כשמדברים על חלוצים, הדימוי המרכזי הוא זה של פלקט ה"צברים", בחור ובחורה צעירים, עם בגדים קצרים, תווי פנים מסותתים וטוריה על הכתף. גם כשצוללים להיסטוריה של קיבוץ נען, הזיכרון הקולקטיבי נוטה להתמקד בדמויות המופת המוכרות, מהמפקד והשר ישראל גלילי, דרך שליח ההסתדרות וה"אבא" של "הנוער העובד", דוד כהן, ועד למלחין דוד זהבי. אבל בצל ה"נפילים" הללו מסתתר סיפורם של שניים שלא דמו לאף אחד אחר בנוף הזה: מנחם-מנדל רוזנבוים וכסניה פמפילובה זילברברג.
הם חיו ופעלו לצד אותם צעירים מהפכנים, אך הם עצמם ממש לא היו צעירים, הם לא היו "צברים", והם נשאו איתם מטען של אינטלקט, מהפכות רוסיות וטרגדיות אישיות, בלעדיהם ייתכן שהקיבוץ הגדול והוותיק הזה לא היה קם מעולם. בסוף השבוע הזה מצוינים ימי השנה לפטירתם – 72 שנים למותו של רוזנבוים ו-69 שנים למותה של זילברברג.
כשברל כצנלסון עוד היה תינוק, רוזנבוים כבר היה עמוק בעסקי המהפכה הרוסית. עד גיל 61 הספיק להקים מפלגה מהפכנית, להיכלא פעמיים לארבע שנים במבצר פטרופבלובסקיה הידוע לשמצה, ולהתווכח באופן אישי עם ולדימיר לנין בברלין. בציריך השתתף בדיון שנמשך 72 לילות על שאלות היסוד של הסוציאליזם – האם המטריאליזם הדיאלקטי הוא מדע, והאם האיכרים ברוסיה יכולים להיות כוח מהפכני. הוא אף פיתח שיטה להברחת חומרי תעמולה מהפכניים וכתב ספר זיכרונות ביידיש בשם "מזיכרונותיו של סוציאליסט-רבולוציונר".
"סבא" לילדי הקיבוץ
אחרי כל זאת, החליט רוזנבוים לצאת להרפתקה מסוג אחר: להקים קיבוץ עם חבורה של בני עשרים.
האמת היא, שהוא גם פתר בעיה לא קטנה. כהן מספר בספרו "ביתי בין נערים" על קבוצת בני הנוער העירוניים שיצאה ל"מחנה עבודה" ברחובות והחליטה להקים קיבוץ על אדמה שנרכשה עבורם בידי קק"ל. אלא שהשטח היה מוקף בפרדסים של החקלאי הרחובותי משה סמילנסקי, שלא ראה בעין יפה את הרעיון שקבוצת צעירים תגביל את התרחבות פרדסיו – וכנראה גם חשש שקיבוץ, אם יקום, יבקש לעצמו בעתיד עוד קרקע חקלאית. בין הצדדים התפתח סכסוך שנמשך יותר משלוש שנים.
מי שסייע לפתור אותו היה רוזנבוים. הוא הציע לנערים לעבור לחלקת קרקע אחרת, שאותה רכש עבור קבוצת מהפכנים רוסים גולים באמריקה שתכננו להקים בה יישוב. לא רק זאת – הוא גם הצטרף לחיות עמם בקיבוץ נען. פער הגילים בינו לבין החברים היה גדול אף מזה שהיה בין א"ד גורדון לבין אנשי העלייה השנייה. בפועל, הוא היה "סבא" לילדי הקיבוץ.
"בישלה" פצצות
כשנתיים אחריו הצטרפה לנען דמות צבעונית לא פחות – כסניה פמפילובה. כשהגיעה לקיבוץ הייתה בת 52, מבוגרת מרוב החברים בכשלושה עשורים. גם היא הגיעה מרקע מהפכני סוער.
