מחר (שני), בשעה 20:00, יפתחו אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה לשנת תשפ"ו בטקס הדלקת המשואות ביד ושם תחת הנושא "המשפחה היהודית בשואה". השנה, ידליקו משואות לזכר שישה מיליון יהודים שנספו בשואה שישה ניצולים – אלו הם סיפוריהם.

אביגדור נוימן נידון למוות פעמיים בבירקנאו והצליח להינצל והיום הוא נפגש עם שורדי טבח 7 באוקטובר; מרים (דייזי) בר לב גורשה עם משפחתה מהולנד לברגן-בלזן, שם איבדה את אביה; סעדיה בהט עבד בפרך כרתך צוללות ולאחר שעלה לארץ לחם בפלמ"ח ועבר ברפא"ל לאורך רוב חייו; אילנה-לינה פלח ומשפחתה נשלחו למחנה הריכוז ג'אדו בלוב, ולאחר ששוחררו מהמחנה, סבלו מפרעות בידי שכניהם המוסלמים בבנגזי; משה הררי ומשפחתו נאלצו גם הם להימלט מפורעים שרצחו יהודים, בפולין לאחר המלחמה; ומיכאל סידקו ראה את אמו ואחיו נרצחים בבאבי יאר וניצל על ידי חסידות אומות עולם.

אביגדור נוימן: שרד את המחנות, העפיל לארץ ונכלא בקפריסין

אביגדור נוימן נולד ב־1931 למנחם־מנדל וביילה מחסידות סאטמר בעיירה סעליש שבצ'כוסלובקיה (היום וינוהרדיב שבאוקראינה), הרביעי משבעה אחים ואחיות. האב היה סוחר ונדבן. אביגדור למד בבית ספר ממלכתי ובחדר. בשנת 1939 עברה העיירה לשלטון הונגריה, ושמה השתנה לנודסולוס. האב סייע בזיוף תעודות של אזרחות הונגרית ועזר להציל יהודים חסרי אזרחות מגירוש לפולין.

במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה ובפסח גירשו שוטרים את בני המשפחה מביתם. האב נעצר, נחקר ועונה. אביגדור, אמו, אחיו ואחיותיו הועברו לגטו ולאחר שבועות אחדים פגשו שוב את האב, מגולח וחבול. נאמר להם להצטייד לנסיעה, ואביגדור הופקד על סל מזון אך שמט אותו בבהלה כששוטר הִכה את אמו. במשך שנים לאחר מכן חש ייסורי מצפון על כך שבגללו לא היה להם מספיק אוכל ברכבת.

המשפחה הועלתה לקרון בקר שהכיל כתשעים בני אדם. האוויר נכנס רק מבעד לאשנב צר. הרכבת הגיעה לבירקנאו. אחד האסירים היהודים הפריד את אביגדור מאמו והעביר אותו לטור הגברים. אביגדור התנגד, והאסיר אמר: "עוד מילה וזה הסוף שלך".

במעמד הסלקציה בכניסה למחנה, אמר אביגדור, שהיה אז בן 12, ליוזף מנגלה שהוא מכונאי בן חמש־עשרה ועבר את הסלקציה. למחרת נאמר לו שאמו, אחיו ואחיותיו נרצחו. אביו ואח ששרד נספו כעבור זמן מה, במחנות אחרים.

"מרגע שקעקעו עלי מספר, לא היה לי יותר שם", הוא מספר. הוא שובץ ביחידת האשפה והקל את רעבונו באכילת שאריות מהאשפה. מעבר לגדר גילה את אחותו הגדולה. בוקר אחד צעק לה: "היום אני בן שלוש־עשרה, אני בר מצווה!" סיני אדלר ויהודים אחרים סיכנו את עצמם כדי להשיג לו תפילין.

