בפקולטה ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב התקיים אמש (שני) כנס ראשון מסוגו בנושא תעשיית האופנה ומחיריה הסביבתיים והחברתיים. אותם מחירים הם שקופים בעיני רובנו ואנו לא חושבים עליהם כשאנו קונים ולובשים בגדים ואביזרי אופנה שונים. הכנס אורגן על ידי ארגון 'פאשין רבולושיין' (fashion revolution). הכנס כלל תצוגת אופנה, דוכנים והרצאות, ונכחו בו מעצבים ומעצבות מתחומי האופנה השונים, אנשי אקדמיה בתחומי סביבה ועיצוב אופנה ופעילים חברתיים.
פאשין רבולושין (fashion revolution) הוא ארגון כלל עולמי הפועל בכ-90 מדינות ברחבי העולם ומטרתו לעורר מודעות לניצול העובדים ולפגיעה בזכויות אדם בתעשיית האופנה, ולנזקים הסביבתיים שהיא גורמת. התנועה העולמית קמה ב-2013 לאחר קריסת בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש. באסון נהרגו 1,129 אנשים וכ-2,500 נפצעו. בבניין היו מספר פועלי טקסטיל וחנויות. בימים שלפני האסון נשמעו דיווחים ואזהרות לגבי סדקים במבנה אך למכרות זאת המשיכו העובדים בעבודתם.
![הריסות בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש. (צילום: rijans/flicker).](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2017/05/090517_fashion1.jpg "הריסות בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש. (צילום: rijans/flicker).")
אחת מהדרכים בהן נוקטת תנועת 'פאשין רבולושיין' על מנת לעורר מודעות עולמית לנושא היא בעזרת קמפיין #whomadeyourclothes שבו בכל שנה ב-24.4 – יום האסון, אנשים מעלים ברשתות החברתיות תמונות של הבגדים שלהם הפוכים כך שהתגית עם שם היצרן נראית לעין ומתייגים את היצרן ומוסיפים את ההאשטאג 'מי ייצר את הבגדים שלי'. הקמפיין מתקיים זו השנה הרביעית. בתחילת דרכו, רשתות האופנה לא התייחסו אליו אך לאחר שצבר תאוצה הן החלו להעלות בתגובה תמונות של עובדים עם הכיתוב #wemadeyourclothes (אנחנו הכנו את הבגדים שלך). לאחרונה אף החלו חלק מהחברות לפרסם בתגובות דו"חות על מצב זכויות העובדים והמפעלים ודו"חות פליטה וזיהום.
https://www.instagram.com/p/BT1kDaolDdL/
מארגנות האירוע בריטני ודניאלה, סיפרו כי זהו האירוע השני של 'פאשין רבולושיין' שמתחרש בארץ כשהקודם התקיים ב-2013 לאחר אסון "רנה פלאזה". לדבריהן, מטרת הכנס היא לחבר ולקשר בין מעצבות ומעצבים, אנשי אקדמיה ופעילים חברתיים וסביבתיים. מטרות נוספות של האירוע הן לשוחח על תהליכים מחקריים ופיתוחים שונים, ולהציג רעיונות ודרכים בהן ניתן לצרוך בצורה מקיימת שמיטיבה עם הסביבה ושמנסה לצמצם את המרחק בין היצרן לצרכן ולשקף כמה שניתן את תהליך הייצור, להשתמש בחומרי גלם קיימים שאחרים רואים כפסולת ולהציג מוצרי צריכה חדשים בעלי איכות אקולוגית וחברתית.
בסיום הכנס, התקיימה תצוגת אופנה בה פרי יצירתם של מעצבים מקומיים: שי שניידרמן, מאוריציו, גדעון אוברזון (בשיתוף קרנית דיגיטל) ומותג האופנה הישראלי-פלסטיני Two Neighbors. הקולקציות אותן הציגו היו ברוח הכנס והבגדים היו עשויים ברובם בשימוש חוזר ובטכניקות הדפסה וייצור שפותחו בישראל. רוב המעצבים הציגו את הקולקציות שלהם בפעם הראשונה והכנס העניק להם במה ייחודית. את התצוגה פתחה, בהפתעה, השחקנית קרן מור, שלבשה שמלה בעיצובו של שי שניידרמן.
