בעדות במסגרת זיכרון בסלון בתיכון החברתי בחיפה, העיד יעקב צוראון (87) על קורות משפחתו בשואה ועל סיפור הצלתו. תחת הגבלת התקהלות וליד מרחב מוגן, נפגשו אתמול (ראשון) כ-50 אנשים לשמוע עדות ממקור ראשון.

המחבוא: "שתקתי. אולי זה מאלוהים"

צוראון נולד במאי 1939. "החיים היו יפים מאוד בוורשה פעם," הוא אומר, "חוץ מסבא שהיה דתי מחסידי גור, כולם היו חילוניים. הכול היה כיף עד 1 בספטמבר 1939". אז, כשהיה בן ארבעה חודשים בלבד, אביו התגייס לצבא הפולני. בתחבולה הישרדותית, האב ניזון מגרעינים ומים בלבד כדי לרדת במשקל, וכך נמנע משירות כלוחם ונשאר בתפקיד לוגיסטי כמהנדס חשמל. הילד נותר עם אימו, סבתו ובנות דודותיו.

הוא מתאר רגע נורא בילדותו, כשהגרמנים הודיעו לכל היהודים בגטו ורשה להגיע לאומשלגפלץ, כיכר השילוחים שכבר היו שמועות שממנה נשלחים להשמדה. "אני, אימי וסבתי התחבאנו בתוך דלת במזווה. הגרמנים נכנסו בדלת, היה אפשר להריח את הסיגריות של הקצין הגרמני. הם התחילו לחפש ומצאו את בת דודתי בת 16, שאמרה: 'אני רק בת 16, אל תהרגו אותי'. נשמע דממה ואז קול ירייה. היא נפלה הרוגה ליד הקיר החיצוני וראו את קצה שמלתה מהצד של המזווה. 3 ימים לא יצאנו מהבית, ואחריהם, כשיצאנו החוצה, היא לא הייתה שם".

כשהיה רק בן שנתיים וחצי, צוראון נאלץ ללמוד ששתיקה יכולה להציל חיים. "רק היה חסר שאני אשתעל, אצחק, אבכה. אני שתקתי. אולי זה מאלוהים. אימי סיפרה לי אחר כך שהיה חשש שהמחבוא יתגלה אז היא חשבה לסתום לי את הפה או את האף, אך בסוף לא עשתה זאת, ולא הוצאתי הגה".

הפרידה: "צריך להתנתק ממך, בני היקר והיחיד, למען הצלתך"

בהמשך אימו של צוראון מצאה אישה פולנית בשם אולה, ושילמה לה כדי שתסתיר את הילד. שלוש וחצי שנים האם ובנה חיו בנפרד. ביומנה כתבה האם בפולנית על הרגע שבו עזבה אותו: "יצאתי מהחדר והשארתי אותך מאחור. התחלתי לרדת במדרגות העץ הלולייניות שהיו בבית ושמעתי אותך קורא – מאמא, מאמא. ליבי נצבט, רגלי קפאו במקומן ולא רצו להמשיך. לאחר היסוס קל החלטתי להמשיך. צריך להתנתק ממך, בני היקר והיחיד למען הצלתך, זו הדרך היחידה שבה תהיה לך סיכוי לחיות. ברחתי משם בכל כוחי ונגד רצוני".

הזיכרונות של צוראון מאותן שנים מעטים אך צרובים בחושים. הוא זוכר מכות מסרגל עץ כשניגש לחלון, ואת פחדה של האישה שמא יתגלה הילד היהודי בביתה. הוא זוכר רעב, וטעם של בשר צלוי ותפוחי אדמה שקיבל פעם אחת – טעם שחזר אליו בבהירות כשהיה בן 50.

לאחר שהסכנה גברה שם, אימו פגשה את בת דודתה, שהשיגה לה מסמכים המזהים אותה כנוצריה בשם נטליה דוברובסקי. היות שהייתה טכנאית רנטגן מוסמכת, האם התקבלה בבית חולים צבאי פולני כאחראית על הרנטגן.

האיחוד: "אמרו לי שאת מתה, אבל ידעתי שזה לא נכון"

לקראת סיום המלחמה, צוראון מספר, אימו ידעה כי 9 מבני המשפחה שלה נספו, והייתה נחושה למצוא את בנה ובעלה. בעזרת ארגון הג'וינט אותרה אולה. האם הגיעה לביתה בליווי קצין רוסי, מחשש שהנוצרייה לא תרצה להשיב את הילד, כי אולי נקשרה אליו או רצתה ילד משלה.

