טקס הזיכרון הראשון לשואה בישראל נערך על ידי חברי קיבוץ בוכנוולד. קיבוץ זה, שהוקם ביוני 1945 ובהמשך הפך לקיבוץ נצר סרני, היה קיבוץ ההכשרה הראשון בגרמניה והקיבוץ הראשון שהוקם בישראל על ידי ניצולי שואה. חברי הקבוצה, שעלו ארצה בספטמבר 1945, בחרו לעבד את חוויותיהם דרך כתיבה משותפת ביומן קולקטיבי המתעד שלוש שנים של שיקום ובנייה.
בספרי לבנות יחד מחדש: סיפורו של יומן קיבוץ בוכנוולד (יד טבנקין והקיבוץ המאוחד, 2025) פורסמו לראשונה ארבעת החודשים הראשונים מיומן זה. לקראת עלייתו של הארכיון הדיגיטלי של היומן שנוצר בשיתוף קרן שוסטר וד"ר יעל נצר, נחשפים כאן קטעים נוספים שטרם ראו אור, המתעדים את הטקסים המוקדמים ואת הטרנספורמציה העמוקה שעברו הניצולים בדרכם להפוך לאנשים חופשיים. את הקטעים מיידיש תרגמה רחל שליטא. הפרסום באדיבות ארכיון קיבוץ נצר סרני.
בין האסירים האפאטיים והמושפלים צריכים להיות גם כמה אסירים שיש להם אומץ
את הקטע הראשון כאן כתב ביידיש אברהם גוטליב-אהוביה, הרוח החיה מאחורי יומן הקיבוץ, ובו מתוארות ההכנות לקראת ציון יום השנה לשחרור בוכנוולד, שהחלו שלושה חודשים קודם לכן. הגרעין ממנו צמח קיבוץ בוכנוולד נוצר בתא היהודי של המחתרת הקומוניסטית בבוכנוולד, והוא מיוצג בטקס בדמות ״כמה אסירים שיש להם אומץ והם קוראים להתארגן נגד הפשיזם״.
לחברי הקיבוץ, שעלו ארצה בספטמבר 1945 ובאותה עת הוכשרו לחיי קיבוץ בקיבוץ אפיקים, היה חשוב שהטקס יישא אופי ממלכתי ושישתתפו בו לא רק ניצולי שואה וחברי הקהילה המקומית אלא גם מעגלים רחבים יותר. השתתפו בו נציגי הסוכנות, ההסתדרות וקיבוץ אפיקים. ההתכנסות כללה נאומים, תערוכת צילומים, שירה ונגינה, תלמידים מתל אביב נטעו 300 עצים על שם קיבוץ בוכנוולד, ועל השלט בחדר האוכל של הקיבוץ נחרטו דבריו של יחזקאל: "את האובדת אבקש ואת הנידחת אשיב, לנשברת אחבוש ואת החולה אחזק".
ישיבה של חלק מהחברים כדי לתכנן מסיבה שנקיים ב –11 באפריל – שנה לאחר השחרור מבוכנוולד. דובר הרבה והוצגו הצעות רבות – ואף החלטה קונקרטית לא נעשתה. המעט שהוחלט: המסיבה תהיה בהיקף רחב, לא מקומי. נקיים כנס של יהודים רבים ששוחררו מהמחנות, ונמצאים בארץ. זה יהיה יום שבתון ולא נעבוד. נוציא חוברת עבור היישוב. בשעת אחר הצהריים נארגן תהלוכה לכינרת (או למקום אחר שנקבע) שם נשליך חופני אבנים לזכר אלה שנפלו ואלה שהשתחררו. נשתול שם עצים ויהיו כמה נאומים.
לפנות ערב נארגן בחדר האוכל של אפיקים מסיבה גדולה. בחלק הראשון – נאום אחד או כמה נאומים על נושאים אקטואליים. החלק השני – הצגה, שתתחלק לשלושה חלקים: הראשון צריך לבטא את החיים במחנה: על הבמה יעמדו אסירים תחת שמירה של אנשי אס-אס כמו בזמן מסדר. בקדמת הבמה – יחד עם דיבורים שקטים בתוך שורת האסירים – ישוחקו אפיזודות שונות מחיי המחנה שצריכות לספר הרבה: עבודה תחת פיקוח של האס-אס, חלוקת האוכל מתוך סיר, ובין האסירים האפאטיים והמושפלים צריכים להיות גם כמה אסירים שיש להם אומץ והם קוראים להתארגן נגד הפשיזם וכו'. החלק הראשון מסתיים בשחרור.