אביגדור מוין בסלקציות למוות, אך פעם אחת הוציא אותו מנגלה מקבוצת ההולכים לתאי הגזים, ופעם אחרת הוחזרו הנידונים לצריפים מסף תאי הגזים. ב־18 בינואר 1945 הוצא אביגדור לצעדת מוות. הוא הגיע למחנה מאוטהאוזן ומשם לגונסקירכן, ושוחרר שם בידי צבא ארצות־הברית.

לאחר השחרור, אביגדור שב לביתו ומצא את אחותו הגדולה. הם הגיעו יחדיו לבודפשט, והוא הצטרף שם לתנועת הנוער בני עקיבא. שניהם עלו על  אוניית המעפילים 'תיאודור הרצל', אשר נלכדה על ידי הבריטים שכלאו את המעפילים במחנה מעצר בקפריסין; משם הגיעו ארצה. אביגדור השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום כיפור, שבה נפצע.

בשנות התשעים החל אביגדור לספר על קורותיו בשואה, והוא מרגיש שזוהי שליחות קדושה. הוא משתתף בפרויקט שמפגיש ניצולי שואה עם שורדים מטבח 7 באוקטובר 2023. הוא מקשיב להם, מספר להם על עברו ומעודד אותם לקום מעפר ולחזור לחיים. לאביגדור ולרבקה אשתו יש בן ובת, שבעה נכדים ו-45 נינים.

מרים בר לב: מת"א לאמסטרדם לברגן בלזן ובחזרה

מרים (דייזי) בר לב נולדה ב־1936 בתל אביב. אמה הרטה יונס הייתה חברה בתנועה היהודית בלאו־וייס ('כחול־לבן') בגרמניה ועלתה לארץ בתור חלוצה. אביה יוהן־זיגפריד ון קליף היה סוחר מהולנד שהגיע לארץ בעקבות עבודתו. בעת המאורעות בארץ־ישראל עברה המשפחה לגור באמסטרדם. דייזי ואמה היו הולכות לבית הכנסת בחגים.

במאי 1940 כבשה גרמניה הנאצית את הולנד. באביב 1942 חייבו הגרמנים את היהודים לענוד טלאי צהוב. דייזי בת השש ענדה אותו בגאווה כדי להידמות למבוגרים. בקיץ החל גירוש היהודים להשמדה. יום אחד חזרה דייזי הביתה מבית הספר ובדרך ראתה חיילים גרמנים מעלים בני אדם למשאית וכך התוודעה לגירוש היהודים.

חיילים גרמנים הגיעו לבית המשפחה כמה פעמים, והאם תלתה על הדלת פתק "מחלה מדבקת" כדי להרתיעם. לאחר מכן התחבאו דייזי והוריה במקלחת ואצל השכנים ושרדו בסריקות נוספות, אך לבסוף נתפסו. הם נלקחו לתיאטרון ההולנדי בעיר, וגורשו ממנו למחנה וסטרבורק, שבו ניהלו חיי קהילה בצל השילוחים למחנות ההשמדה, שהיו בעיניהם יעדים לא מוכרים במזרח אירופה.

אחרי חצי שנה נשלחו דייזי והוריה לברגן־בלזן. דייזי ואמה הופרדו מהאב, שוכנו בצריף גדול וישנו יחדיו במיטה אחת. האם עבדה בפירוק נעליים לניצול חומרי גלם, והאב חפר תעלות ביוב אך חלה, נחלש ונפטר. דייזי ואמה עמדו שעות רבות במסדרים ובקור, רעבות ויחפות, בלבוש דל. אנשים התמוטטו לנגד עיניהן. בערבים נאסרה היציאה מהצריף והיוצא נורה.

כעבור כשנתיים במחנה, הוצאו דייזי ואמה מברגן־בלזן. הן הוצעדו דרך יער במשמר של חיילים גרמנים חמושים ומלווים בכלבים ונדחסו בצפיפות לקרונות בהמות. "חשבתי שזה הסוף שלנו", סיפרה דייזי לימים.

