יש סיבה מדוע רבים כל כך מאיתנו נצמדו אמש בעיניים קרועות למסך לצפות במהדורת מבט האחרונה בערוץ הראשון. הסיבה הזו איננה רק הדרמה האנושית, האישית, של אנשים שנזרקים הביתה בהתראה של שעה; זה לא רק העוול הזועק, חסר פשר והצדקה, של תהליך הסגירה-פתיחה;

הסיבה לא הייתה רק מיכל רבינוביץ', למרות השפיות שהקרינה במצב מוטרף; גם לא רק בגלל תמר אלמוג, יאיר ויינרב, שלי טפיירו או כל אחד אחר מדור העיתונאים שמוביל את השידור הציבורי בישראל; לא רק בגלל יעקב אחימאיר וידענותו המופלגת; לא רק בגלל אורי לוי ועודד שחר ועודד גרנות שנראה כעת כאילו היו שם תמיד על המרקע, מלווים את חיינו.

עובדי מבט זועמים וכועסים על ההחלטה (צילום מסך: דבר ראשון)

כל הדברים האלו היו שם אך אני מאמין שמי שראה אתמול "מבט" חש איזשהו כאב מפלח, ואולי החניק דמעה כשהעובדים קמו לשירת התקווה. הסיבה לכך היא שלא רק רשות השידור נשמה אתמול את נשימותיה האחרונות אל מולנו, ולא הייתה זו רק קבוצה גדולה של עובדים ועובדות שמקום עבודתם נסגר. משהו מישראל מת אתמול.

אומרים שבלוויות אתה בוכה על עצמך, שר פעם נעם רותם, אבל אתמול הרגיש כמו להשתתף בלוויה של עצמנו – של איזשהו חלק מהישראליות שלנו, גוויעה של סמל ממלכתי, דבר מה שעיצב את הציבוריות הישראלית, את המדינה. רשות השידור היא אחד הביטויים המובהקים ביותר למה שיצרנו פה ביחד כעם וכחברה בשנות קיומנו. האין זה סיפורנו כאן? אוד מוצל מאש היוצר יחד את עמוד האש, ניקוי ראש וסיבה למסיבה.

נכון, רשות השידור – והחברה הישראלית שהיא הייתה חלק מעיצובה – לא הייתה ואיננה מושלמת. היו בה פגמים, יש בה עוולות. ודאי שהיו ציבורים שהודרו. אין ספק שנורמות מסוימות מן העבר נראות לנו כיום פוגעניות. אבל זה מי שהיינו, וזה מי שאנחנו. וגם אם ישנם קלקולים, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. או שהנר כבר כבה?

באופן אירוני וציני, מודל "הסגירה-פתיחה" הובל על ידי שרים וחברי כנסת אשר שירי הלל לשוק החופשי על שפתותיהם תדיר. והנה, דווקא הם, נוקטים בדרך של עולם-ישן-עדי-היסוד-נחריבה. את ישראל שלנו אי אפשר לתקן לפי גרסת החונטה הניאו-ליברלית שהשתלטה על מוקדי הכוח הכלכליים והחברתיים בישראל, רק פינוי-בינוי. ולכן הם מוחקים את ישראל הישנה, על מוסדותיה, על סמליה. כמה סמלי, ואולי גם לא מקרי, שדווקא לארכיון הערוץ הראשון וקול ישראל עוד לא מצאו פתרון. 50 שנות שידור עלולות להימחק, ואין אנטי-מחיקון בסביבה.

יאמרו ודאי חלק מהקוראים והקוראות כי אין לראות את הדברים באפילה קודרת שכזו. הנה ישראל שלנו מתקדמת מפסגה לפסגה, הכלכלה צומחת, נשיאים מכל העולם באים לבקר את ישראל הקטנה, והנה מוביל-איי. יאמרו אולי אחרים – רשות השידור ותאגיד השידור, מאי נפקא מינא? סיים-סיים. ממילא כ-555 מכ-800 עובדי ועובדות התאגיד "כאן" יגיעו מ"שם", מרשות השידור.