החלק השני – התקופה לאחר השחרור: כל האסירים, בני לאומים שונים, נותנים ידיים זה לזה בשבועה שקטה משותפת להילחם נגד פשיזם בכל צורותיו. החלק השלישי של ההצגה – האסירים מעמים שונים עוזבים ונשארים היהודים, ללא בית, על פרשת דרכים. היווצרות קיבוץ בוכנוולד. החלק השלישי של המסיבה יהיה סביב שולחנות מכוסים או לא מכוסים.
חלק מעם שצריך לבנות את העם
הקטע הבא מופיע בעמוד נפרד וחלקו הראשון אבד. הוא מתעד (שוב ביידיש) את הטקס לציון יום השנה הראשון, ופותח באמצע נאום של אהוביה. יש בו וריאציה על שירו של חבר הקיבוץ, המשורר מרדכי שטריגלר, שיתפרסם במלואו ביומן שנתיים מאוחר יותר, במאי 1948 (וראו להלן). כמו כן יש בו אזכור ל׳שיר בוקר׳ שחיבר נתן אלתרמן לפי לחן של דניאל סמבורסקי לשיר ממחזה שהועלה בברלין ב 1932: ״בהרים כבר השמש מלהטת/ ובעמק עוד נוצץ הטל/ אנו אוהבים אותך מולדת/ בשמחה, בשיר ובעמל״. גם מוזכר כאן השיר שכתב שמשון חלפי והלחין דוד זהבי עבור חיילי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה: ״שְׂמֹאל, שְׂמֹאל, הָרִימוּ רֶגֶל!/ צְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרִים!״.
אהוביה מתאר את הטרנספורמציה שעברו הניצולים, ומול הנוף הקודר של המחנות מוצגים נופי הארץ המרהיבים וחדוות העלומים של הקבוצה. אולם לדבריו מתגנבים ספקות: ״האם תחיית המתים יכולה להיות קשורה רק בשמחה? אתמול בערב בשעת הנשף בחדר האוכל הגדול ריחפו בחלל צללים של הזמנים ההם והתגנבו קולות״.
.. העם הזה במדבר ההוא… עמי! מיליוני אחיותיו ואחיו שכובים עכשיו שרופים ומעונים, הפכו לכלום, מכוסים עפר! המרטירים שלך מטרבלינקה, מיידנק, אושוויץ, סוביבור, בוכנוולד! קומו ממנוחתכם, אנו רוצים לראות אתכם. את כולכם! עמדו במעגל אתם אהובים ויקרים, והיו יחד איתנו… ביום השנה לשחרורנו, כל כך מעטים נשארנו. חלק מעם שצריך לבנות את העם. חלק מהחלק יבנה את העם! ובחלק הזה של העם יחיה זכרם תמיד, אפילו כאשר יהיה נתון בעבודת היצירה! גם בזמן נשף חיים הזיכרונות. שם בטרבלינקה… מחנה אי שם עם עבודת פרך בייצור תחמושת… טרנספורטים, טרנספורטים, שורות ארוכות של אסירים בדרכי הגרמנים – אל המערב, אל המערב, ועקבות נשארים מהשורות האלה, מאות, אלפים מתים בצדי הדרכים… ובוכנוולד… שם עמוק ביער, בין צריפים אפורים ועצים גבוהים נמצאים חיים שאבדו… במקום אישה עם ילד יש תמונה מקומטת וזה ישקיט את געגועינו… והיכן פעמון השחרור יצלצל, היכן תשמע חצוצרה – שחרור.
