העשירון העליון לבין זו של ארבעת העשירונים התחתונים. בניגוד למדד ג'יני המסורתי, מדד פלמה רגיש במיוחד לקצוות של חלוקת ההכנסה, והוא נולד מתוך ההבחנה של פלמה כי מעמד הביניים – חמשת העשירונים שבאמצע (5-9) – מחזיק באופן כמעט עקבי בכחצי מההכנסה הלאומית במרבית המדינות.

"כולם מסתכלים על 'אי-שוויון בהכנסה פנויה' – כלומר, אי השוויון שנשאר אחרי שהממשלה גובה מיסים ומחלקת קצבאות. אבל כדי להבין באמת את מבנה הכלכלה, צריך לבחון את 'אי-שוויון השוק', שהוא אי השוויון לפני מיסים והעברות", הוא מסביר. "במדד של אי-שוויון שוק, גרמניה ושאר מדינות מערב אירופה נראות גרוע ממש כמו כלכלות אמריקה הלטינית".

גבריאל חוסה פלמה (צילום: מתוך אתר אוניברסיטת קיימברידג')

לדברי פלמה, רמה גבוהה של אי-שוויון שוק היא עדות חותכת לכלכלה שנשלטת על ידי "רנטיירים" (Rentiers) – גוזרי קופונים ושואבי רנטות. "בשונה מיזמים, ההכנסה של הרנטייר אינה נובעת מתרומה לפעילות כלכלית חדשה או מיצירת ערך, אלא מהשתלטות על משאבים קיימים וגריפת 'רנטות' (דמי שימוש) מהם. בעוד יזמים מרוויחים מהשקעות יצרניות ומחדשנות, הרנטייר משתלט על משאב טבע, שובה שוק ספציפי או יוצר קניין רוחני, וגובה עליו רנטה שמקשה על היזמים האמיתיים לפעול".

הניתוח של פלמה נשען על עבודתו של הכלכלן היהודי-בריטי דויד ריקרדו, מענקי הכלכלה הקלאסית. "עבור ריקרדו, המפתח להבנת ההתפתחות הכלכלית טמון בהבחנה בין היזמים (או ה'קפיטליסטים' בלשונו) לבין הרנטיירים", מבהיר פלמה. "רנטה היא הכנסה שנובעת משליטה על משאב. היא יוצרת אי-יעילות ומהווה נטל כבד על הפעילות הכלכלית. אדם סמית' אמר בזמנו על הרנטיירים שהם 'אוהבים לקצור את מה שלא זרעו'. ולא פחות חשוב מכך – בשונה מהיזמים, הרנטיירים  משקיעים רק כמות קטנה מההכנסה שהם שואבים חזרה בכלכלה בצורה יצרנית".

את התוצאות ההרסניות של השיטה הזו, הוא אומר, אפשר לראות היטב בנתונים היבשים: "קח את ארצות הברית, למשל. אם אי-שוויון השוק היה נשאר ברמתו כפי שהיה כשרונלד רייגן נכנס לתפקידו כנשיא ב-1981, האחוזון העליון בארה"ב היה מרוויח היום 2 טריליון דולר פחות בשנה. למותר לציין ש-99 האחוזונים הנותרים היו אלה שזוכים להכנסה הזו. אם רמת ההשקעות הממשיות כשיעור מהתוצר הייתה נשמרת מאז, ההשקעה השנתית בכלכלה האמריקאית הייתה גדולה בטריליון דולר בשנה. בקיצור, הרנטיירים מקבלים היום 2 טריליון דולר נוספים בכל שנה, פשוט בעקבות התרחבות אי השוויון, ומשקיעים טריליון דולר פחות".

העשירון העליון בארה"ב גורף יותר ומשקיע פחות: חלקו של העשירון העליון בהכנסה הלאומית לעומת רמת ההשקעות הממשיות כשיעור מהתוצר (נתונים: הבנק העולמי, WID; עיבוד: דבר)

אך פלמה לא מסתפק רק באבחון המחלה, אלא גם מציע פתרון מעשי. "אם רוצים לדעת מהי הדרך הנכונה לנהל כלכלה מודרנית, צריך להסתכל מזרחה, על כלכלות אסיה המתעוררות. באמצעות מדינה חזקה ופוטנטית, כלכלות כמו קוריאה או אינדונזיה מחייבות את הרנטיירים להחזיר את ההכנסות שלהם לכלכלה הלאומית באמצעות השקעות יצרניות. מודל אחר אפשר לראות בסינגפור, ששמרה על משאב הטבע המרכזי שלה, הנמל, בידי המדינה, והשקיעה את הרנטה האדירה ממנו בפיתוח ההון האנושי ובתשתיות לאומיות".

