לנה אוסטרובסקי היתה המורה שלי לפיתוח קול בדיבור בשלוש השנים שבהן למדתי משחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים. השיעור שלה תמיד התקיים סביב שולחן, בחדר קטן עם שטיח ופסנתר (שזכה לכינוי החדר של לנה), ובקבוצות קטנות של ארבעה-חמישה אנשים. זה היה שיעור כל כך ייחודי מהבחינה הזאת – כל שאר השיעורים התקיימו בפורום כיתתי מלא, מעשיים ואינטנסיביים במיוחד, והעבודה עם לנה היא אינטימית, מאוד אישית ועדינה. הכניסה לחדר של לנה היא דימוי חי בלב של כל תלמידיה, את זה אני מגלה עכשיו בהספדים, חוויה של כניסה למרחב שמרומם את הרוח ומנחם.
לנה יושבת בקצה השולחן, עם חיוך ענק וקורן, ואז קמה לחבק כל אחד מאיתנו לפני שמתיישבים. ואז "שלום שלום שנה א' (או ב,' או ג')", ואנחנו עונים "שלום שלום לנה"!
בשיעור שלה למדנו לדבר ולנשום, שתי פעולות כביכול הכי מובנות מאליהן, שכולנו מכירים היטב ועושים בלי לחשוב, ומהשיעור הראשון היה לי ברור – מדובר בים שלם שאני מכירה את קצה קצהו, ובטח לא מבינה כמה עושר טמון במעמקיו. לנה דיברה על החומר הנלמד בחשיבות שיא, והשתמשה במושגים כמו 'אוצרות מופלאים' ו'סודות יקרים' ואני הקשבתי בדריכות, בהלמות לב של התרגשות, כי הרגשתי שלנה באמת מעניקה לנו את סודות החיים.
את התרגילים שלה תרגלתי ביסודיות, באופן יומיומי כמו שהיא דרשה, והרגשתי איך דרכם אני רוכשת מקצועיות כשחקנית, אבל מעבר לזה – איך זה משפיע על הנוכחות שלי בכל מקום שאני נמצאת בו. השיעור שלה נפתח תמיד בסבב שבו כל אחד עונה על שתי שאלות: איך אנחנו מרגישים ואיך אנחנו מרגישים בגרון. את השאלה השנייה לקח לי זמן להבין. כמה חודשים עניתי: 'אממ, בסדר? רגיל'.
ואז התחלתי להבין בעיקר את הקשר בין שתי השאלות. מה קורה לקול שלי כשאני עצובה, חולה, פגועה, או שמחה וגאה. הרזולוציה הספציפית הזאת, לצד שאלות ומעקב אחרי התהליך האישי של כל אחד, גרמו להרגיש שללנה באמת אכפת, עם כל הלב, מכל מה שעובר עלינו ומאיך שאנחנו מתקדמים.
והיינו מספרים לה, לעצמנו ואחד לשני מה שבשום מקום וזמן אחר בשבוע לא התעכבנו עליו – לנה, לא ישנתי טוב בלילה, ואני מרגישה את זה בגרון'; 'לנה, אני מוטרד מזה שאבא שלי מעשן הרבה'; 'לנה, אני לא מצליחה לשיר', 'לנה, היום היה ריב גדול'. ולנה גם הייתה מגיבה לכל אחד ואחת מאיתנו בעצה חכמה, בטיפ פרקטי, או בחיבוק מנחם כשאין מה לומר. כשפרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה לנה נתנה גם לנו לנחם, חלקה איתנו את העצב והדאגה ליקרים לה.
ולצד הרגישות והאכפתיות הכנה שלה, לנה היא מורה לא מתפשרת. היא מלמדת מקצוענות אמיתית, ולא מקבלת פחות מזה. היא דרשה מאיתנו לכבד את המקצוע היקר שלנו, בכך שנעבוד קשה מאוד. לזכות ממנה בתואר "אומניצה" (מצוין/ת), אפילו על הפקת צליל פשוטה כביכול, מילא אותי גאווה וסיפוק אדירים.
בשנה ב' כבר עבדנו עם טקסטים, עם הסיפור הצרצר והנמלה. במקביל לזה שאנחנו עובדים עם טקסטים של שייקספיר בשיעורים אחרים, אנחנו לומדים ללכת אצל לנה. סיפור ילדים פשוט שהיה עבודת הטקסט הכי קשה ויסודית שעשיתי אי פעם. ואז, התרגיל המסכם של שנה ב' – סיפור אוכל. סיפרתי ללנה מול הכיתה על שולחן ארוחת השבת אצל סבתא שלי. אני, האומניצה שכבר שנתיים מתרגלת ומשקיעה, לא מצליחה להגיש את הסיפור בצורה אפילו כמעט טובה. אז הייתה הגשה נוספת, גם בה לא הצלחתי. כמה קשה לא להצליח בדבר פשוט כל כך? זה העציב והטריד אותי מאוד. לנה אמרה שהשנה אומנם נגמרת, אבל אני יכולה מתי שאני רוצה לספר לה את זה שוב ולהמשיך לעבוד. הבטחתי לעצמי שכשאגדל ואשתפר אספר ללנה שוב והיא תהיה גאה. חשבון פתוח.
עם בשורת המוות שלה, התעורר בי, ובעוד חברים שכתבו לי, רצון עז לספר ללנה. לנשום איתה בעצב. לקבל מבט אוהב וחיבוק. קשה להפנים שלנה מתה, ובאופן שהיא מתה. גם בתמונה שהופצה עם בשורת המוות, כמו בזיכרון של כל הרגעים במחיצתה – לנה היא דמות חיה, צוחקת, אוהבת. היא מאסטרית של הגוף, מכשפת, והרגשתי ששום דבר לא יכול עליה. פעם התקשרתי אליה כי קיבלתי כווייה בחך. בעלה ולדימיר ענה לי, אמר שהיא לא נמצאת, אבל שיעביר לה את ההודעה. ניתקתי והתביישתי שבכלל התקשרתי להטריד אותה בחך שלי. באותו ערב היא התקשרה, נתנה לי שלל מתכונים ועצות, באהבה ודאגה וסבלנות, וכבר לא הרגשתי נבוכה כי החך שלי חשוב מאוד.
לנה גם חיה בלב שלי כל כך, כי היא ציידה אותי בכלים נצחיים. רוטינות יומיומיות, וחימום שאין מצב שאני לא משלימה במלואו לפני עלייה לבמה. 'אני עושה לנה' הוא שם קוד לשעה של תרגילי נשימה וחימום קולי. די מצחיק למאזינים ולצופים מהצד, אבל מדובר במתכון לקסמים, יקר מפז עבורי.
***
ארגמן קדוש היא שחקנית, מתגוררת ביפו