אפילו היישוב שמח בכך. ד"ר ג'וזף מברך בשם הסוכנות, כהן בשם ההסתדרות, חבר מאפיקים מבטא את הרגשות של כל פועל בארץ לאלה שבאו "משם", ילדים ארצישראלים נוטעים גן של 300 עצים – האנשים אינם בודדים… כהוכחה לחזרה לחיים, נראה הטיול על הכביש המוביל מאפיקים לים כנרת. ארץ ישראל כחולה. שמים מעל הראשים. מצד ימין הרי עבר הירדן, הרי הגולן ובאמצע – וואדי עמוק ורחב שבתוכו זורם הירמוך. מצד שמאל –הגליל התחתון ורחוק יותר הגליל העליון. קדימה, שם, רחוק רחוק, מעל הכנרת החרמון ומצנפת השלג הלבנה שלו. "אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר"… שתי ספינות שטות על מי הכנרת הכחולים. בו בזמן עולה בלבבות סערת רגשות. מים כחולים… כל כך שלווים, שקטים… מתרחקים וקטֵנים בתי הערבים בצמח, מתגלה וברורה יותר ויותר עין גב הירוקה לבנה.
מכות עשרות רגליים על הכביש ונשמעת נשימה בריאה של אנשים צעירים. יותר ממאה בחורים ובחורות צועדים שם – קבוצות – קבוצות – ותופסות אורך של למעלה ממאה מטר בכביש, קבוצה אחת משוחחת בהתלהבות, השנייה שרה, השלישית צוחקת ומפריחה בדיחות… וכשאחת קוראת יחד בהתלהבות: "שמאל, שמאל, הרימו רגל!"… פורצת מחזם של יותר ממאה: "צאו במרץ בחורים!" – ונישא שיר על שדות עמק הירדן, עולה להרים הגבוהים המקיפים מסביב. … ונשמעת נשימה בריאה של אנשים חופשיים…
הם חוגגים היום חג. לפני שנה ביום הזה חל שינוי ענק בחייהם: גדרות בוכנוולד נפתחו והורגש כאב עם חופש, על הרי תורינגיה [מדינת המחוז בה שוכן מחנה בוכנוולד] והשדות הרחבים שהתעוררו לחיים אחרי שנת חורף עמוקה. האנשים התחילו לנשום מלוא החזה, הביטו סביב על המרחב שנראה עכשיו שונה, ובחוסר אֵמון חזרו על המחשבה: האם אנחנו חופשיים באמת? האם באמת יש לנו זכות אנושית? האם אנחנו יכולים באמת לשכב רגועים למרגלות עץ מֵצֵל ביום שמש – ואיש לא יפריע לנו? האם באמת אין לאף אחד זכות לבוא אלינו ולירות בנו? האם באמת נוכל לחיות? ופנים כחושים חייכו באופן מוזר, עיניים כבויות נדלקו באש חיים וגופים חלשים רעדו בחום מאושר.
והיום – הצללים האלה של פעם הם אנשים בריאים על אדמת מולדתם. מפינות שונות בארץ התאספו היום ובאו לאפיקים כדי לחגוג את יום השנה הגדול ולחגוג יחד. השמחה של תחיית המתים, השמחה של החיים, השמחה לעמוד על יד מכונת היצירה, השמחה… השמחה? אפשר כך לומר? האם תחיית המתים יכולה להיות קשורה רק בשמחה? אתמול בערב בשעת הנשף בחדר האוכל הגדול ריחפו בחלל צללים של הזמנים ההם והתגנבו קולות. האנשים החופשיים חזרו במחשבתם למדבר של פעם, לשם זרק אותם הגורל כשמסביב שממה יבשה, ומעליהם – השמים. שם שכחו איך נראה עשב, איזה ריח יש לגשם, מה זה עץ רענן ומצל… קראו לנחשים שיובילו את כעסם לכל קצות העולם!…
יום השנה השני: המדורה בערה והיא קראה לחברים
בקטע הבא מתאר אהוביה (הפעם כבר בעברית) את יום השנה השני, שצוין אף הוא בתקופת ההכשרה של קיבוץ בוכנוולד באפיקים. בעוד שיום השנה הראשון צוין בתאריך הלועזי של שחרור בוכנוולד (11 באפריל), יום השנה השני צוין בתאריך העברי (כ"ט בניסן). בנוסף לאברהם, מוזכרים כאן גם חברי הקיבוץ מאיר אהוביה (אחיו), שושנה שטיינקלר-שלו ויהודה לוקסמבורג, שנהרג שנה אחר כך בהפצצת המטוסים המצריים על תל אביב ב-18 במאי 1948. קולן של הנשים בקבוצה כמעט לא בא לידי ביטוי ביומן, ושושנה היא בין היחידות שכתבו ביומן ונשאו דברים בקיבוץ.