לדבריו, אחד הגורמים המרכזיים להשתלטות הרנטיירים על הכלכלה הוא מדיניות הליברליזציה הקיצונית שננקטה ברחבי העולם המערבי החל משנות ה-80. "ה'יד הנעלמה', אם היא בכלל קיימת, עוד לא הצליחה לתרגם את האינטרס הפרטי של הרנטיירים לתוצאות שמיטיבות עם החברה.אפשר לטעון שהאינטרס הפרטי של יזם רגיל נוטה להתבטא בתוצאות חיוביות מבחינה חברתית: הוא מייצר פעילות כלכלית, יוצר מקומות עבודה ומקדם חדשנות. אבל זה לא המצב במקרה של הרנטייר."

אשליה של חלוקה מחדש

אתה מדגיש מאוד את החשיבות של 'אי-שוויון שוק'. מה בעצם ההבדל בינו לבין אי-שוויון בהכנסה פנויה, שכולנו רגילים לשמוע עליו?
"אי-שוויון שוק הוא אי השוויון שנוצר ישירות מהפעילות הכלכלית עצמה, עוד לפני שהממשלה מתערבת עם מיסים והעברות. בדרך כלל, השיח הציבורי מתמקד באי-שוויון בהכנסה פנויה, שזה מה שנשאר בכיס אחרי המיסוי והקצבאות. אבל כמה אנשים באמת יודעים שאי-שוויון השוק במערב אירופה כיום גרוע ממש כמו באמריקה הלטינית, שאמורה להיות היבשת הידועה לשמצה באי-השוויון החמור שלה? הם צריכים, בעקבות כך, להשקיע מאמצים עצומים ומשאבים אדירים בחלוקה מחדש של ההכנסה – בערך רבע מהתוצר שלהם הולך לשם. אבל אם בוחנים רק את אי-שוויון השוק הבסיסי, גרמניה, למשל,  נמצאת במצב גרוע יותר מצ'ילה, ארץ המוצא שלי".

ללא מעורבות המדינה, גרמניה פחות שוויונית מצ'ילה: מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסה פנויה לעומת אי-שוויון שוק (לפני מיסוי והעברות) במספר מדינות בשנת 2022 (נתונים: פרדריק סולט, SWIID; עיבוד: דבר)

ומה הנתון הזה בעצם אומר לנו על הכלכלה?
"אי-שוויון שוק נובע ממבנה הכלכלה עצמו ומספר לנו סיפור עמוק עליה. אי-שוויון שוק גבוה הוא תמרור אזהרה בוהק לכלכלת רנטיירים. בוא נעשה השוואה נוספת: גרמניה מול כלכלות אסיה המתעוררות, כמו קוריאה או טאיוואן. הן נראות מאוד דומות כשבוחנים את אי השוויון בהכנסה פנויה. אבל ככל שמדובר באי-שוויון שוק, יש ביניהן פער עצום. וזה בדיוק בגלל שהכלכלות האסייתיות הללו אינן כלכלות של רנטיירים, או לכל הפחות דואגות שהרנטות מושקעות בצורה יצרנית".

מאחורי התערבות המדינה אי-השוויון מתרחב: הפער הגדל בין מדד ג'יני להכנסות שוק למדד ג'יני להכנסה פנויה בגרמניה בין השנים 1975-2023 (נתונים: פרדריק סולט, SWIID; עיבוד: דבר)

איך בעצם מבדילים? מה הופך הכנסה מסוימת ל"רנטה" לעומת "רווח" לגיטימי של עסק?
"רנטה היא הכנסה שנובעת מהשתלטות על משאב שנמצא במחסור, להבדיל מיוזמה יצרנית שמייצרת משהו חדש. משאבי טבע הם הדוגמה המובהקת ביותר לכך. קח למשל מכרה נחושת – זוהי מתנה של הטבע שאמורה להיות שייכת לכולם. הרנטייר משתלט עליו, וגורף לכיסו את הרנטה שהוא מייצר".

