למי שלא ידעה ולמי שלא שמעה, היום (שלישי) בערב אתר Ynet ומגזין לאישה יכריזו על הזוכה בתחרות מלכת היופי לשנת 2017. ההכרזה תתקיים באולפן מיוחד בו ישב חבר השופטות והשופטים שיכתירו את "הזוכה הנרגשת, שחייה הולכים להשתנות מן הקצה אל הקצה", כפי שכתוב באתר התחרות.

מזה כמה שנים, בערך בתקופה הזאת של השנה, מתחיל הפרסום האינטנסיבי של התחרות כמעט בכל פינה באתר Ynet. תמיד כשעיניי נתקלות באותן פרסומות אני תוהה ביני לבין עצמי כיצד ייתכן שהדבר הזה עדיין קיים? למען השם, אנחנו בשנת 2017 ולא בשנות החמישים.

ובאמת, כל כך הרבה קרה והשתנה בעולם מאז שנת 1950, השנה בה נערכה לראשונה התחרות. בדרך העוברת בין התחרות הראשונה עד לימינו אנו רחשו וגעשו גלים פמיניסטיים ויש הגורסות כי ממש בימים אלו אנו נמצאות בעיצומו של גל פמיניסטי נוסף.

המציאות אמנם ממש לא מושלמת בשבילנו הנשים, אפילו לא קרובה לשם. אנחנו עדיין מוטרדות, נאנסות, נרצחות, מושפלות, מוחפצות לצורך שעשוע, מנוצלות בתעשיית המין (על שלל אופניה הזוועתיים), מרוויחות פחות ובהתאמה – עניות יותר, מופלות לרעה, והכל בשלל דרכים וצורות מגוונות, גלויות יותר וגלויות פחות.

אכן, המלאכה מרובה וקשה מאוד לראות את האור בקצה המנהרה. ועדיין בעידן בו אישה מנהיגה ביד רמה את אירופה, בתקופה שבה באמת ניתן לומר כי משהו השתנה באופן הסיקור התקשורתי של מעשי אונס ופגיעות מיניות וישנה תחושה שמשהו בשיח הציבורי משתנה במעט, עדיין, בכל הנוגע לטקס מלכת היופי, כמעט שום דבר לא השתנה. אמנם התחרות כבר לא משודרת בפריים טיים, אך פרט לכך, נראה כאילו שהזמן עצר מלכת; אותה תחרות, אותן שמלות ערב, אותו 'שלב בגדי הים', אותה הכרזה חגיגית ואותו סרט ניצחון מסורבל וכתר מנצנץ על ראשה של אשה-נערה צעירה ומאושרת. הטקס הזה הוא דבר כל כך ארכאי שאני לא יכולה שלא לתהות אם אנחנו, הפמיניסטיות, קיבלנו החלטה בלתי מודעת בתקופות שונות, 'להניח אותו שם' ולטפל בו אחר כך, כשיתפנו לנו הידיים מעיסוקינו הדחופים האחרים.

"אני לא מבינה איך בחברה יחסית מתקדמת עדיין יש טקס מלכת היופי. לא הייתי רואה את זה אף פעם ואני לא זוכרת אף מלכת יופי. אבל אני חושבת מלא על כמה זה דפוק." (חברה מהרשת החברתית)

בימים האחרונים לא הצלחתי להרפות מן השאלות על אותו טקס מיושן, שלא רק שמעצבן אותי באופן יוצא דופן, גם מעורר בי תחושות חזקות שאינן מובנות לי מספיק.

החלטתי לערוך מחקר קטן בקרב חברותיי ברשתות החברתיות. אמנם, תשובותיהן לא הצליחו לענות על כל השאלות שהעליתי, אך הן בהחלט הצליחו לשפוך אור על הנושא וגם ללמד אותי כמה דברים מעניינים על עצמי.