חברי קיבוץ בוכנוולד היו בין אלה שהצילו, כלכלו וחינכו כתשע-מאות ילדים יהודים שהגיעו לבוכנוולד בינואר 1945. בקטע מוזכר מברק ששלחו לכבוד האירוע ילדי בוכנוולד, ששהו באותה עת באקואי שבצרפת. יש בו גם עדות למנהג לשיר את השיר ׳תחזקנה׳ בצמוד ל׳התקווה׳. ׳התקווה׳ נקבע כהמנון בקונגרס הציוני השישי (1903), ואילו ׳תחזקנה׳ הוא השם בו נודע הבית הראשון בשירו של ביאליק ׳בִּרְכּת עָם׳ (1895). בית זה הולחן על ידי אברהם צבי אידלסון, ואומץ כהמנון תנועת העבודה הישראלית: ״תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים/ עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;/ אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים/ בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!״.
יום השנה השלישי: השתחררנו ומשתחררים, עד השחרור המוחלט
בספטמבר 1947 החל קיבוץ בוכנוולד במעבר להתיישבות כקיבוץ עצמאי באזור ראשון לציון. שם ציינו החברים את יום השנה השלישי לשחרור. מאיר ואברהם אהוביה מביאים כאן תרגום מיידיש לשירו של שטריגלר, ׳הרחק בתוך יער׳.
מרדכי שטריגלר היה ממייסדי קיבוץ בוכנוולד, אך חלקו בקיבוץ הושכח. בזמן המלחמה חיבר שטריגלר שירים עבור ילדי בוכנוולד, וסמוך לשחרור, במאי 1945, פרסם את העיתון הראשון של שארית הפליטה תחיית המתים. הקטעים שכתבו מאיר ואברהם אהוביה נכתבו במאי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, ומגיעים לשיא בדיאלוג מורכב עם שירו של חיים נחמן ביאליק ׳בעיר ההריגה׳. בעוד שביאליק ביטא זעם על פחדנותם של קורבנות הטבח בקישינב, חברי קיבוץ בוכנוולד מדגישים כי חייהם ומותם של חבריהם היו חלק מתהליך השחרור הלאומי. עבורם, השחרור אינו רק רגע פתיחת השערים במחנה, אלא תהליך מתמיד של התהוות ויצירה.
הרחק בתוך יער / מוטל שטריגלר
הרחק בתוך יער, בצריפים אפורים,
בסתר ענקי עץ
כולאו בני אדם כחיות טרף
מנותקי עולם דרור,
ונגזר עליהם להחריש, לדום!
בבלוקים ככלובים – מחנק וצר –
משך עשור אסורים הם כך;
חסרי אוויר ובית
נשכח מלבם זכר ילד ואישה
כבדים מתים, מצומקים…
המחנה חרש ואילם;
רק מספר דואב וזועק
האדון היחיד הוא השוט
ורחמים הרחק, הרחק…
בוכנוולד – שם, כינוי היופי,
טירנים חקרו ומצאו המסכה;
רק סלעי המחצבה יודעים
מה ערך החיים היה
של יהודי, צרפתי, צועני…
בני אדם – מספרים – באים וחולפים;
אדישים – לחיים בביטול.