בכניסה לכנס הציגו ומכרו מספר מעצבים ומעצבות דוכנים עם מוצרי אופנה שהם יצרו. כל המציגים היו ישראלים היוצרים בעזרת חומרים בשימוש חוזר. בין המוצרים שהוצגו היו תכשיטים, משקפיים, בגדים ושאר אקססוריז. אריאלה לחייאני, אחת המציגות הציגה תיקים ובגדים אותם הכינה ממוצרים שאנשים נותנו לה לאחר שהפסיקו להשתמש בהם. "המטרה היא לחדש דברים ישנים, לתת להם ייעוד וחיים חדשים" כך למשל מה שפעם היה סל כביסה הפך לתיק אופנתי, או חצאית עם כתם אקונומיקה שהפכה לחולצה. לדברי אריאלה היא נכנסה לתחום לאחר שעבדה כ-15 שנים בתחום יחסי הציבור של תעשיית האופנה, שם נחשפה לניצול העובדים, הפרת זכויות האדם ולנזקים הסביבתיים והזיהום שהיא יוצרת.
מציגה נוספת היא טל המדדי, בעלת המותג TALALE's wooden jewelry, שהציגה שלל תכשיטים העשויים מעץ בשימוש חוזר. המדדי למדה עיצוב פנים וצורפות במכללה לעיצוב, שם נחשפה לתחום הקיימות והעיצוב בחומרים ממוחזרים לאחר שניסתה לחסוך בעלויות של הפרוייקטים שיצרה והחלה לעבוד בעץ בשימוש חוזר שהיא מקבלת מהנגריות הסמכות לסטודיו שלה. "הנגרים מאד שמחים לתת לי את שאריות העץ שלהם, הם אפילו מתקשרים בעצמם שאבוא לאסוף, ונורא מתרגשים שמישהו רוצה את הפסולת שלהם במקום לזרוק אותה."
אחד הדוכנים המפתיעים היה דוכן של משקפי שמש מהמותג Woodie המייצר מסגרות למשקפי שמש ומשקפי ראייה מ-100% עץ ממוחזר ובעבודת יד. "אנחנו משתדלים שלא יהיה יקר בגלל הפן האקולוגי והחברתי של המותג", הסביר ליאור, אחד השותפים במותג.
דוכן נוסף שהציג את מוצריו הוא המותג naommi repelle. לדבריה של איילת, אחת מהיוצרות, "אנחנו לוקחות בגדים ישנים שחנויות לא רוצות או לא הצליחו למכור ואנחנו עושות בהם שינויים ומוסיפות להם עוד דברים ובעצם נותנות לבגד חיים חדשים." המותג מעניק חשיבות רבה לסיפור שמאחורי כל בגד ולשקיפות של תהליך הייצור שלו ולכן התגית שמחוברת אליו מראה אם הוא חודש או שנתפר במיוחד.
בנוסף לדוכנים התקיימה גם החלפת בגדים וכל מי שחפץ בכך הביא בגדים אותם ניתן היה להחליף בבגדים של אחרים ואחרות. עדי מ-trench שארגנה את ההחלפה סיפרה כי "את 70% מהארון שלנו אנחנו בכלל לא לובשות, וניסיתי לחשוב על דרך לחדש את הארון שלי ולהחליף בגדים שברשותי שאני לא רוצה יותר בבגדים אחרים אך ללא המחיר הסביבתי של לקנות בגד חדש ולזרוק את הישן." עדי פיתחה אתר המאפשר לאנשים להציג בגדים אותם הם מעוניינים לתת ולתמחר אותם תמורת מטבע וירטואלי שקיים רק באתר ושבאמצעותו ניתן לרכוש בגדים ממשתמשים אחרים. "יש באתר בגדים החל מבגדי מעצבים של פראדה וארמני, לפעמים אפילו חדשים לגמרי ועד בגדים מתמנון. המשתמשות שלנו מחליפות בממוצע שבעה פריטים בחודש."