הרכבת, שלימים נודעה בשם "הרכבת האבודה", נסעה ונעצרה לסירוגין במשך כשבועיים והייתה נתונה להפצצות מן האוויר. באחת העצירות ירדו דייזי ואמה מהרכבת, הלכו לכפר סמוך ולקחו תפוחי אדמה שניתנו למאכל חיות באחד המשקים. כששבו לקרונות והאם ניסתה לחמם את תפוחי האדמה בין הקרונות, בעטו חיילים גרמנים בתפוחי האדמה ומנעו מהן לאכול. רבים חלו בטיפוס, בהם דייזי ואמה, ורבים מתו ממחלות ומרעב.

באפריל 1945 שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום סמוך לעיירה טרֵבּיץ שבגרמניה. כששבו דייזי ואמה לאמסטרדם החזירו להם שכניהם כמה מחפציהם: אלבומי תמונות וכלי כסף שהופקדו בידיהם למשמורת כשהמשפחה נשלחה לווסטרבורק.

הן עלו לארץ יחדיו בשנת 1946. דייזי השתקעה בקיבוץ גניגר והחליפה את שמה למרים. בצבא הייתה מדריכה ומ"כית. היא למדה סיעוד ועבדה בקופת חולים בנהריה ובבתי ספר עד פרישתה לגמלאות. למרים ולבעלה צבי ז"ל שלושה בנים ושבעה נכדים.

סעדיה בהט: התייתם בגטו, עבד במחנות, עלה ולחם בפלמ"ח

אילנה פלח: במחנה הריכוז האיטלקי ובפרעות בבנגזי

אילנה־לינה פלח נולדה ב־1937 בבנגזי שבלוב למשפחה מסורתית, הרביעית מחמישה ילדים. אביה שמעון סעדון היה חייט ואמה מסעודה הייתה תופרת גלביות. המשפחה המורחבת חייתה ביחסים טובים עם השכנים המוסלמים, וסבתה של אילנה אף היניקה תינוק של השכנים הערבים.

בסוף 1940 הפציצו הבריטים את בנגזי, והמשפחה הסתתרה עם יהודים רבים במקלט מתחת לכיכר גדולה במרכז העיר. רבים מבני המשפחה המורחבת נהרגו בהפצצות.

השלטון האיטלקי עצר בעלי נתינות בריטית ואביה, שהיה בעל נתינות בריטית, נאלץ לברוח למצרים. המשפחה עברה לכפר כואפיה ושם סבלה רעב.

ב־1942 הועלתה המשפחה המורחבת למשאית בקר והוסעה ליעד לא ידוע. "היה חום כבד ביום וקור צורב בלילה. לא הרשו לנו לרדת לאכול או לעשות צרכים. הכל עשינו במשאית", סיפרה אילנה. בני המשפחה, כולל שתי הסבות, ישבו על רצפת המשאית. בדרך חלתה יולנדה, אחותה של אילנה. היא נפטרה ונקברה לצד הדרך; מקום קבורתה אינו ידוע. כעבור חמישה ימי נסיעה הגיעה המשאית למחנה הריכוז ג'אדו.

במחנה ריכזו חיילים איטלקים את כל משפחות המגורשים יחד בצריף גדול. המשפחות פרסו שמיכות שישמשו קירות ויחצצו בין משפחה למשפחה. כינים ופשפשים שרצו במחנה, המזון היה מועט, מעופש ונגוע בתולעים, ורבים מתו מרעב וממחלות. בדואים היו מגיעים לגדר המחנה ומוכרים מזון תמורת תכשיטי זהב. אילנה הייתה מטפסת על הגדר, נותנת להם צמיד או טבעת ומקבלת מזון, עד שחייל שבר את רגלה בבעיטה. במחנה פרצה מגפת טיפוס. אלגרה, אחותה של אילנה, חלתה ונפטרה.

בתחילת 1943 שוחרר המחנה בידי הצבא הבריטי. המשפחה חזרה לבנגזי ושם התאחדה עם האב, אך על בית המשפחה השתלטו מוסלמים. בגלל השבר ברגלה של אילנה התפשט זיהום בכל גופה, ורק בזכות פניצילין ניצלה רגלה מקטיעה.

