בשוק תלפיות בחיפה, בצומת המתעקל שבו עוברות אלפי מכוניות ביום, בין חנות התבלינים למאפייה הוותיקה, יושב ניצול השואה יעקב באום בן ה-96 ואוכל בסבלנות ובהנאה. על הצלחת מנה גדושה של שווארמה עגל, סלט וטחינה, וקערת חומוס קטנה לידו. את הפיתה הוא קורע בין ביס לביס ואוכל בנפרד. מדי פעם מתגנב חיוך מתחת לשפמו הלבן.

כשהיית שם, חשבת פעם שתשב בשוק של חיפה ותאכל שווארמה?
הוא צוחק צחוק בריא. "בחיים לא. אפילו לא קרוב לזה". הוא מספר שהדבר שהקשה עליו יותר מהכל, גם בגטו קליש וגם באוושוויץ, היה הרעב. "כשאנשים היו הולכים להביא את המרק והיה נשפך קצת על האדמה, היו אנשים שהולכים אחריהם ולוקחים עם האצבע מהאדמה, עם החול ועם הכול. המטרה של הגרמנים הייתה לעשות ממך לא-בן-אדם".

הוא מקנח את הארוחה עם מיץ אשכוליות, אחרי שהשיחה מאטה את האכילה שלו, וגורמת לבשר להתקרר. "יעקב, הבשר קר, זה יהיה קשה ללעוס", אומרת מנור (בעבר מנאר), בעלת השווארמה, שהכירה את יעקב לפני קצת יותר משלוש שנים, ומאז החיים של שניהם השתנו. "אני אשים לך בחמגשית שתוכל לחמם אחר כך?" היא שואלת. "בסדר גמור", הוא אומר, ופונה לסיים את הסלט.

הקשר המיוחד ביניהם הוביל לבחירה של באום, בגיל 93, לספר את סיפורו מתקופת השואה, אותו שמר עד אז לעצמו. הוא יספר אותו גם הערב (שלישי) במפגש מיוחד של 'זיכרון בסלון' (הפרטים בסוף הכתבה)

"מנור סיפרה לי שיש ילדים שלא מאמינים שיכול להיות דבר כזה"

"מנאר זה מגדלור בערבית, כמו מגדלור שמראה לספינות לאן ללכת", היא אומרת, "ואני חושבת שרציתי יותר מדי להאיר ולעזור לאחרים וזה בסוף פגע בי. החלטתי לשנות את השם שלי למנור, מה שמנווט את הספינה, כי אני החלטתי להיות זו שמחליטה לאן הספינה שלי הולכת".

מנור עברה מסלול ייחודי בחיים: גדלה במשפחה מוסלמית, עד כיתה ח' למדה בבית ספר נוצרי, ומכיתה ט' למדה בבית ספר יהודי. יש לה ארבעה ילדים בגילי 16 עד 22, ולפני שלוש שנים יצאה לדרך עצמאית כשפתחה את 'שווארמה תלפיות', במקביל לסיוע ליעקב.

את יעקב היא הכירה כשעבדה כמטפלת בחברת הסיעוד 'דנאל', זמן קצר אחרי שאשתו, פָנִי, נפטרה. "במפגשים איתו הייתי שומעת את הסיפור שלו ומתחילה לבכות", היא מספרת, "ביקשתי שיספר לי עוד ושאלתי אותו אם הוא סיפר לעוד אנשים, כי אני יודעת שזה משהו שעושים, והוא אמר לי שלא".

בעידודה של מנור, יעקב החל לצאת מהבית ולהגיע למועדון של עמותת 'יד עזר לחבר', שם גם חיברו אותו ל'יד ושם', והוא סיפר לראשונה את סיפור חייו בגיל 93. "כשהגענו לארץ ב-1950, היו צוחקים עלינו", נזכר יעקב, "היו קוראים לנו 'סבונים'. אז אמרתי שאם לא רוצים לשמוע, לא צריך".

ומה השתנה?
"מנאר סיפרה לי שיש ילדים שלא מאמינים שקרה דבר כזה. שבן אדם יכול לעשות ככה לבן אדם. אז אמרנו שצריך לספר".

מאז יעקב סיפר את סיפורו באחד מבתי הספר הערבים בחיפה ובמקומות נוספים. "בבית הספר של הבת שלי הם היו עם פה פעור, לא הוציאו מילה", אומרת מנאר, "אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהגיעו לעדות בבית ספר ערבי".

באום, שכמעט ולא סיפר את סיפורו עד אז, הופתע במיוחד. "הופתעתי שילדים יכולים ככה לשבת ולהקשיב במשך כל כך הרבה זמן לסיפור שלי, בלי להפריע או אפילו לדבר", הוא מספר. בזמן שדיבר, אחד המורים תרגם את הסיפור לערבית, למרות שרוב התלמידים מבינים עברית היטב. "למרות שזה סיפור ארוך, במיוחד עם התרגום, שמעת אולי רק זבוב במשך שעה שסיפרתי להם".

"אני הכי זוכר את הרעב"

באום נולד בפולין, ולאביו היה בית מלאכה קטן לייצור ממתקים, "בונבונים". כשהיה בן 9 הגיעו הגרמנים באמצע הלילה והצעידו את היהודים אל מחוץ לעיר, כ-20 קילומטרים, לעיירה קוז'ימינק. "לילה שלם הלכנו עד לאיזו עיירה מחוץ לקליש". זמן קצר אחרי שהגיעו, הוא החל לעבוד בגטו. "הייתי עובד במפעל הבגדים, התפקיד שלי היה לחמם מגהצים. הייתי לוקח פחמי עץ ומכניס לכל מגהץ, ומעביר למי שמגהצים את המדים של הגרמנים". בכל נקודה בסיפור שלו מלווה אותו הרעב. "גם בגטו, אני הכי זוכר את הרעב. היינו צריכים לקנות אוכל עם כרטיסים".