נבלעים הם בתהום
רכבות עם שריקות זועקות –
שאגת הפרק האחרון
יש בני אדם עלי אדמות, רדופי גורל; בודדו אותם, ואסרו עליהם לדור במשכנות אדם. והנה – על פני הרים וגאיות, בשדות ציה, במעמקי יערות אפלים ועבותים, בכל קצווי הארץ – צצו הצריפים, צריפים נמוכים, ארוכים ואפורים. ומסביבם – סבך חוטי תיל: דוקרים מחושמלים. אין להתקרב אליהם, מטילים מגור ואימת מוות. גם צריחים גבוהים בעלי גגות מחודדים הוצבו מסביב. מדרגות לולייניות מתפתלות מסביבם. הזקיפים אורבים שם, זורקים למטה מבטים קרים, זועמים ומזדקרים קני הרובים. שומרים צועדים הלוך ושוב במגפיים כבדים בתוך דממה קשה שומרים.
ושם, התראה, בפנים גרים הם הנרדפים, כאילו מאז ומעולם. ראה לבושי בלויים, מוכי רזון, נפולי פנים. נעים כצללים מסביב לצריפים ולוטשים עיניהם הגדולות, מלאות הפחדים, אל חלל העולם. שרועים עייפים על המדפים המזוהמים, מי יודע? אולי מנמנמים, מהרהרים? הה, אין חושבים הרבה, המוח קהה, מת כמעט. לאות ואפורות זוחלות המחשבות כאן, בתחומי גדרות התיל, נגררות בעצלתיים כבעליהן… ולעתים ע"י הדף כוח, ע"י ידיעה מהעולם החיצון, ע"י צפירת קטר, הנקלע הנה, ניתק חוט המחשבה מהאפרורים האפלה שבכאן, ומרחפת מעבר לקוצי הברזל, אל מרחבי העולם.
הנה הוא שרוע שם, המנודה. על קרשי המדף הקשים. איננו ישן עתה, אך אחת היא בעצם: ערנותו דומה לתנומתו של אדם מן העולם החיצון. שעות על שעות הוא מוטל בעיניים פקוחות ואינו חושב כלל, כאותו חלק משומש של מכונה מפורקת המוטל באין תועלת, הוא מחכה לגזר דין של גורלו.
מה כבד הגוף ומה קשה להניע איבר, הידיים והרגליים כאילו אינן נשמעות לו… אהה! משאלה אחת: לשלות, לשלות ללא הפוגות, אולי גם תחדל ההתכווצות המענה של הקיבה… אבל – שור: קרן אור חדרה לפתע פתאום אל הצריף האפל! חדרה דרך החלון וכתמי אור רצדו פה ושם על גבי המדף, וראה: נגע בפני האדם – השלד ונשתקף בעיניו. אהה… משהו התרחש בו, לבו הרעיד ונשימת אפו קצרה. הוא עוצם עיניו ולאט לאט צפים ועולים קטעי זכרונות, פרקי חיים מימים שחלפו… רחובות שטופי שמש ומלאי תרועה… המון נוהר הלוך ושוב… מצילת הטרם… והרחק מתחת לגשר זורמים המים אי-אנה למרחקים… בית… אם לוחשת אמרי נעם, ילד נותן קולו בשיר… עיניים של ריבות מחייכות בחמדה… לבו פועם במהרה… מה התרחש? גלי חיים חדשים עולים ממקורות חבויים: כאילו כוחות חדשים הוצקו לאבריו. הוא חולץ את רגליו הרזות ומיטלטל על משכבו, מהדק את שפתיו… מעט שלווה… עושה חשבון הנפש. בחוץ סואנים החיים, זורמים הלאה… ואי שם, הרחק, האדמה רועדת, קנים מעשנים, פצצות מתפוצצות, אשר אוכלת… והוא יודע: חבלי לידה לעולם החדש העולה… הגורל מנע ממנו את המאבק, מבודד ומרוחק, כי נולד הוא לאבות יהודים… חטא ועוון.
נושך שפתיו, מאזין לדממה שדמתה לשאון באוזניו… הם, צללים מרחפים בירכתי הצריף, מישהו זע בלאט על גבי המדף, מילים אטומות שוממות מגיעות בלחש. קול חבטה בא מן החוץ. דלת ניגפת אי שם בחוזקה, מישהו צועק – ובצריף דממה; הכל שקוע בתרדמה, מנמנמים המדפים ושותקים, בקרן זווית מגרד מישהו נמרצות בסיר…
מה השעה? הקיבה מתכווצת… האמנם, האמנם היה לאסיר… הפך למספר… צועד מדי בוקר דרך השער בחבורה צפופה לעמל יום, תחת משמר של רובים, חופר באדמה, נושא אבנים על החומה, ברזל, מערבל בטון – בונה פיתום ורעמסס. הכוחות אוזלים, דווי, חסר אונים, מדולדל. אך את התכלית יודע לאשורה! יודע את הטעם! – לעמוד בסבל, לעמוד, לעמוד, להתאזר. לנדוד תכופות ממחנה למחנה, לשאת את המספר, את הגורל – וההכרה.
