בשבת האיומה של 7 באוקטובר קרסו העולם שישראלים רבים חשבו שהם חיים בו, והמדינה שהאמינו שהיא מבצרם. הם למדו שאסור להם להפסיד, כי המשמעות היא רצח והשמדה. בשנתיים וחצי שחלפו מאז, ישראל משתנה ופועלת כדי לעצב מחדש את המפה האזורית – אך בלי נקיטת יוזמה בתוך החברה פנימה, השינוי הזה לא יספיק.

בספרו המכונן של יגאל אלון, 'מסך של חול' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1959), הוא הצביע על חמישה מרכיבים שקובעים את יכולתה של מדינה לנצח במלחמה. לישראל, כך טען, נחיתות מובהקת ברובם – בגיאוגרפיה, בדמוגרפיה, במשאבי הטבע ובמיקומה המבודד באזור עוין – ולכן יתרונה נובע ממקום אחר: מהמרכיב החברתי־מדיני כדמוקרטיה מתקדמת בתוך מרחב מזרח-תיכוני טוטליטרי ומושחת. זהו המרכיב החמישי בתורתו, והוא זה שמסביר את יכולתה של ישראל להתגבר על חסרונותיה.

לפי אלון, ישראל תוכל לנצח רק אם יתרונה הפנימי יהיה גדול מחולשותיה האסטרטגיות, ואם תחזיק תמיד ביוזמה, שכן שאין לה עומק שמאפשר לה להכיל מתקפה. חזרה לאותם יסודות תעזור להתבונן על התהליך העמוק שהוביל לתבוסת ה-7 באוקטובר, להבין את השינויים שכבר מתרחשים בתפיסת הביטחון ואת מה שעוד חייב לקרות כדי להציל את ישראל.

בזמן שישראל ויתרה על היוזמה, איראן התחזקה

אך כבר שנים שישראל אינה פועלת לפי תפיסה זו, ושואפת להיות "ככל העמים" – להשתלב בעולם גלובלי שבו השוק והאינטרסים הסקטוריאליים מחליפים את המדינה ומחלישים את הלכידות שהיא המפתח ליתרונה הפנימי והחברתי. מתוך אמונה שניתן לקיים יציבות גם במרחב עוין באמצעות שגשוג כלכלי, טכנולוגיה מתקדמת, כלכלת שוק, מודיעין וכוח רך (soft power), ישראל פעלה מתוך מצב תגובה – בניסיון להכיל את הסכסוך עם העולם הערבי והמוסלמי, ובעיקר את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, או לנהלו במסגרת של סבבים ושל "שקט ייענה בשקט". כך היא ויתרה גם על היוזמה החברתית, וגם על היוזמה הצבאית והמדינית. התפיסה הזו הרחיקה לכת עד כדי העדפת חמאס על פני הרשות הפלסטינית, והיא משקפת היעדר יוזמה וחזון מדיני להתמודדות עם איומים ולפעולה נגדם לפני שיתבססו.

בזמן שישראל פעלה בזירות נפרדות, איראן בנתה סביבה טבעת אש אזורית – מערך לחימה רב־זירתי באמצעות ארגוני טרור ג׳יהאדיסטים במרחק הליכה מאוכלוסייה אזרחית. שלוחות רצחניות אלה פועלות במכוון נגד אזרחים בירי רקטי חסר הבחנה כדי לפגוע בליבה וברוחה של החברה הישראלית, שהיא מקור כוחה.

במקביל, ובאופן שהצליח להחליש במעט את הטבעת, השכילה ישראל להניח תשתיות לשיתופי פעולה אזוריים – קואליציות במזרח התיכון שפועלות עמה בחסות אמריקאית וכחלק מהסכמי אברהם. שיתופי פעולה אלה הוכיחו את עצמם בעימותים האחרונים מול איראן, וביכולת המשותפת להתמודד עם איום בליסטי. ברוחו של אלון, אלה בדיוק המהלכים שיוצרים יתרון אסטרטגי ממשי וצריכים להיות מרכזיים במדיניות הישראלית.

שסע חברתי הוא סכנה ביטחונית

יתרונה האמיתי של ישראל מעולם לא היה בגבולותיה, אלא בחברה שבנתה בתוכם: חברה דמוקרטית, מגויסת, שמסוגלת להתלכד ברגעי מבחן ולהפוך לכוח. ביטוי ממשי לכך הוא מערך המילואים ומודל 'צבא העם', התגייסות אזרחית יוצאת דופן שאין לה אח ורע בדמוקרטיות אחרות. אותו יתרון חברתי מתורגם גם ליתרון טכנולוגי, כלכלי ולתחכום מבצעי שמעצימים את כוחה של ישראל.