תהליך הייצור של הבגד מתרחש הרחק מעיניו של הצרכן
את ההרצאה הראשונה בכנס נתן ד"ר אריה נשר מנהלל מכון פורטר ללימודי הסביבה והיא עסקה במעבר של תעשיית הטקסטיל מארצות המערב וישראל אל עבר המזרח, שם המשכורות נמוכות יותר וחוקי הבטיחות וזכויות העובדים מקלים, וכמוהם גם תקנות איכות הסביבה. לדבריו של נשר, גם כשטראמפ מדבר על החזרת התעשייה לארה"ב ברור שהוא לא מדבר על תעשיית האופנה והטקסטיל.
ננה פרישלינג, עו"ד המתחמה בזכויות אדם הסבירה בהרצאתה כיצד תהליך הייצור של הבגד מתרחש הרחק מעיניו של הצרכן. כך למשל הכותנה שהיא חומר הגלם המרכזי בתעשיית הטקסטיל גדלה בארצות כגון אוזבקסיטן, משם היא נשלחת להודו לעבור עיבוד וצביעה ומשם למתפרות בבנגלדש ורק משם הן נשלחות לרשתות האופנה שם אנחנו קונים את הבגד. לדבריה של פרישלינג, כל תהליך הייצור של הבגדים נעשה באמצעות חברות מיקור חוץ וקבלני משנה, כך לדוגמא חברת אופנה שוכרת חברה שתופרת בשבילה את הבגדים והיא בתורה רוכשת את שירותיה של חברה אחרת המבצעת עבורה את תהליך הגידול והעיבוד של הכותנה. שיטה זו מאפשרת לחברות האופנה להעלים עין מן הניצול ולא לקחת אחראיות על הפרת זכויות האדם, תנאי הבטיחות והמשכורות הירודות במפעלי הייצור מתוך טענה שהן רק רוכשות את המוצר המוגמר.
עוד הוסיפה פרישלינג כי תעשיית האופנה מתאפיינת בעבודת ילדים, עבודה בתנאי בטיחות המסכנים את העובדים, תוך פגיעה בזכויות אדם ואיסור על התאגדות. לדבריה, ישנה בעיה באכיפת נושאים אלו ונטיל האחראיות על החברות המייצרות את הבגדים עקב השימוש בחברות קבלן, ומיקור חוץ. ארגוני ה-ILO, האו"ם והאיחוד האירופאי ומספר מדינות נוספות, מנסות להתמודד עם הסוגייה בעזרת חוקים ותקנות הדורשות מחברות האופנה לפרסם מי הן החברות המייצרות עבורן את הבגדים כדי שלפחות הפן הזה בייצור הבגד יהיה שקוף וידוע לציבור. אך למרות זאת, חוקים אלו ברובם אינם מחייבים וגם אינן מטילים אחריות על חברות האופנה אלא רק חושפות את הקשר ביניהן ובין היצרנים.
מיכל לוי ארבל, כתבת אופנה לשעבר בידיעות אחרונות, העוסקת בחקר הנזקים הסביבתיים של תעשיית האופנה, סיפרה בהרצאתה כי אנו לובשים רק 20% מהארון שלנו ושאר הבגדים לא משומשים לרוב. עוד היא הוסיפה כי "למרות שמוצרי אופנה הם מוצר הצריכה שיש לנו הכי הרבה פריטים ממנו, אנחנו מוכנים להוציא על בגדים הכי פחות מכל מוצר צריכה אחר ואנחנו יודעים הכי פחות על איפה הוא יוצר ועל ידי מי. תעשיית האופנה המהירה מתאפיינת בעיצובים רבים שמגיעים מהר מהתצוגות לחנויות ויש תחלופה רבה של קולקציות, בממוצע 23 קולקציות שונות בחנות בשנה. הבגדים מתוכננים גם לשרוד עד 10 לבישות בלבד כדי לעודד צריכה."