"היו פעמים שאימא שלי אמרה לי שגרמנים הולכים לבוא ולקחת את כל הגברים, ואמרה לי לרוץ מחוץ לגטו להגיד לאבא שלי שלא יישן בבית". למרות שנתפס בחלק מהפעמים, הוא הצליח להזהיר את אביו, שחמק מהאקציה וממשאיות הגז. כעבור שנתיים הם עברו לגטו לודז', וגם שם אביו הועבד בפרך.

בגיל 13 הוא ומשפחתו נשלחו לאושוויץ. "אני ואחי הקטן, אלוש, הגענו ועמד שם מישהו ולידו קצין אס.אס. עם נשק. הוא לא דיבר, רק הסתכל. הסתכל על אחי והצביע שמאלה עם האצבע", אלוש היה צעיר ממנו בכ-3 שנים, והיה אז בן 9. "עליי ועל אבא שלי הוא הצביע ימינה". הוא מספר ונעצר. "ומה הוא אמר, אח שלך?", שואלת מנור, שכבר מכירה כמעט כל פרט בסיפור. "הוא ראה שאנחנו הולכים לכיוון אחר, אז הוא צעק 'איכ קאן ארבאיט!' ("אני יכול לעבוד!"), אבל הקצין התעלם ממה שהוא אמר, דחף אותו עם הרובה. כמו חיות עשו אותנו שם".

במחנה הוא קיבל מכות מהגרמנים לא מעט פעמים, וראה פעמים רבות איך מכים את אבא שלו. "במחנה הייתה גדר חשמל", הוא מספר. "היו אנשים שרצו ללכת למות אז היו נוגעים בגדר. ראיתי את זה. מישהו רק נוגע בגדר וננעל, מת ישר אבל לא נופל, יוצא לו עשן מהפה כאילו עישן סיגריה". מנאר מספרת שהזדעזעה במיוחד מהסיפור הזה. "איך ילד צריך לראות דבר כזה?", בהמשך סיפרה פרטים נוספים מהסיפורים שלו, כשדמעות שוטפות את פניה.

אחרי המלחמה: "ביקשתי מבעל המוסך שילמד אותי לעבוד"

כשהסתיימה המלחמה, יעקב ואביו הצליחו בעזרת שכן למצוא את אימא שלו, ששרדה את המחנות והגיעה לגרמניה. "שיכנו את כל היהודים במשהו שהיה פעם בית מלון. אוכל היה לנו שם מעל ומעבר, הג'וינט דאגו לנו", הוא נזכר. "אבל לא יכולתי לשבת בשקט בחדר שנתנו לנו, הרי לא למדתי לפני כן. הלכתי לאחד המוסכים שהיו שם, וביקשתי מבעל המוסך שילמד אותי לעבוד. אמרתי לו שלא ישלם לי כלום, ושאני אהיה כמו כל עובד, רק שילמד אותי לעבוד". יעקב עבד במשך קרוב לשנתיים במוסך, עד שעלו לארץ.

כשהשתחרר משנתיים של שירות בחיל הקשר, החל לעבוד במוסך של משאיות 'מק', משאיות אמריקאיות גדולות במיוחד שמובילות מטען כבד. בגיל 25 הוא התחתן עם פני, שעלתה מרומניה, והייתה צעירה ממנו ב-8 שנים. הם התגוררו בחיפה והביאו שני ילדים, רונן וטובה. ב-1970 הוא נשלח מטעם 'סולל בונה' לעבוד כמכונאי ציוד הנדסי בניגריה, שם סללה החברה כבישים במשך שנים ארוכות.

אחרי ששני הילדים והאישה נפטרו: המפגש שהוציא את הסיפור לאור

עד שהילדים נכנסו לבית הספר, כל המשפחה הייתה יחד בניגריה, אך כעבור מספר שנים פני והילדים חזרו לארץ. "הייתי מקבל חופשה של שבועיים כל חצי שנה כדי ללכת לארץ ולהיות איתם". כך חיה משפחת באום במשך 38 שנה, עד 2008. יעקב עזב את עבודתו בגיל 78 וחזר לישראל, אחרי שבנו, רונן, נפטר בגיל 42 מסרטן. "טובה כבר עברה לארצות הברית והתחתנה עם מישהו שהיה שם בצבא והיה בלי רגל", הוא נזכר בבתו. "היא חזרה אלינו אחרי שרונן נפטר ואמרתי לפני 'נו, לפחות עכשיו אנחנו משפחה', אבל טובה נפטרה אחרי שלושה שבועות, מסרטן. היא עישנה 3 וחצי קופסאות ביום". אשתו, פני, נפטרה בסוף 2022, וזמן קצר אחרי הגיעה אליו מנור, שעודדה אותו לספר את סיפורו.

מלבד ההרצאות לתלמידים, יעקב סיפר את סיפורו גם לעובדי חברת HP בחיפה, לעובדי ומתנדבי 'כפר נהר הירדן' ולקבוצות נוספות, והעניק עדות בת כשעה וחצי ל'יד ושם'. "הוא יכול לספר שעות", אומרת מנור, "יש לו כל כך הרבה לספר, והוא זוכר מצוין".

הערב (שלישי) ב-19:00 יספר יעקב באום את סיפורו ב'זיכרון בסלון' ייחודי, שיתקיים בשווארמה תלפיות, בשוק תלפיות בחיפה. פרטים והרשמה באתר 'זיכרון בסלון' (יש לכתוב בחיפוש 'שווראמה תלפיות').