"זה נכון גם לגבי משאבים טבעיים אחרים. בצ'ילה, בכל פעם שיורד גשם, המים מנוכסים מיד על ידי רנטייר שהשיג את האישורים ההיסטוריים שלו בתקופת הדיקטטורה המושחתת של אוגוסטו פינושה. במקרה של משאבים טבעיים, ההגדרה של רנטה היא ברורה מאוד. לפי לא אחר מאדם סמית', המקור ההיסטורי של רנטה ממשאבים טבעיים הוא שוד. מישהו ניכס לעצמו משהו שהיה שייך לכולם. ריקרדו קרא לרנטות 'הכנסה שלא הורווחה' מכיוון שהיא נובעת מ’בעלות’ על דבר, וזאת בניגוד ל'הכנסה שהורווחה' – שהיא זו של היזמים שמרוויחים מ’לעשות’ דבר. לכן, ההכנסה של הרנטייר מהווה נטל כבד וקבוע על היזמים האמיתיים".

המונופול של מטא ופטנטים שחונקים חדשנות

חוץ ממשאבי טבע, איפה עוד אנחנו רואים מודלים של רנטות שמכבידות על הכלכלה היומיומית שלנו?
"משאבים טבעיים הם אומנם הדוגמה הקלאסית, אבל כיום יש רנטות רבות אחרות. לדוגמה: רנטות שנובעות מכוח מונופוליסטי בשוק (ריכוזיות), מזכויות של קניין רוחני (פטנטים), וכמובן – רנטות אדירות מהמגזר הפיננסי. העניין הקריטי הוא שבדיוק כמו הרנטות שמגיעות ממשאבי טבע שאר הרנטות נוטות להוות נטל על כול מי שאינו רנטייר. זוהי הסיבה לכך שהאינטרסים של הרנטיירים מנוגדים לאינטרסים של כל אדם אחר בחברה, כולל האינטרסים של היזמים עצמם.

"קח לדוגמה את סוגיית הרכישות והמיזוגים. מאז המשבר הכלכלי של 2008 ועד לשנת 2020, נערכו ברחבי העולם עסקאות בשווי בלתי נתפס של 46 טריליון דולר, שבהן חברות רכשו חברות אחרות. מדובר במגמה אנטי-תחרותית פנטסטית בהיקפה. ככל שהריכוזיות בשוק מתעצמת והתחרות מצטמצטמת, הרנטות שאותן חברות יכולות לגבות גדלות, וההשקעות היצרניות פוחתות בהתאמה".

מנכ"ל מטא מארק צוקרברג. "על אף שהראיות לכוונותיו של צוקרברג היו חשופות, לא נעשה כלום כדי לעצור זאת" (צילום: AP Photo/Ryan Sun)

"כשמטא (פייסבוק) רכשה את אינסטגרם, התפרסמו אימיילים פנימיים שבהם מארק צוקרברג כינה במפורש את אינסטגרם 'איום תחרותי'. כלומר, היה ברור לחלוטין מתחילת הדרך שמדובר במהלך שכל מטרתו היא מניעת תחרות בשוק. ולמרות שרכישת חברות במטרה לרסן ולחסל תחרות אסורה במפורש על פי החוק בארה"ב, ועל אף שהראיות לכוונותיו של צוקרברג היו חשופות לחלוטין לעיני כל – לא נעשה כלום כדי לעצור זאת".

הזכרת קניין רוחני. מה הבעיה שם?
"הסיפור של זכויות הקניין הרוחני לא יכול להיות פחות יעיל ממה שהוא כיום. נניח שפיתחתי המצאה חדשה ואני מחזיק בעלות על הזכויות הרוחניות שלה. כאשר אני גובה כסף מגורמים אחרים על עצם השימוש בה, אני למעשה יוצר אי-יעילות מובנית. למה? מכיוון שעל אף שפיתוח הרעיון עצמו היה כרוך בעלויות, עצם השימוש החוזר בו אינו עולה דבר. אם העלות השולית של שימוש ברעיון היא אפס, הרי שאפילו הכלכלה הנאו-קלאסית הסטנדרטית תאמר שמחיר השימוש בו צריך להיות אפס, וכי כל מחיר אחר שנגבה יוצר בהכרח אי-יעילות בשוק. במילים אחרות: העובדה שאני בכלל יכול להציב תג מחיר על עצם השימוש ברעיון שלי, הופכת את המצב בהגדרה ללא יעיל".

