יש רגעים שבהם המציאות לא נותנת לנו זמן לעבד. היא פשוט דוחפת אותנו קדימה, במהירות לא הגיונית, ודורשת שנתיישר. כזה הוא הרגע הזה.

יום אחד הילדים בבית כבר כמעט שישה שבועות. אזעקות, ממ"דים, שגרה שהתפרקה לגמרי. ויום אחרי – הודעה: חוזרים ללימודים. חוזרים למסגרות. חוזרים לשגרה. אבל איזו שגרה זו בדיוק?

כאמא לילדים על הספקטרום וכאשת מקצוע, אני יודעת ששגרה היא תנאי בסיסי לתפקוד. אבל רק בתוך התקופה הזו, כשהייתי איתם בבית יום-יום, הבנתי עד כמה הקרקע הזו יכולה להתערער – גם אצל ילדים שחשבתי שאני מכירה עד הסוף.

פתאום, בתוך למידה ביתית, פגשתי ילד שחשבתי שיש לו ביטחון, והתגלה כשביר הרבה יותר. הערה קטנה, תיקון קטן: והוא נשבר. זה לא ילד שלא מסוגל להתמודד, אלא ילד שהחוסן שלו פשוט נשחק בתוך מציאות לא יציבה. וזה לא נעצר שם.

דברים קטנים הפכו לטריגרים גדולים. תיכננו ארוחת צהריים מסוימת, וברגע האחרון שינינו והזמנו מבחוץ – והתוצאה הייתה התפרקות. לא בגלל האוכל, אלא בגלל עצם השינוי.

קבענו לצאת לגינה. הבטחנו. התארגנו. ואז אזעקות. שוב ושוב. נשארים בבית. מסבירים. אבל ההסבר כבר לא מספיק. מבחינת הילד – ההבטחה נשברה.

הפער בין מה שציפו לו למה שקרה בפועל

וזה בדיוק המקום שבו ההבנה המקצועית פוגשת את המציאות ההורית: הקושי של הילדים לא נובע רק ממה שקורה, אלא מהפער בין מה שציפו לו לבין מה שקרה בפועל. ככול שהפער הזה גדול יותר – כך התגובה הרגשית וההתנהגותית תהיה עוצמתית יותר.

ולכן, אחד הדברים החשובים בתקופה כזו הוא לא רק להסביר מה עומד לקרות – אלא להכין גם למה שעלול להשתנות. לייצר מראש "מרחב גמישות" בתוך הציפייה. לדוגמה: לא רק "הולכים לגינה", אלא "אנחנו מתכננים ללכת לגינה, ואם תהיה אזעקה נישאר בבית ונמצא משהו אחר". זה נשמע קטן, אבל זו בניית חוסן.

ובתוך כל זה, קורים גם שינויים עמוקים יותר. ילד שמעולם לא היה רגיש לרעש, פתאום לא מסוגל לשמוע מוזיקה. כול רעש מקפיץ אותו. הסביבה אולי נרגעה לרגע – אבל מערכת העצבים שלו עדיין במצב חירום.

ויש גם את הצד השני: ילדים שיכולים כבר לצאת – אבל מסרבים. מפחדים. מפחדים מהאזעקה הבאה, מהלא נודע. אפילו מפגש חברים פשוט בגינה הופך לאיום. וכאן חשוב להבין – זו לא התנגדות, זו תגובת פחד.

ובמקביל, גם תהליכים התפתחותיים מושפעים. יש ילדים שעשו קפיצות אדירות בבית – נגמלו, רכשו מיומנויות חדשות – אבל לא מצליחים ליישם אותן במסגרת. לא כי הם לא יודעים, אלא כי אין הכללה. ויש ילדים שהיו בתהליך – וחוו רגרסיה; חזרו להרטבות, חזרו לישון עם ההורים, איבדו מיומנויות שכבר היו שם.

כהורים זה מתסכל. כאשת מקצוע אני יודעת – זה גם טבעי. רגרסיה היא לא כישלון. היא חלק מתהליך הסתגלות. והיא אומרת דבר אחד ברור: הילד צריך עכשיו יותר תיווך, יותר תמיכה, יותר יציבות, לפני שנחזיר דרישות.

ובתוך כל זה, יש גם את החוויה ההורית. גם כשיש לך כלים, גם כשזו העבודה שלך, יש רגעים של חוסר אונים. רגעים שבהם אתה פוגש את הילד שלך במקום שלא הכרת. זה לא כמו בתקופות קודמות: הילדים גדלו. האוטיזם נראה אחרת. החרדות מקבלות מילים, עומק, נוכחות.

לא עוד טכניקה

ובתוך זה, הדבר הכי משמעותי שהרגשתי שאני יכולה לתת להם, הוא לא עוד טכניקה – אלא עוגן.

הבית הוא קבוע. אמא ואבא הם קבוע. גם כשהמציאות בחוץ משתנה – יש משהו שלא זז. וזו אולי הנקודה החשובה ביותר גם מקצועית: לפני שאנחנו מחזירים לשגרה, אנחנו צריכים לבסס ביטחון. ולכן, החזרה לשגרה לא יכולה להיות חדה. היא חייבת להיות מדורגת. מתווכת. מותאמת.

זה אומר: להאט בתוך קצב מהיר, להשתמש בלוחות זמנים חזותיים, לתווך מעברים, לשמור על תקשורת רציפה בין בית למסגרת – מה עבד, מה לא, איפה הילד נמצא.

וזה גם אומר – להיות סבלניים. כישורים לא חוזרים ביום. מיומנויות לא “נדלקות” מחדש ברגע. כול ילד חוזר לקצב שלו. והתפקיד שלנו – כהורים, כמטפלים, כמערכת – הוא לכבד את הקצב הזה ולא לדחוק. לא להשוות למה שהיה. אלא לעבוד עם מה שיש עכשיו.

עוד כלי משמעותי בתקופה כזו הוא 'מודלינג'. להיות כנים עם הילדים. גם לנו קשה. גם אנחנו חוששים. דווקא השיתוף הזה, הפגיעות הזו, מאפשרים לילד להבין שהרגשות שלו לגיטימיים. שזה בסדר לפחד גם "כשחוזרים לשגרה".

תחושה של רציפות בתוך השבר

כי האמת היא – זו לא באמת שגרה. אולי שגרה, במיוחד במציאות שלנו, היא לא רצף קבוע של אירועים צפויים. אולי שגרה היא היכולת לייצר עוגנים קטנים בתוך חוסר הוודאות. כהורים וכאנשי מקצוע, אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות הגדולה. אבל אנחנו כן יכולים לנסות לייצר עבור הילדים שלנו תחושה של רציפות בתוך השבר.

וזה לא חייב להיות מושלם. לפעמים די בעוגן קטן, מדויק – כדי להחזיק ילד אחד, רגע אחד.

ד"ר ליבי בגנו-סימון היא מנתחת התנהגות ורכזת טיפול ב'טיפולי – החברה להתפתחות הילד', אמא מיוחדת לילדים מיוחדים.