היה רגע כזה, ואז הרגיש כל אדם מאיתנו: הנני בן אדם חופשי… ברצותי אתהלך ברחוב, ועל המדרכה דווקא, וברצותי אשב בבית, בחדר וליד שולחן מכוסה מפה כזאת או אחרת…הנה לפני ימים, עוד הרבה ימים ואני הקובע את תוכנם…והרי רק אתמול הייתי לא-כלום. אבק בידי רוחות רעות… רגע גדול היה זה, גדול עד מאוד. עד שאי אפשר היה לתפוש את גודלו. ובאו אחר כך ימים, ימים רגילים, עד שעוררו תמיהה: איך זה הימים רגילים כל כך, איך זה השמש זורחת, רק זורחת ולא יותר והכל אשר מסביב, הכל, הוא כאילו לא קרה מאורע גדול כזה בחיי?…
ואחר כך התרגלנו לימים הרגילים של בני אדם רגילים. התמסרנו לימים האלה וכמעט ששכחנו את הרגע הגדול. התרחקנו ממנו עוד ועוד מתרחקים עד שלפעמים מעורר הדבר פליאה: הרי רגע גדול זה היה ואיך זה קרה שרישומו כל כך מעט ניכר בנו ולעתים כה רחוקות תופש הוא את מחשבותינו? ופעם בשנה חוגגים אנו את חג השחרור. אז דולקת מדורה ולשונות אש כאילו יצאו ממעמקי האדמה וממעמקי הזמן… אז מזכירים ונזכרים ומהרהרים. ומהרהרים… חג השחרור… חג… חג? הבאמת חג? על מה הוא? כי נשארנו? דומה, כי המילה "נשארנו" מעלה עצב, ואולי לא המילה עצמה אלא האסוציאציה שהיא מעוררת. איני מתכוון כאן למיליוני החללים (הרי המילה "מיליון" אינה אומרת כמעט כלום, מילה יבשה היא. תיאור מפורט על התעללות בנערה יהודייה אחת, על רציחת ילד אחד, מזעזע הרבה יותר מאשר הביטוי השגרתי "שישה מיליונים חלל"). המילה "נשארנו" מעוררת עצב, כי צורתה היא צורת נפעל. פאסיביות כזאת, נשארנו…
היינו משועבדים לא בימי המלחמה הזועמים, כי גם לפני כן. את הטבח הערוך בידי היטלר קדם לא רק טבח אחד, פוגרומים וחיי חרפה. ונשארנו. האין גם בעובדה הזאת כלימה רבה?
היה פוגרום בקישינב ובעקבותיו קם משורר גדול וסיפר על "עיר ההריגה״ תיאור תוסס על דם קרוש ומוח נוקשה על גבי טיח כתלים; מעשה בבטן רטושה שמלאוה נוצות, מעשה בנחיריים ומסמרות, בגולגלות ופטישים ומעשה בתינוק שנמצא בצד אמו המדוקרת ובפיו פיטמת שדה הקרה; תמונה עגומה של מרתפים אפלים, מקום נטמאו בנות עמך הכשרות בין הכלים. אישה אישה אחת תחת שבעה ערלים, הבת לעיני אמה והאם לעיני בתה. לפני שחיטה, בעת שחיטה ולאחר שחיטה. ובצאת המשורר אל "בית העולם" לפקוד את קברות הקדושים, נמק לבו מעוצם כאב וכלימה. "הנה עגלי הטבחה…צר לי עליכם בני… חלליכם – חללי חינם וגם אני וגם אתם לא ידענו למה מותם ועל מה ועל מי מותם, ואין טעם למותכם כמו אין טעם לחייכם…" כואב לבו של המשורר, אבל יותר מזה נשרף לבו מחרפה, מכלימה על שבה ירד העם, על שהצרה לא הניחה לנשארים אף אגדת תנחומים אחת, אגדה שתספר על מעשה גבורה אחד ועל מות קדושים באמת; על שבמרתפים האפלים הסתתרו גם "בעלים, חתנים, אחים, הציצו מן החורים בפרפור גוויות קדושות תחת בשר-חמורים…ולא נעו ולא זעו"…כאב וחרפה!