אבל בלי תמריצים כספיים, אנשים לא יפתחו חדשנות. יזמים רוצים להרוויח.
"מן הסתם, אם לא תהיה הכנסה מחדשנות, יחסר התמריץ לייצר אותה. אבל קיימות המון אפשרויות אלטרנטיביות לייצר תמריצים לחדשנות. הפתרון הנוכחי שקיים בשוק, שבו מוחל מעין מס על עצם השימוש ברעיון שכבר קיים, לא רק שאינו יעיל – הוא אף מהווה מכשול ממשי לחדשנות עתידית, ומוביל ליצירת שוק ריכוזי במיוחד לחדשנות. למה? כי התשומה החשובה ביותר לפיתוח רעיון חדש, היא הרעיון שקדם לו. התשומה המרכזית לפיתוח מערכת ההפעלה 'ווינדוס 11', למשל, היא קוד המקור של 'ווינדוס 10'. לכן, באופן טבעי, אם אתה זה שהמצאת את ווינדוס 10, אתה תהיה גם זה שיפתח את 11.

"הרנטות הן בעצם מס על השימוש ברעיון קיים, והן באות על חשבון האינטרסים של היזמים  ושל ציבור העובדים. ולא פחות חשוב מכך – הרנטיירים שמרוויחים את הסכומים העצומים הללו נוטים לא להשקיע את הרנטות חזרה בתוך הכלכלה באופן יצרני שמועיל לחברה (כמו פתיחת מפעלים והעסקת עובדים). במקום, הם יזרימו את הכסף ליעדים שאולי יהיו רווחיים עבורם, אך אינם רצויים מבחינה חברתית, למשל ספוקלציה בשווקים פיננסיים".

ואתה טוען שהשוק הפיננסי לא תורם לצמיחה כלכלית אמיתית?
"המגזר הפיננסי עצמו נעשה ריכוזי במיוחד בשנים האחרונות. קרנות הון סיכון, קרנות גידור וקרנות הון פרטי (Private equity) צברו הון עצום, שמוערך כיום בכ-20 טריליון דולר. עשרת המשקיעים המוסדיים הגדולים ביותר בארה"ב מחזיקים בכרבע מכלל שוק המניות האמריקאי. הם מנצלים את הכוח המונופוליסטי האדיר הזה כדי לשאוב עוד ועוד רנטות מהכלכלה הממשית".

אם נסכם את התמונה, מהי ההשפעה המרכזית של גידול הרנטות על הכלכלה שלנו?
"הסוגייה המרכזית כאן, כפי שטען ריקרדו, היא מאיפה מגיעה ההכנסה שלך: האם היא מגיעה משליטה על משאב שמצוי במחסור, או כמו במקרה של היזם מתוך רמת ההשקעות היצרניות שלך ומהשאלה האם אתה משקיע אותן היטב. ראשית, הרנטות הן נטל כבד על היזמים, מעין מס עקיף שחונק אותם. שנית, כפי שציינתי, הכספים הללו נוטים לא להיות מושקעים בחזרה באופן יצרני בתוך הכלכלה. התוצאה של הדינמיקה הזו היא מה שאני מכנה 'הטרילוגיה הרעילה': אי-שוויון שוק גבוה, רמות השקעה נמוכות , וצמיחה איטית של פריון העבודה".

"מה שחשוב וקריטי להבין הוא שהרפורמות הנאו-ליברליות שהוחלו על המערב החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, עשו את ההפך ממה שהן הבטיחו. במקום לקבל כלכלות עם רמה גבוהה של תחרות וממשלות עצמאיות שלא נשלטות על ידי בעלי ההון, קיבלנו את ההפך. כשאתה לא מבצע רגולציה על קפיטליזם, אתה מקבל בסוף 'קפיטליזם של רנטיירים'. הרנטות הן הכסף הגדול, כי הרבה יותר קל לעשות כסף באמצעות ריכוזיות בשוק ושליטה על משאבים, מאשר בתחרות אמיתית, שבה אתה חייב כל הזמן לחדש, להתאמץ ולהשקיע מחדש.

