"כל ילד שתשאלי יגיד לך שהוא מעדיף להיות בבית לנוח ולשחק בפלאפון", אומרת עופרי קריב (8) תלמידת כיתה ב'5 בבית הספר 'תגלית' בראש העין, ל'דבר'. קריב, כמו ילדים אחרים בארץ, חזרה לספסל הלימודים ביום חמישי שעבר. היא אומנם לא כל כך רצתה ללכת לבית ספר – אבל מודה ש"התגעגעה לחברות ולמחנכת". אחיה של עופרי, כפיר קריב (כמעט בן 13), שלומד בחטיבת הביניים 'הצומחת' בכיתה ז'2, מרגיש כמו אחותו: "מעצבן לחזור לבית ספר אחרי חודש וקצת שלא היינו".

השניים מספרים כי היום הראשון בחזרה בבית הספר אחרי המלחמה, היה יום לא רגיל. בכיתה של עופרי תרגלו גם ירידה למקלטים: "חזרנו על הכללים של בית הספר, שזה חשוב כי ילדים לפעמים שוכחים. וגם היה לנו זמן חופשי בשביל לשחק".

כפיר נכח רק בשעתיים הראשונות ביום חמישי "כי אחרי זה הלכנו כל הבנים בכיתה לחגיגת בר מצווה של ילד אחר – התכנסנו בבית שלו, ואז הלכנו לבית כנסת". בשעתיים שבהן למד, מחנכת הכיתה שיחקה עם התלמידים משחק לעיבוד המלחמה באמצעות שיתוף סיפורים שקשורים ברגשות שונים. לדבריו, "המשחק לא היה לי כיף, אבל העדפתי לשחק על פני ללמוד".

רועי דרורי (40), מחנך כיתה ה' ומורה בבית הספר 'ויצמן' ברחובות, גם התקשה לשוב ללימודים בשבוע שעבר. "אפילו שהתחילה הפסקת האש, האווירה של הישרדות ששררה במלחמה, לדאוג כל הזמן 'מה עם התלמידים' ו'מה עם הילדות שלי', לא חלפה – וזה היה קשה", הוא מספר. בימים שישי וראשון דרורי הביא את בתו הקטנה שחר איתו לבית הספר, "כי לא מצאנו מישהו שישמור עליה".

בדומה לאחים קריב, חלק מהתלמידים בבית הספר של דרורי הגיבו בחוסר התלהבות לחזרה ללימודים, אך ילדים אחרים, למשל תלמידי הכיתה של דרורי עצמו, דווקא שמחו. "הם לא נפגשו אחד עם השני בחודש האחרון", אומר דרורי ומדגיש כי יש הבדל בין מי שהיה במקלט לבין שאר המרחבים המוגנים.

לא יכול להבטיח לתלמידים חזרה לשגרה

יום הלימודים ביום חמישי ארך כשלוש שעות – מתשע עד אחת. לדברי דרורי הסיבה היא רצונו להיות לבד עם התלמידים לאחר זמן כה רב שלא התראו: "התעקשתי שיום הלימודים הראשון יהיה רק איתי, חלילה לא בגלל שאני לא סומך על המורים המקצועיים בבית הספר אלא בגלל שהיה לי חשוב להיות עם התלמידים שלי ככל האפשר".

היום הראשון של החזרה לבית הספר כלל שלוש פעילויות שהוקצבו בזמן, מספר דרורי: קריאת ספרים, משחקי חברה ושיחות עיבוד קצרות. "התלמידים כל הזמן שאלו אותי מה יהיה עם מבחנים, כי הם לא כל כך למדו בחודש האחרון, ואמרתי להם 'אל תדאגו. אני אתן לכם 100 על ריצה למקלט'".

יום ראשון, שהיה כבר יום לימודים רגיל, "לא הרגיש רגיל. לא באמת", אומר דרורי. "אני לא יודע להניח את האצבע, אבל מרגישים באוויר שמשהו עדיין לא כשורה". הוא גם לא יכול להבטיח לתלמידים חזרה לשגרה: "התלמידים שואלים אותי כל יום אם מחר יש יום לימודים, ואני עונה להם שזו שאלה לפיקוד העורף, ולא לי".

מערכת החינוך גם נאלצה השבוע להתמודד במהירות יחסית עם ציון יום השואה שחל אתמול (שלישי). "במקום טקס בית ספרי, כל כיתה עברה שיעור חברה עם מחנך הכיתה. טקס היה ברור שלא נערוך, בעיקר כי לא הספקנו להתארגן", מסביר דרורי. "הייתה מחשבה אולי להזמין שורד שואה למתן עדות לתלמידים בשכבות הגבוהות, אבל הבנו שזה מוקדם מדי עבורם וחבל בשביל כל הצדדים".

"שכחו את החוקים החברתיים"

באופן כללי דרורי שם לב שאחרי כארבעים ימים של מלחמה, הילדים שכחו איך משחקים: "בגלל שהם שיחקו רק משחקים מקוונים עם עצמם, הם שכחו חוקים של משחקים כמו תופסת או מחבואים, ומעבר לכך הם שכחו את החוקים החברתיים – 'מה קורה כשאני מנצח, מה קורה כשאני מפסיד'. במלחמה שכנעתי אותם לשחק ביחד משחק מקוון, אבל זה לא מספיק.

"אני חושב שהם בעיקר צריכים להיות בחוץ. אני מלמד מדעים בבית הספר. שיעורי הבית שנתתי לתלמידים היו לצאת החוצה ולספור פרפרים. גם כי זו העונה וגם בשביל שיוכלו לנשום לרווחה".