האב שב לעבוד בתור חייט, אך עד מהרה פרצו פרעות שבהן נבזזו חנויות ונשרפו בתי יהודים, ובכללם בית כנסת. בעקבות הפרעות הסתלקה המשפחה באישון ליל לטריפולי. "בזמן השהייה בטריפולי חגגנו את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל". ב־1949 עלתה המשפחה לישראל.

אילנה עבדה בצעירותה כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ולימים פתחה מספרה. היא אשת עדות ומספרת על שואת יהודי לוב לפני קהלים חינוכיים. לה ולבעלה לקלמנט ז"ל חמישה ילדים, 11 נכדים ו־12 נינים.

משה הררי: נמלט מכיתת הירי והתחבא כשנה באסם

משה הררי נולד ב־1934 בשם מונק גרינברג בכפר פפרוטניה שבפולין לצבי־הרשקו ולרבקה־רגינה גרינברג, ולו אחות קטנה, חנה (חנקה). משפחתו, המשפחה היהודייה היחידה בכפר, גרה באחוזה ובה גורן, רפת ועצי פרי. האב החכיר מטעים, מכר סחורות, החל מבדים וכלה בזרעים, ונתן אשראי לאיכרים. משה למד חשבון וקריאה ממורה מקומי.

בסוף 1941 הועברה המשפחה לגטו מורדי והתגוררה עם משפחות נוספות באותה דירה. אביו נהג להסתנן אל מחוץ לגטו, עבד אצל איכרים והביא למשפחתו אוכל. משה למד עברית אצל רב, ומורה פרטית לימדה אותו חשבון ופולנית.

באוגוסט 1942 ריכזו חיילים גרמנים ושומרים פולנים את היהודים בכיכר השוק לקראת רציחתם, אך בני המשפחה הצליחו לחמוק ליער. הם נדדו והסתתרו בכל מיני מקומות.

כעבור כחצי שנה הגיעו אל האיכר הפולני ליפינסקי בכפר ווז'י והוסתרו תמורת תשלום בעליית גג של אסם, מאחורי חבילות קש, ולאחר מכן בבור מתחת לרצפת הגורן, שבתוכו יכלו רק לשבת כפופים או לשכב. בת האיכר ונדה הביאה להם לחם, חלב ומים, וכדי שלא למשוך תשומת לב היתה מפזרת גרעינים לתרנגולות באזור. הם דיברו בלחש כדי שלא יתגלו, חיו בתת־תנאים וגופיהם שרצו כינים. היו להם שני ספרים שמשה חזר וקרא.

באביב 1944 שחרר הצבא האדום את האזור. בני המשפחה התרחצו לראשונה אחרי זמן רב. רק לאחר ימים הצליחו להזדקף, ללכת ולדבר במקום ללחוש. המשפחה שבה לביתה. משה החל ללמוד בבית ספר פולני וסבל מאנטישמיות. אביו נעלם וכנראה נרצח. פולנים פרצו לביתם, שדדו אותם וזרקו רימוני נפץ. האם נפצעה אנושות מהרימונים. כמו כן ירו על משה, אך הוא ניצל.

משה השיג עגלון שהסיע אותם לשדליץ. האם אושפזה שם בבית חולים, ומשה ואחותו הושמו תחת חסות הוועד היהודי. השלושה התאחדו ושבו למורדי, וגרו אצל מכרים יהודים. לילה אחד פרצו פורעים פולנים לבית ורצחו כעשרה יהודים. משה שמע את היריות ונכנס ברגע האחרון עם אמו ואחותו למסתור תחת הרצפה. כך שרדו.

השלושה עברו בעזרת שליחי עליה למחנה עקורים בקאסל שבגרמניה, וב־1947 הגיעו לארץ־ישראל באונייה 'כ"ט בנובמבר'. הבריטים גירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין, ולאחר חצי שנה שבו השלושה לארץ. משה עבד בתעשיה הצבאית עשרות שנים ותרם לביטחון המדינה.