"זו הסיבה לכך שמערב אירופה ואמריקה הלטינית חוו צניחה דומה כל כך בשיעור ההשקעות במונחי תוצר, וצמיחה עלובה בפריון העבודה בעשורים האחרונים. לתופעה הזו אני קורא בסרקסטיות 'צמצום פערים בהילוך אחורי'. חבילת המדיניות הכלכלית שכונתה בזמנו 'קונצנזוס וושינגטון' הבטיחה להביא לצמצום פערים, מתוך הנחה שכלכלות עם רמת הכנסה בינונית, כמו למשל באמריקה הלטינית, יצמחו מהר וידביקו את המערב. בפועל, מה שקרה הוא שמערב אירופה וארה"ב הן אלו שהשתוו לאמריקה הלטינית – ואימצו את אי-שוויון השוק החריף שלה, את הרמות הנמוכות של השקעות יצרניות, ואת הצמיחה האיטית של פריון העבודה".

המודל האסייתי לעומת מנגנון הקסם האירופי

איך מתמודדים במערב אירופה עם הזינוק הזה באי-שוויון שוק?
"גרמניה היא דוגמה מובהקת להתמודדות הזו. מאז שנות ה-80, חלה שם הידרדרות מדהימה במדדי אי-שוויון השוק. בשנות ה-70, אי-שוויון השוק בגרמניה היה נמוך ביותר, אך מאז הוא זינק בקצב מסחרר, ואף עקף את רמת אי-השוויון באמריקה הלטינית (למעט ברזיל והאיטי). כדי להפוך את המצב הזה לאפשרי מבחינה פוליטית, הממשלה הגרמנית נוקטת מדיניות מסיבית של חלוקה מחדש – באמצעות מיסוי גבוה והעברות ממשלתיות בהיקף אדיר. ככלל, הכלכלות במערב אירופה עורכות כיום חלוקה מחדש של הכנסה בהיקף המגיע לכשני שליש מההוצאה הציבורית, או כרבע מהתוצר המקומי הגולמי".

האם מיסי העתק הללו חלים בסופו של דבר על הרנטיירים העשירים?
"כמובן שלא. מי שמרוויח את סכומי העתק מהגידול באי-שוויון השוק הוא בדיוק זה שמשלם רק מעט מס. העשירים ביותר והתאגידים הגדולים בעולם משלמים מעט מס, אם בכלל, והרוב נעשה באופן חוקי לחלוטין. הם מעבירים את הרנטות העצומות לחשבונות באיי בהאמה או למקלטי מס אחרים. בבריטניה, למשל, תאגידי ענק כמו אפל, וודאפון, סטארבקס ואמזון, לא משלמים שום מס הכנסה. לפי ספרי החשבונות הרשמיים שלהם, הם כביכול לא מרוויחים כסף בתוך בריטניה כי רווחיהם מועברים למקומות כמו הבהאמה, ושם אין מיסוי על חברות".

סניף של רשת סטארבקס. "תאגידי ענק כמו אפל, וודאפון, סטארבקס ואמזון, לא משלמים שום מס הכנסה" (צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"עכשיו עולה השאלה – אם העשירים משלמים מיסוי מועט, מי בעצם מממן את מכונת החלוקה מחדש העצומה הזו באירופה? התשובה היא אלו שמרוויחים מעט מהגידול באי-השוויון: מעמד הביניים ומעמד הביניים העליון. בנוסף, הממשלות מממנות את היתר בעזרת הגדלה מהירה של חובות המגזר הציבורי. במרבית מדינות מערב אירופה, החוב הציבורי כיום עומד על כמעט 100% מהתוצר – גידול עצום בהשוואה לרמות החוב שהיו נהוגות שם בשנות ה-70".

אם המודל המערבי אנו בר-קיימא בטווח הארוך, מהי החלופה לכלכלת הרנטיירים?
"כשרוצים להבין איך לנהל כלכלה נכון בעידן שלנו, צריך לנסוע לאסיה ולהסתכל על הכלכלות המתעוררות. כשסינגפור זכתה לעצמאותה בשנת 1965, עמדו לרשותה רק שני משאבים טבעיים מרכזיים: נמל ים עצום ושטח אדמה קטן. הנמל הוא בעצם הסיבה ההיסטורית שסינגפור בכלל קיימת – 'חברת מזרח הודו' הבריטית הקימה אותה כנמל  אסטרטגי בנתיב הסחר שבין אירופה להודו. מכיוון שהמים באזור עמוקים ויחסית שקטים, זהו נמל טבעי אידיאלי".