התרחקנו. בזמן, במקום ובעיקר – בתכונה ובאופי. השתחררנו. לא השתנה יחס הגויים אלינו. כאז וכתמיד הם צמאי דם ואכזרים. אך בקרבנו חל שינוי יסודי. וגדול גם עתה הכאב, אך חרפה אין! בבתי עולם נוספו קברים. בצאתנו לפקוד אותם יימעך הלב מעוצר כאב. גיבורים, בני בניהם של המכבים. צר עליכם בנים… אך חלליכם – לא חללי חינם. גם אני וגם אתם ידענו למה מותם ועל מה ועל מי מותם. והיה טעם למותכם כמו היה טעם לחייכם… התרחקנו ומתרחקים. השתחררנו ומשתחררים, עד השחרור המוחלט. לכן חג השחרור. כל שנה נחוג ולא רק את הרגע הגדול האחד של כ"ח ניסן תש"ה אלא גם את רבבות הרגעים, שבאו אחר כך ואשר בהם התהווה ומתהווה תהליך תמידי של שחרור. ואת התאריך המסומן נציין כראשית התהליך.
הם אינם מתביישים כלל במספרים הללו… הזרועות הללו עובדות במשק שדות פלחה
בערב זיכרון שנערך בתל אביב לציון חמש שנים לשחרור המחנות, השתתף חבר קיבוץ בוכנוולד חיים-מאיר גוטליב-אהוביה. בעקבותיו הוא שלח מכתב לעיתון דבר בו מחה כנגד המגמה אצל ניצולי השואה בארץ להצניע את זהותם. הוא התרשם כי ניצולי השואה שנשאו דברים התביישו במספר המקועקע על זרועותיהם: ״המספרים הנ״ל מעוררים כיום אצל הקצטניקים לשעבר, המפוזרים בערי המדינה, הרגשת בושה ונחיתות דרגה".
גוטליב הדגיש כי חברי קיבוץ בוכנוולד דווקא מתגאים בזהותם הבוכנוולדית ואינם מצניעים אותה. גאוותם היא על הטרנספורמציה שהצליחו לחולל – מ׳בוכנוולד׳ ל׳קיבוץ בוכנוולד׳: ״[הם] אינם מתביישים כלל במספרים הללו […כי] הזרועות הללו עובדות במשק שדות פלחה, בגן ירקות ברפת, בלול, בבתי מלאכה; […ב]חיי עבודה צודקים״.
במכתב למערכת שהתפרסם שבוע מאוחר יותר בתגובה לגילוי הדעת של אהוביה, הכחישו אנשי ׳הארגון הכללי של אסירי הנאצים לשעבר בתל אביב׳, את טענותיו: ״לא נכון הדבר ואף נואם לא התכוון לכך שקיימת בושה לשאת את המספר על הזרוע, בושה שתהיה מיוחדת לקצטניק העירוני בניגוד לאחיו מהקיבוץ, המשוחרר מרגש זה ׳על ידי העבודה׳ […] מספר החקוק הוא סימן כבוד לכל אחד מאיתנו באשר הוא שם.״
***
ד״ר לילך ניישטט היא מרצה בכירה בחוג לספרות בסמינר הקיבוצים וחוקרת אורחת במכון כץ ללימודי יהדות באוניברסיטת פנסילבניה. ספרה לבנות יחד מחדש: סיפורו של יומן קיבוץ בוכנוולד ראה אור בהוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד, 2025. בקרוב יראה אור בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה ספרה קולרידג׳ והעברית: מקור, תרגום וקינה.
