תיקון 1/26 למדיניות הסדר הקרקעות בנגב – שנועד להסיר מחסומים לפיתוח יישובי הבדואים בנגב – אושר היום (רביעי) במועצת מקרקעי ישראל, הגוף הקובע של רשות מקרקעי ישראל. עיקר התיקון: התוויה של מדיניות הפיצויים והתמריצים שיוענקו לתובעי הבעלות הבדואים כדי שיוותרו על תביעתם.

לטענת הרשות להסדרת התיישבות הבדואים, תביעות הבעלות מעכבות ואף מונעות פיתוח תשתיות ומגורים. בכסייפה למשל 88% משטח היישוב נמצא תחת תביעות בעלות, אך המבנים הלא חוקיים תופסים רק 12% מהקרקע בתביעת בעלות, כך על פי נתוני רשות הבדואים.

התיקון דורש מבעל תביעת הבעלות לוותר לחלוטין על תביעתו בתמורה למגרש מוסדר או פיצוי כספי, אך גובה התמורה יקטן עם הזמן: לאחר חצי שנה מיום פרסום התקנה הפיצוי יתחיל לרדת בהדרגה ולאחר עשרה חדשים הוא עלול להתבטל כליל, ובעל התביעה יהיה חשוף להפקעת הקרקע.

סעיף נוסף בתיקון מקטין את התמורה ככל ששטח התביעה גדל. כלומר בעבור 50 הדונמים הראשונים יתקבל פיצוי של 50% מערך הקרקע; בין 51-200 דונמים יתקבל פיצוי של 40%, וכן הלאה.

התמקדות ביישובים כסייפה, מרעית, סעווה, אבו תלול ולקיה

התיקון, בדומה לתוכנית המיקודים ורפורמת הקווים הכחולים, מתמקד ביישובים כסייפה, מרעית, סעווה, אבו תלול ולקיה.

"תוכנית המיקודים" היא יוזמה ממשלתית (בהובלת השר עמיחי שיקלי) להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לשנים 2023-2025. התוכנית מתמקדת בריכוז האוכלוסייה מהפזורה ליישובים מוכרים, תוך תיעדוף משאבים באזורים כגון רהט, חורה, ביר הדאג' ושגב שלום, ומטרתה לקדם תכנון, תשתיות, ואזורי תעשייה.

רפורמת "הקווים הכחולים", שאושרה בממשלה במאי 2025, היא מהלך אסטרטגי להסדרת תביעות בעלות על קרקעות של בדואים בנגב בתוך יישובים מוכרים. הרפורמה מציעה פשרה: ויתור על תביעות קודמות תמורת פיצוי ורישום קרקע מוסדר, תוך קביעת לוחות זמנים קשיחים וגריעת שטחים שלא הוסדרו, בהובלת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים.

למרבית האוכלוסייה הבדואית בנגב אין תביעת בעלות על קרקע

בדברי ההסבר לתיקון נכתב כי "במהלך השנים התברר כי מתווה הפשרות הקיים אינו נותן מענה מספק לנסיבות הייחודיות של שטחים אלה, ולא הביא להיקף ההסכמים הנדרש לצורך קידום פיתוח אפקטיבי של היישובים. כתוצאה מכך, חלקים נרחבים מהשטחים נותרו בלתי מפותחים, למרות הצורך בהסדרת התיישבות ובהרחבת היצע הדיור והתשתיות".

עוד נכתב כי "המתווה ייעודי, ממוקד ומוגבל בזמן, אשר נועד ליצור תמריץ ממשי לקידום הסכמי פשרה עם תובעי הבעלות. המתווה מבוסס על שילוב בין הצעת תמורות מותאמות לבין קביעת לוחות זמנים ברורים, באופן שיגביר את הוודאות ויאפשר קידום תכנון, פיתוח ושיווק של השטחים".

אף שהמדינה לא מכירה בתביעות הבעלות, כפי שנפסק בשורת פסקי דין מכוננים בנושא, יש לה תוקף מחייב במערכת הכללים של החברה הבדואית. שורשיהן של תביעות הבעלות הן הסדרי בעלות על הקרקע של החברה הבדואית בנגב לפני 1948.