"ברור שהיו אז הרבה אוליגרכים סינגפורים שרצו שהממשלה תפריט את הנמל לידיהם הפרטיות. ואם סינגפור הייתה עושה את הטעות הזו, סביר להניח שהסיפור שלה היום היה דומה מאוד לזה של אמריקה הלטינית. אוליגרך כלשהו היה יושב על הברז, נהנה מכל הרנטה האדירה שהנמל מפיק, ומעט מאוד מהכסף היה מושקע מחדש לטובת פיתוחה של סינגפור עצמה".

שקיעה מעל מסוף פסיר פנג’אנג בנמל סינגפור. "הממשלה בחרה לשמור את הנמל בידיים ציבוריות" (צילום: AP Photo/Anton L. Delgado)

"אבל הממשלה בסינגפור, ממשלת ימין קיצונית מעבר לכל דמיון, בחרה לשמור את הנמל בידיים ציבוריות. היא השתמשה ברנטה האדירה שהופקה ממנו כדי לממן באופן ישיר את ההתפתחות הראשונית של המדינה. בעזרת הכסף הזה, הממשלה מימנה את תוכנית פיתוח ההון האנושי השאפתנית שלה ובנתה מערכות בריאות וחינוך שמהר מאוד הפכו לאיכותיות ברמה עולמית, והשקיעה בתשתיות ציבוריות מודרניות".

"סינגפור גם שמרה את שטח האדמה באי, שהוא משאב שנמצא בחוסר קיצוני, בידיים ציבוריות. כיום, כ-80% מהנדל"ן במדינה נמצא בבעלות המדינה. הממשלה היא זו שבונה את בנייני המגורים, והיא משכירה אותם לאזרחים בשכר דירה סביר. המדינה היא זו שמקבלת את הרנטה הכלכלית על האדמה, להבדיל מהאוליגרכים שגורפים את הרנטות האלה בכל מקום אחר בעולם המערבי. במילים אחרות, סינגפור הוכיחה שניתן להשתמש ברנטה הנובעת ממשאבים טבעיים בצורה אפקטיבית ביותר לטובת הציבור, כל עוד שומרים עליהם בידיים ציבוריות ומשקיעים את ההכנסות מהם בצורה חכמה ויצרנית".

אז החלופה שאתה מציע היא בעצם הלאמה של משאבים?
"זו בהחלט אופציה אחת. עבור מדינות שעשירות במשאבים טבעיים, זו אפילו האופציה המתבקשת ביותר: לשמור את הרנטה שנוצרת מאותם משאבים טבעיים בתוך המגזר הציבורי, ולהשקיע את הכספים הללו בצורה יצרנית בחזרה בחברה.

"האופציה השנייה, שגם אותה אנחנו רואים בעיקר בכלכלות אסיה המתעוררות, היא לפתח מדיניות תעשייתית ורגולציה אינטלגנטית שמחייבת את הרנטיירים הפרטיים להשקיע את כספי הרנטה שהם גורפים באסטרטגיות השקעה בעלות תועלת חברתית. זהו, למעשה, סוד ההצלחה של מדינות כמו קוריאה וטאיוואן. כמובן שגם במקרה של סינגפור וגם במקרים של קוריאה או טאיוואן, נדרשת לשם כך מדינה חזקה ובעלת יכולת פעולה. כדי להעביר מהלכים כאלה, נדרשת אידיאולוגיה שלטונית הגמונית שתומכת בממשלה, ומעניקה לה את הכוח והגיבוי לקיים רגולציה שמכריחה את הרנטיירים להשתמש ברנטות שלהם באופן יצרני, או לחלופין, מאפשרת לממשלה להשקיע אותן בעצמה לטובת הכלל".