זילברברג נולדה למשפחת נסיכים פרובוסלבית בחצי האי קרים, אך במהלך לימודיה האקדמיים במוסקבה נמשכה לרעיונות המהפכניים. בסביבה הזאת, כפי שסיפרה לימים, לא היו חסרים יהודים. היא נישאה ללייב זילברברג, יהודי מומר שהיה מראשי קבוצת מתנקשים בשורות הסוציאל-רבולוציונרים. בני הזוג פעלו במחתרת בערי השדה של רוסיה ומחוצה לה. במטבח שלה, נהגה כסניה "לבשל" פצצות.
את הפעילות המחתרתית נטשה לאחר הולדת בתה. לאחר שבעלה נתפס והוצא להורג, עברה עם בתה למערב אירופה והתיישבה באיטליה. שם התקרבה ליהדות ולציונות – אף שלא התגיירה – והכירה דמויות מרכזיות בתנועת העבודה כמו משה בילינסון, רחל ינאית, יצחק בן צבי וכצנלסון.
בתה, כסניצ'קה, נישאה לאמיליו סירני, אחיו של אנצו סירני. אמיליו, בניגוד לאחיו הציוני, הפך לקומוניסט והתרחק מן התנועה הציונית. זילברברג עצמה קיבלה החלטה אחרת. בשנת 1932, בסיועם של בילינסון ופנחס רוטנברג, עלתה לארץ והצטרפה לחברי נען – אז עדיין קיבוץ של אוהלים. ייתכן שבחרה דווקא בו גם בשל נוכחותו של רוזנבוים. בקיבוץ עבדה בין היתר כספרית.
גורם מרכזי ביצירת חברה חדשה
התנועה הסוציאל-רבולוציונרית שפעלה ברוסיה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 אינה מוכרת במיוחד בישראל של המאה ה-21, אך השפעתה על תנועת העבודה הייתה גדולה. בדומה לציונות הסוציאליסטית, גם היא ראתה לא רק בפועל העירוני אלא גם באיכר ובעובד האדמה גורם מרכזי ביצירת חברה חדשה – בשילוב עם אנשי האינטליגנציה.
הסוציאל-רבולוציונרים לא דחו את כתבי מרקס, ואף הפיצו אותם, אך בניגוד למרקסיסטים האורתודוקסים דוגמת לנין הם התנגדו לתפישה של הסוציאליזם כ"מדע" דטרמיניסטי. לצד השפעתם של תנאים כלכליים, הם הדגישו גם את מקומם של רעיונות, מוסר ובחירה אישית בעיצוב ההיסטוריה. מתוך תפיסה זו צמחה גם תורת "הטרור האישי" – פעולות שנקטו יחידים נגד דמויות מפתח במשטר הצארי שנחשבו מדכאות במיוחד.
לאחר מהפכת 1917 נרדפו הסוציאל-רבולוציונרים על ידי הבולשביקים, ורבים מהם מצאו את דרכם אל מחוץ לרוסיה. רבים מהם – ובמיוחד יהודים – מצאו בארץ ישראל בית פוליטי ורעיוני חדש. מלבד רוזנבוים וזילברברג ניתן למנות גם דמויות בולטות כמו יצחק שדה, פנחס רוטנברג ומניה שוחט. רעיונותיהם מהדהדים גם אצל הוגים ומנהיגים אחרים בתנועת העבודה שלאו דווקא השתייכו אליהם ישירות: גורדון, כצנלסון, טרומפלדור, אלכסנדר זייד ועוד.
סיפוריהם של רוזנבוים וזילברברג מזכירים עד כמה רחבים היו המקורות שמהם צמחה תנועת העבודה בארץ: לא רק עיירות יהודיות וערי מזרח אירופה, אלא גם מחתרות מהפכניות, בתי כלא צאריים, ויכוחים פילוסופיים בציריך ומטבחים שבהם בושלו – לפעמים – גם פצצות.