"כשהייתי קטנה אמא שלי ואני היינו צופות בזה יחד ונהנות מאוד". (חברה מהרשת החברתית)

לא ערכתי בדיקה מדוקדקת מספיק אבל אני מאמינה כי מרבית הצופים בתוכנית ששודרה עד לפני שנתיים בלב הפריים טיים, מיד לאחר מהדורת החדשות של שמונה בערב – הן צופות. ומדוע? כי כמעט כל מי ששוחחתי איתה העידה על עצמה כצופה לשעבר (עם אמא, או לבד) וגם בגלל שהתחרות הזאת מקודמת על ידי עיתון המיועד לנשים.

מדוע שנשים יהנו מתוכנית ששופטת נשים אחרות על פי יופיין החיצוני ועל פי כמה טוב הן נראות בבגד ים?

"כשהייתי קטנה לא אהבתי את איך שנראיתי, חלמתי שיבוא רופא ויחתוך לי את הרגליים ואהיה כמו כולן". (מלכת יופי לשעבר, בראיון לאולפן Ynet)

לפני כמה חודשים קיבלתי החלטה להפסיק להסתכל על תמונות של דוגמניות. החלטה כמעט בלתי אפשרית כיוון שתמונות כאלה מופיעות כמעט בכל מקום. אני מפעילה מאמצים עילאיים כדי להצליח: הפסקתי לעקוב ברשתות אחרי כל חשבון שמפרסם תמונות כאלה, ולהיפך, התחלתי לעקוב אחרי חשבונות שמציגים אידיאל יופי 'אחר, אלטרנטיבי' (תעשו לי טובה, ירכיים זה לא יופי אלטרנטיבי, זאת המציאות). ועדיין, כשאני רואה תמונה של דוגמנית חטובה בעיתון העיניים שלי נמשכות לשקרים של תוכנת העריכה כמו לתאונת דרכים. אני יודעת שזה לא טוב לי, אני יודעת שאתחרט על זה ואני פשוט לא מצליחה להסיט את המבט.

 "אולי כי זה נחמד לעין, כמו להסתכל על דוגמניות של ויקטוריה סיקרטס' מתגלגלות על החול בחוף הים, או אולי כי סטנדרט היופי המערבי זה מה שמוצג בתחרויות האלה ורוב הנשים לא עומדות בסטנדרט הזה." (חברה מהרשת החברתית)

אידיאל היופי המערבי והגזעני לא נוצר בתוך ריק. הוא נוצר בתוך חברה קפיטליסטית שמחנכת אותנו מיום היוולדנו למדוד עצמנו תמיד ביחס לאחרות, וכשערכים אלו מתערבבים עם חוקי הפטריארכיה, נוצר תמהיל קטלני המוביל ברוב המקרים לתחרות ולשנאה עצמית. וכך, בשיטת ההפרד ומשול המופעלת עלינו, אנו נשארות במקומנו הקטן, רחוקות אחת מן השניה, עסוקות בהשוואות ובהעלאת מעמדה של אחת על חשבון מעמדה של אחרת, בזמן שבעל ההון החברתי והכלכלי, הגבר, יכול לשלוט כאוות נפשו.

ומהם חוקי הפטריארכיה? בקצרה: "תהיי יפה ותשתקי. אבל אל תשתקי לגמרי, תהיי גם קצת חכמה, אבל לא יותר מדי, אחרת יימאס לנו ממך מהר מאוד, את שומעת? ובאופן כללי, מותק, בחיים האלה שום דבר לא בא בחינם ואת, את 'זכותך' להיות חכמה תוכלי לרכוש רק ביופייך, בלעדיו חוכמתך הינה חסרת תועלת, ראויה לזלזול, היסטרית ומשונה. או כפי שניסחו זאת טוב ממני גברברי המגזין 'בלייזר': "אין בריה מקוממת יותר מהטיפשה האסרטיבית".