"אני באותו זמן יושב כורע על הברכיים, אוכל מקערת אורז, ושומע את חריקת המדרגות הלולייניות – מישהו עולה… אימי ניגשת אליי בזהירות, לא יודעת אם אני בכלל זוכר אותה, שואלת אותי בעדינות: 'ילד, אתה יודע מי אני?' אמא שלי אמרה שאמרתי: 'אני יודע מי את, את אימא שלי, ואולה אמרה לי שאת מתה אבל אני ידעתי שזה לא נכון!'". הוא ואימו בכו ללא הפסקה.

״אולה הנוצרייה לא כל כך הסכימה להחזיר אותי", אומר צוראון, "אבל תמורה קצת כסף, בגדים ועוד דברים שנתנו לה היא התרצתה. אולי גם מהפחד מפני הקצין הרוסי״.

השיקום: "כל דבר שימח אותי"

ב-8 במאי 1945, יום הניצחון, צוראון ואמו היו על רכבת משא בדרך לוורשה. ״אני זוכר ששאלתי את אמא שלי מה זה הגלילים האלה והיא אמרה לי פצצות. לא ידעתי מה זה אז״.

הם הגיעו בלילה לבית חולים צבאי בברווצלאב שבו שירתה האם כקצינת רנטגן: ״שם האושר שלי שבר שיאים. רחוץ, נקי, על מצעים נקיים, עם כרית ושמיכה, אימי יושבת על ידי. שנינו מחייכים, ושנינו בוכים״.

בזמן שהוסתר אצל אולה, אמו הסתתרה בחדרה של אישה נוצרייה אחרת, וולאג'יה. במהלך היום התחבאה בארון, ונשמה דרך חריץ אוויר קטן. "באחד הימים, דרך חריץ האוויר הקטן שנשמה דרכו, נכנס זבוב. אימי פנתה לזבוב כאילו היה בן אנוש ואמרה לו, 'תעוף לבן שלי לראות מה איתו, תגיד לי שהוא בסדר'".

הילד שהיה כחוש וחיוור, ולא ראה אור שמש במשך שלוש שנים, החל להשתקם. ״עד אז לא היו לי חברים ילדים, לא גן ילדים, לא משחקים, לא ספר שהקריאו לי, אז כל דבר שימח אותי. פעם אחת לקחו אותי למאפייה בעיר, להביא אספקת לחם לבית החולים, ובשבילי גם זה היה משהו, לעומת אפס חווית ילדות שהיו לי".

יום אחד, כשהיה בן שש בערך, אולה הופיעה בהפתעה לבקר אותו. "אולי היא  דאגה, אולי רצתה עוד כסף, לא יודע". הוא מספר שברגע שראה אותה הוא ברח לחדר אחר, נעל את הדלת והחל בבכי היסטרי, "עד שאימי פתחה את הדלת ואמרה- אולה הלכה, ולא תשוב עוד לעולם".

"אני מניח שפחדתי שתיקח אותי בחזרה, אולי לא חיבבתי אותה, לא זכור לי ששנאתי. אחרי שהתבגרתי הבנתי שגם הודות לה נשארתי בחיים, ולכן מה שלא היו הסיבות, לא צריכה להיות לי טינה. לטוב ולרע מה שהיא עשתה, היא עשתה שאישאר בחיים״. לימים, הוא מספר, גילה שאמא שלו המליצה עליה להכרה כחסידת אומות עולם.

גם האיחוד עם האב דרש מהאם תושייה. היא עברה בתחנות דלק והראתה לחיילים תמונה קטנה של בעלה, עד שמישהו זיהה אותו. המפגש בצריף הצבאי היה רגע של הלם ושתיקה. "הוא ניגש לאימי, הרים אותה באוויר, והושיב אותה על תנור בחיבוק. מזל שהתנור היה קר".

צוראון מספר שגם האם וגם האב קיבלו מדליות ותעודות על המאמץ שלהם בניצחון על הנאצים. ההורים החליטו לערוק יחד מהצבא הפולני כדי להיות ביחד, לקחו חופשה מתואמת, ארזו תיק קטן למנוע חשד וקבעו פגישה שהחלה את המסע המשותף שלהם, עד שהגיעו למחנה העקורים בטראושטיין שבגרמניה. שם היו כ-3 שנים, ומשם עלו בסופו של דבר לישראל.