אלא שהיתרון הזה נשחק – בין היתר בגלל הקיטוב הפוליטי סביב עצם המבנים של הדמוקרטיה הישראלית, במקביל להתחזקותם של כוחות אנטי־ציוניים ואנטי־דמוקרטיים בזירה הפוליטית, וחדירה של שפת המלחמה למאבקי הכוח בתוך החברה הישראלית. זאת לצד היחלשות מתמשכת של המדינה ושל המערכות הציבוריות: החינוך, הבריאות, הרווחה והמשטרה – שהן התשתית שעליה נבנית סולידריות אזרחית.

אל התהליכים הללו מתווספים גורמים נוספים: התפרקותו של המרחב הישראלי המשותף לשבטים, פערים כלכליים־חברתיים מן הגבוהים בעולם הדמוקרטי, היחלשות שלטון החוק והביטחון האישי, ההשלכות המצטברות של השליטה המתמשכת באוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון ועוד.

ככל שגדלים הפערים בין הקבוצות השונות, בין המחנות הפוליטיים, בין עשירים לעניים ובין מרכז לפריפריה — כן נחלש הכוח הפנימי של החברה הישראלית, ונשחק האמון בין אזרחיה ותחושת השותפות שהן המפתחות להצלחתה. העניין מתחדד כעת ביתר שאת לנוכח מתקפה מתמשכת של טילים מאיראן, תימן ולבנון תוך התמודדות עם פערי מיגון עצומים שהלכו וצמחו ככל שהמדינה העבירה את סוגיית מיגון העורף מאחריותה לאחריותם של היזמים בשוק הדיור.

חזרה ליוזמה – גם בזירה האזרחית

המלחמה האזורית של השנתיים וחצי האחרונות החזירה את ישראל אל יסוד אחד פשוט: היא חייבת ליזום, להכות ראשונה ולהעביר את המלחמה לשטח האויב – מול מי שמצהיר בגלוי על כוונתו להשמידה ופועל במכוון נגד אזרחים כדי לשחוק את חוסנה, אין לה את הפריבילגיה להמתין, להכיל או לנהל את הסכסוך.

הפעולות האחרונות של ישראל, כחלק מהחזרה ליוזמה, והמוכנות לצאת למכות מנע מקדימות מול איומים מתפתחים, הצליחו לבלום את אחיזת החנק של ציר ההתנגדות – ולראשונה מזה עשרים שנה להוביל לשינוי מגמה ולתחילת נסיגה שלו בכלל המרחב המזרח-תיכוני.

אך התיקון הזה לא יכול להישאר בתחום הצבאי בלבד. אם היא אכן חוזרת ליזום בזירה הביטחונית –  היא חייבת ליזום גם בזירה האזרחית ובזירה המדינית. השינוי האסטרטגי שהיא עוברת לא יספיק בלי מהלך שיחזק גם את היתרון הפנימי שלה.

המשמעות היא חזרה לאחריות של המדינה על אזרחיה: חיזוק המערכות הציבוריות וצמצום פערים בחברה הישראלית. ביטחון כלכלי ושוויון בנגישות למיגון אינם מותרות – אלא מרכיבי עוצמה חיוניים. ישראל זקוקה להנהגה שתדע ליזום בשני המישורים (הביטחוני והפנימי), משום שהם מחוברים והאחד תלוי בשני. הסולידריות הישראלית – שהיא יעד מרכזי למתקפות אויביה – היא התשתית שעליה נשען כוחה של ישראל.

כאן חוזרת גם אזהרה נוספת של אלון: אסור להתאהב במלחמה. רק חברה חזקה דיה יכולה להחזיק בו־זמנית בשני הקטבים – לשנוא את המלחמה, אך לשוש אלי קרב כשהיא נכפית עליה. ישראל נלחמת כדי להגן על עצמה ועל ערכיה מתוך קדושת החיים, לא כדי לנקום ולא כדי לקדש את המוות. אם אהבת המלחמה תגבר על הכמיהה היהודית לשלום – ישראל תאבד את כוחה לנצח.

היתרון של ישראל לאורך השנים לא נבע רק מהיכולת להפעיל כוח, אלא מהיותה דמוקרטיה מתקדמת ומיכולתה להתלכד סביב מוסדות חזקים וחברה סולידרית. בלי יוזמה אזרחית כזו, היתרון הזה נשחק – ואיתו גם היכולת להחזיק במאבק על קיומנו לאורך זמן.

***

עמר ברט שלום הוא חבר בתנועת דרור ישראל.

הטור מבוסס על מאמר שפורסם באתר תנועת דרור ישראל, שמנתח בהרחבה את תפיסתו של אלון ביחס למציאות האסטרטגית של ישראל כיום