ומי היא הטיפשה האסרטיבית? אני ואת ובעצם כל מי שתעז לחצות את הקווים ולקרוא תיגר על הגבולות הברורים והצרים בהם מותר לנו לצעוד. גישה זו מתבטאת נהדר בדבריה של דליה בן ארי, שופטת בתחרות ועיתונאית במגזין לאשה: "כשיש גם אישיות שפורצת מתוך היופי הזה אז הן נהיות עוד יותר יפות", (מתוך המיונים לתחרות בשנת 2014). וכדי לתחזק את הגישה הזו מקפידים יוצרי התחרות להבליט את תחומי העניין ותחביביהן של המתמודדות, אולי כדי להמשיך להזין את אותה תפיסה דכאנית ואולי מתוך איזו תחושת מחוייבות עמוקה – לשלם את קנס יופיין (או אופיין?) של המתמודדות ולשמור על אותו מאזן אימה בו כולנו שבויות.

"בתור ילדה חשבתי שזו אחת התוכניות הכי מעניינות וחשובות שיש, זה היה הריאליטי של התקופה. התייחסתי לתחרות ממש ברצינות והתרגשתי לקראתה. אם רציתי להיות מלכת יופי? כן, אבל ברמת החלום ההזוי ביותר ביחס לאיך שנראיתי". (חברה מהרשת החברתית)

איזה מענה ניתן לנו, הנשים, באמצעות הצפייה בתחרות? על מיתריה של איזו משאלה כמוסה מנגן הטקס המיושן הזה?

"כל אחת רוצה בסופו של דבר להיות סיפור סינדרלה" (אמי החכמה)

והוסיפה על כך דמותה של השחקנית קירסטן דאנסט, אמבר אטקינס, גיבורת  הפארודיה הקולנועית "יופי מקומי", שכנגד כל הסיכויים זוכה בתחרות היופי המקומית: "נרשמתי לתחרות בהשפעת שתי הנשים האהובות עלי בעולם, אמא שלי ודיאן סוייר (עיתונאית וכתבת חדשות בכירה ברשת ABC האמריקנית, ר.ר), כמובן שאני מקווה לסיים יותר כמו דיאן סוויר מכמו אמא שלי…"

מה נשים רוצות? נשים רוצות, כמו כל אדם, שתהיה משמעות לחייהן על פני האדמה. האם ייתכן כי בתוך מרחב התזוזה המצומצם המתאפשר לנו, ההשתתפות בתחרות והבחירה לצפות בה היא ניסיון לברוח החוצה, בדרך עקלקלה, אל עבר החופש והעצמאות, גם אם היא שקר הארוז בעטיפה יפה ומלווה בהבטחה לקריירה בינלאומית נוצצת ומכונית אדומה?

בדמיוני אני רואה נשים חזקות עומדות על במה, לבושות בשמלות ערב חגיגיות, נרגשות ואוחזות ידיים. הן לא מביטות אל האופק אלא אחת בעיני השניה ובאותו הרגע המוכר והמותח, רגע פתיחת המעטפה, אחת מהן מנופפת בידה בפטיש גדול ובצעקה רמה מנפצת את התפאורה שמאחוריה, את הנברשת הענקית התלויה מן התקרה ואחריה אחיותיה, מנפצות את קירות האולפן השקוף של Ynet לאלפי רסיסים קטנים ופורצות החוצה, אל החופש.

___________________________________________________

*במקור הקטע נכתב בשנת 2016 כשאתר 'דבר ראשון' עוד לא היה באוויר והוא עודכן שוב לקראת תחרות מלכת היופי 2017. מאז עברו הרבה מים בנהר, ובין היתר, דונלד טראמפ הבעלים של תחרות 'מיס אמריקה', הידוע בנטייתו להטריד נשים ולהיות סקסיסט, נבחר לנשיאות ארה"ב. בעניין אותה תחרות 'מיס אמריקה' של ידידתינו מן המערב, מצורף קטע קורע וחכם מהתוכנית של ג'ון אוליבר.

**מרבית הטקסט מבוסס על דיונים שקיימתי עם נשים שונות ברשתות החברתיות וחלק מהציטוטים נלקחו מתוך שיחות אלו, באדיבותן של המשוחחות.