העלייה: "ראינו יהודי שהכוח בידו"

ב-6 באוקטובר 1948, כשצוראון היה בן 9, הגיעה המשפחה לישראל על האונייה 'פאן יורק'. האונייה יצאה ממרסיי בצרפת עם מה שנקרא שארית הפליטה מאירופה, ואחרי 6 ימי הפלגה עגנה בחוף חיפה. ״על מזח צר מאבנים היה בחור צעיר לבוש חאקי, עם רובה בידו, שירה לשמיים מתוך כבוד לעולים שהגיעו לישראל. לא ראיתי כזו התרגשות מימי. שירת התקווה זעקה מגרונות, וזה היה לא רק שיר, אלא תקווה אמיתית. ראינו בעינינו יהודי בריא בגופו ונפשו, שיודע לתפעל נשק, הכוח בידו״.

"התחלתי חיים רגילים", הוא אומר. אחרי מספר ימים בחיפה, ניתנה למשפחה האפשרות לרכוש בית נטוש בעכו, והיא השתקעה בעיר. צוראון הצטרף לכיתה ג' בבית ספר יסודי. האב עבד בחברת חשמל והאם תמכה מבית.

ב-1960 עברו לחיפה, שבה צוראון חי עד היום, והוא למד בבית ספר בסמ"ת בעיר. בהמשך התגייס לצה״ל כמדריך בחיל חימוש, למד תואר ראשון ושני בהנדסת חשמל בטכניון, ואף עשה דוקטורט והמשיך כמרצה. לימים עבר לעבוד בחברת החשמל ויצא לפנסיה.

את אשתו פגש ברכבת. "היא הייתה טירונית עם תיק גדול. חבר שלי עזר לחברה שלה לסחוב את התיק, ואני לא. כשהפכנו לזוג היא אמרה לי שלא עזרתי לה לסחוב את התיק, אז אני אסחוב תמיד את הקניות. ואני באמת סוחב לה את הדברים עד היום״, הוא אומר בחיוך. כיום הוא אב לשלוש בנות, סב לשבעה נכדים, ואף יש לו שני נינים.

ההווה: "צריך להבטיח שהעם היהודי יתקיים, ושהנוער יתחנך להצלת נרדפים באשר הם"

צוראון קושר בדבריו בין העבר להווה. "היו ב-7 באוקטובר אנשים שהיו בממ"ד או בחדר וניסו להיות בשקט, שלא יגלו אותם. אני חוויתי את אותו דבר כשהתחבאתי מהגרמנים". הוא מספר שעד היום יש לילות, גם אם לא רבים, שבהם הוא מתקשה לישון בעקבות מה שעבר.

היום, צוראון מספר, הוא מודאג כי יש לו שלושה נכדים בצבא: אחד בחיל הים, אחת באוויר ואחד ביבשה. נכדו, סגן טלאל הררי, משרת כחובל בשייטת 3, והשתתף בלחימה אחרי 7 באוקטובר.

צוראון החל למסור עדות לפני כ-20 שנה, בעקבות עבודת שורשים של נכדתו. מאז כתב את ספרו 'נר התמיד', שהופקד בעותק ביד ושם ובמוזיאון לוחמי הגיטאות, ויצא כעד בשני מסעות לפולין עם הנכדות. הוא מספר על צורך לדבר על "מה שאנחנו צריכים לעשות בעקבות השואה, מה התפקיד שלנו".

לדבריו, "ליום השואה יש ערך גדול יותר במצב הנוכחי. צריך להבטיח שהעם היהודי ימשיך להתקיים. שהציבור הישראלי ידאג לקיום המדינה ולביטחון. ושהנוער יתחנך לאכפתיות ביחס להצלת נרדפים באשר הם".

הוא מזהה בנוער של היום את הנטייה להישאב למסכים ולבינה מלאכותית, אבל מאמין בכוחם, בכוח המפגש החינוכי והמסעות לפולין. "הנוער הוא התקומה ועתיד עמינו במולדת", הוא אומר, ״עברנו שואה, ואנחנו עוברים עכשיו את מה שאנחנו עוברים". הוא קורא לדאוג לחיי היומיום ולשמחת החיים: "שילדים יוכלו ללכת לגן, שבני הנוער ילכו לתנועת נוער, שנוכל לחגוג את חג הפסח. שנשחק כדורגל בנים וכדורגל בנות, ושנניף את דגל ישראל בכל הזדמנות".