ב־1997 נסע משה עם משפחתו בעקבות תחנות חייו. הוא הגיע לווז'י בתקווה לפגוש את בני משפחת ליפינסקי, מציליהם, ולצערו גילה שהלכו לעולמם. למשה ולאשתו זהבה ז"ל שלושה ילדים, שישה נכדים ושתי נינות.

מיכאל סידקו: מבורות ההריגה לצבא האדום

מיכאל סידקו נולד ב־1936 בקייב שבאוקראינה, השני מארבעה ילדים. אביהם פיוטר היה אוקראיני לא־יהודי ובעלה השני של אמם, ברטה לבית רוכלינה. אביה של ברטה היה רב, ואיתו נהגו להדליק נרות שבת בכל יום שישי בערב. מיכאל אהב לבלות עם אחיו הבכור גרישה ועם היונים שגרישה גידל.

לאחר פלישת גרמניה ביוני 1941 הגיעה המשפחה לתחנת הרכבת כדי להתפנות למזרח. מיכאל עלה לרכבת עם אמו ואחיו. לפתע נזכר האח גרישה ששכח לפתוח את כלוב היונים ורץ הביתה לשחרר את היונים כדי שלא ימותו, למרות מחאות האם. האם והילדים ירדו מהרכבת בעקבותיו והרכבת נסעה בלעדיהם. האב, שנאלץ לשבת בקרון אחר, לא ידע שירדו ונסע עם הרכבת. כל חפציהם נשארו בקרון, חוץ ממכונת התפירה של האם.

האם וילדיה שבו לביתם, אך השכנים כבר בזזו את הבית. האם פרנסה את הילדים בתור תופרת בעזרת מכונת התפירה.

ב־28 בספטמבר 1941 הצטוו יהודי קייב להגיע למקום ריכוז למחרת היום. כשהיו בני המשפחה בדרכם, שכנעו אותם שכנים שלא להמשיך. "בעלך אוקראיני", אמרו לברטה, "ולכן אתם נחשבים אוקראינים, לא יהודים". אך שומרת הבניין הלשינה עליהם, והם נעצרו ונלקחו לגיא ההריגה באבי יאר. מיכאל וגרישה הופרדו מאמם, מאחותם קלרה בת השלוש ומאחיהם התינוק, שהיה בן חצי שנה. השניים היו עדים לרצח אמם, אחותם ואחיהם.

גרישה הצליח להבריח את מיכאל והשניים נדדו בחיפוש מחסה. בנדודיהם דאג גרישה לאוכל ולבגדים בשביל מיכאל. כשהגיעו לדודתם, בעלה של הדודה הלך להזעיק שוטרים. דודתם הזהירה אותם, נתנה להם אוכל והם ברחו.

לאחר מכן הסתתרו מיכאל וגרישה במרתף הבניין שבו גרו בעבר. הם גנבו תנור והכניסו אותו למרתף כדי להתחמם. שומרת הבניין הלשינה עליהם שוב, והגסטפו עצר אותם, אך הם הצליחו לשכנע את הנאצים שהם לא יהודים, ושוחררו.

במקלט שהו גם סופיה קריבורוט־בקלנובה ובתה גלינה. סופיה הייתה מורה בבית הספר שבו למד גרישה וידעה שהשניים יהודים. בכל פעם שבאו שוטרים וחיילים גרמנים לביקורת אמרה סופיה שמיכאל וגרישה הם בניה, וגלינה אמרה שהם אחיה. ב־2004 הוכרו סופיה וגלינה כחסידות אומות העולם. בתום המלחמה שב האב ומצא את מיכאל ואת גרישה.

מיכאל שירת בצבא האדום ועבד בתור מהנדס. הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 2000. לו ולאשתו ולנטינה ז"ל בן ובת, ארבעה נכדים ושישה נינים.