איך בפועל יכולה ממשלה לחייב רנטייר או תאגיד ענק להשקיע את כספו בניגוד לרצונו?
"בוא נשווה את צ'ילה לאינדונזיה. בשתי המדינות הללו, פועל אותו תאגיד ענק בשם 'פריפורט-מקרמורן' (Freeport-McMoRan) שעוסק בכריית נחושת. בצ'ילה, הממשלה החלשה מאפשרת לתאגיד לייצא את כל הנחושת שהוא כורה , ללא תהליך של עיבוד מקומי. כלומר, התאגיד רשאי לגרוף את  הרנטה מהמשאב הטבעי לכיסו ולעשות עמה כרצונו, ובכלל כך להוציא אותה מחוץ לצ’ילה כך שאף נתח ממנה לא נשאר בתוך הכלכלה הצ’יליאנית. לעומת זאת, באינדונזיה, חילוץ משאבים טבעיים, למעט פחם, כרוך ברמה מינימלית של עיבוד בכלכלה המקומית. כדי לעמוד בתקנה הזו, החברה מחויבת לבצע התכה של תרכיזי הנחושת לפני ייצואם. כך היא מייצרת פעילות כלכלית ענפה ומשרות חדשות באינדונזיה. כמובן שהחברה נדרשת בעקבות כך גם להיעזר בשירותים נלווים ולרכוש תשומות שמספקות לה חברות אינדונזיות מקומיות".

בניין המטה של חברת Freeport-McMoRan בפיניקס, אריזונה. "באינדונזיה, הממשלה מחייבת את החברה לקיים חלק משמעותי מתהליך עיבוד הנחוץ בתוך גבולות המדינה" (צילום: shutterstock)

"דוגמה נוספת אפשר לראות בקוריאה. כדי לטפח את יצרניות הרכב המקומיות שלה, הממשלה הקוריאנית חסמה לחלוטין את יבוא הרכבים היפניים והטילה מכסי מגן עצומים על יבוא רכבים מכל מדינה אחרת. המהלך הזה יצר עבור תעשיית הרכב המקומית שוק שבוי ללא תחרות. אבל כדי להבטיח שחברה כמו 'יונדאי', שצמחה לממדי ענק בחסות ההגנה הממשלתית, לא סתם תגזור קופון ותיהנה מחיי נוחות, הוטלה עליה רגולציה חמורה שחייבה אותה לייצא חלק ניכר מכלל הייצור שלה לשווקים בינלאומיים. כלומר, התמיכה הממשלתית שהחברה קיבלה הותנתה בכך שהיא תהפוך ליצואנית.

"וכדי להצליח לייצא לשווקי הרכבים התחרותיים מאוד בחו"ל, 'יונדאי' הייתה חייבת לפתח ולייצר מכוניות איכותיות במחירים זולים יחסית, שיוכלו להתחרות ברמה הבינלאומית. כך שלמעשה, בעזרת ההתניה הזו, הממשלה הקוריאנית כפתה על 'יונדאי' להשקיע את רנטת הענק שהיא גרפה מהשוק המקומי השבוי, בחזרה בפיתוח מערך ייצור מתקדם ובטכנולוגיות חדשניות. ושוב אני חוזר ומדגיש – כדי לאכוף התניות רגולטוריות נוקשות מסוג זה על תאגידי ענק, אתה חייב ממשלה חזקה ועצמאית, שהאיומים שלה בהפסקת התמיכה במקרה של אי עמידה בהתניות מבוססות הביצועים הללו, חייבים להיות אמינים!".

ישראל: היום שאחרי האקזיט

איך המקרה הישראלי, עם תעשיית ההייטק הענפה שלו, משתלב בתיאוריה הזו?
"הסיפור של ישראל הוא מרתק במיוחד בהקשר הזה. אצלכם יש פעילות יזמית מדהימה ותוססת בסקטור ההיי-טק. אבל יש בעיה,  שהחברות הללו – הסטארט-אפים הישראליים – נמכרות במקרים רבים בסכומי עתק לחברות ענק שיושבות בעמק הסיליקון. בעקבות המכירה, החברות עוברות מישראל, ובמקרים רבים לוקחות איתן את העובדים הבכירים ומעבירות הרבה מהמשרות האחרות לחו"ל.

"ומה נשאר בישראל אחרי האקזיט? מיליונר חדש, או ליתר דיוק – הרבה מיליונרים חדשים. שאלת המפתח לעתיד הכלכלה שלכם היא מה הם עושים ביום שאחרי: האם הם ממשיכים לפעול כיזמים חדשנים, ומשקיעים את המרץ, הניסיון וההון החדש שלהם באופן יצרני בהקמת חברות חדשות בישראל? או שלאחר המכירה המיוחלת הם משתמשים בהונם באופן שאולי רווחי עבורם, אבל לא מועיל במיוחד לחיזוק הצמיחה של הכלכלה המקומית (למשל ספוקלציה פיננסית)".