ב-1971, במסגרת הסדר תביעות הבעלות, הוכרו תביעות בעלות על 976,000 דונמים בנגב כאדמות שניתן לפצות על הלאמתן – מתוכם כ-200 אלף דונם כבר הוסדרו.

השטח הכולל של היישובים המוכרים היום הוא 184,000 דונם, מתוכם 100 אלף דונם נמצאים תחת תביעות בעלות. כלומר מבחינת הנוהג הבדואי, רק התובע יכול לגור עליה. יש לציין, כי למרבית האוכלוסייה הבדואית בנגב אין תביעת בעלות על קרקע כיוון שהיא נעקרה ממקום מגוריה.

המתווה אינו מתחשב במציאות בשטח

לדברי אלי עצמון, שהיה חבר במנהלה לקידום הבדואים בנגב בממשלת אהוד ברק, המתווה אינו מתחשב במציאות בשטח. טענה נוספת היא שהמתווה גובש ללא התייעצות עם הבדואים, וכי אין מדובר בפשרה אלא בכפיית הסדרים שפוגעים באוכלוסייה הבדואית.

"אין מדובר במתווה שמטרתו קידום הסדרה שוויונית ומוסכמת עם החברה הבדואית בסוגיית הקרקעות, על בסיס הכרה בזכויותיה ההיסטוריות, אלא במהלך שמטרתו לכפות מציאות חדשה ולקבוע עובדות בשטח", נכתב בפניית האגודה לזכויות האזרח, עמותת במקום והמרכז לתכנון אלטרנטיבי.

לדברי זיאד אבו גאנם, יועץ כלכלי לוועד ראשי הרשויות, "הכללים של רמ"י הם לא ישימים", משום שהם לא מתחשבים בשיטה הנהוגה בידי הבדואים. "צריך להכיר בתביעות. כרגע אין תמריץ לעבור ליישובים המוכרים", זאת בשל המצב הסוציו-אקונומי ביישובים הללו. מתכנן הערים והאדריכל מנסור א-סאנע התריע כי "מתכנן שלא מתחשב בתביעות הבעלות ומתכנן מגרש על שתי חלקות מתחיל סכסוך שמוביל לרצח".

המועצה לכפרים הלא מוכרים בנגב: "מדובר בתוכנית נישול אלימה, המגלמת הרעת תנאים קיצונית לעומת הסדרי קרקעות בעבר. לא ייתכן שעל 10 דונם בעלות יינתן מגרש אחד ועל 50 – חמישה. אישור התוכנית הוא ברכה לבטלה, משום שסיכויי היישום שלה אפסיים. לחוק הבדואי כוח רב יותר מלכל תוכנית כפייה, וללא שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה דבר לא יקרה.

"אנו קוראים שוב למדינה לעסוק בעיקר: צמצום הפער של פי 56 בהקצאת אדמות בצפון הנגב: 28 דונם לתושב יהודי בהתיישבות הכפרית, לעומת חצי דונם לתושב בכפרים הבדואיים. לזה יהיה שיתוף פעולה מלא וכולם, יהודים וערבים, ייהנו מתוספת תוצר של כ-30 מיליארד שקל בשנה בנגב; ומתועלות חברתיות מרחיקות לכת: צמצום העוני, שיפור רמת ההשכלה וירידה חדה בפשיעה".

חגי רזניק, ראש מכון ריפמן לפיתוח הנגב ולשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון: "אני מברך את השר שיקלי וצוותו וכן את יובל תורג'מן מנכ"ל רשות הבדואים, לצד זאת זה מעט מדי ומאוחר מדי שכן שאם לא תהיה לגוף המסדיר, קרי לרשות הבדואים, סמכויות רחבות על הקצאת קרקע, אכיפה תומכת הסדרה, רשות רישוי וכלי תכנון ייעודיים משלה, נמשיך לראות הסדרה חלקית שגידול האוכלוסייה גובר עליה, ואובדן המשילות בנגב ימשך".