זה נכון. כפי שכתב נתן אלתרמן – את הרע צריך לראות בכדי להילחם בו, על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו. ישנם תהליכים חיוביים ויש גם ברכה בכך שלדוגמא לוסי איוב, אבישי עברי ומלך זילברשג, שלושה "נציגים" של ציבורים שקופים למדי בחברה, הצטרפו לשידור הציבורי. אולם, התבוננות נכוחה בתהליכים המתרחשים בישראל תוביל, לדעתי, למסקנה כי אדניה של הממלכתיות הישראלית, ואולי אפילו של הריבונות היהודית, מעורערים ומנוערים תדיר על ידי גורמים שסבורים שירוויחו מתהליך ההרס והבנייה מחדש של החברה הישראלית. גורמים אלו סבורים כי במלחמת הכל בכל שהם מנסים ליצור פה – כשהם משסים ציבורים ומגזרים זה בזה, להילחם על פירורי המשאבים הציבוריים המועטים תוך החלשת המוסדות המרכזיים של ישראל – הם יהיו המנצחים. ומי יהיו המפסידים? זאת השאלה הגדולה שצריכה להעסיק את רוב החברה הישראלית.

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים נפוצה הבדיחה – "שהאחרון בנתב"ג יכבה את האור". לא יכולתי להימלט מהמחשבה החמוצה הזו אתמול בעודי מתבונן במהדורת מבט, זו שהייתה פעם מדורת השבט ואמש כובו רמציה ב"כיבוי צופים" על ידי הממשלה וחברי הכנסת. האם יגיע היום ונתבונן כך, אולי בטלוויזיה, אולי באינטרנט, בשידור החי, פלוס כתוביות רצות על המסך, שמודיע: היום תיסגר מדינת ישראל? במקומה תקום… מי יודע מה יקום?

זו מחשבה קשה שמתחשק לסלק מהראש. ושוב נזכיר את הישגי המדינה ועוצם ידה. אך דווקא הישגיה של ישראל, מבליטים את חסרונו של חזון חברתי שאינו מבוסס על הישרדותנו גרידא, ומדגישים כי העשורים האחרונים היו אבודים עבור החברה הישראלית. "באין חזון יפרע עם", אמר הנביא, ודבריו קולעים גם היום.

קראתי פעם על מדינה, לא זוכר איפה, שקברניטיה נאלצו לבטל את עונש המוות מכיוון שלא מצאו תושב מתושביה שמוכן היה לבצע את ההוצאה להורג. אני מזכיר עובדה זאת לעצמי מדי פעם כדי לעמוד על האיזון האמתי הקיים בין "מקבלי ההחלטות" ובין האנשים הפשוטים. בסוף המציאות נבנית ומוכרעת מהחלטות של יחידים.

זוהי איננה העת לחשבונות, לחלוקת אחריות ואשמה. ממילא יש מי שמנצל התחשבנות זו לצרכים פוליטיים. אבל אני חושב שחשוב, ברגע הזה, לדעת ולזכור שהתוצאה העגומה שראינו אתמול על המרקע לא הייתה אפשרית אם לא היו נמצאים בינינו אלה שמוכנים היו לשמש בתפקיד התליין, או החותמים על תעודת הפטירה כפי שהתבטא בזמנו בציוריות מבודחת שר האוצר לפיד.

כן, רשות השידור חוסלה על ידי מקבלי החלטות ציניים, וגורמים בעלי אינטרס. אך הם לא היו יכולים לעשות זאת אילולא מצאו את הסדקים שנוצרו בה וברקמה החברתית הישראלית. אילו עמדו יחד, בסולידריות, בעלי "החוזים האישיים" עם העובדים המאוגדים בחוזה קיבוצי; אילו עמדו העיתונאים יחד עם הצלמים והטכנאים; אילו עמדו המנהלים יחד עם העובדים; אילולא הצליחו להסית את האזרחים-צרכנים כנגד רבקה מאגף הגבייה הזכורה מתשדיר החמאס של ראש הממשלה; אילולא היו פוליטיקאים המבקשים לעצמם הישג מהיר בקורות חייהם ותמונת ניצחון; אם נדע לעמוד יחד – לא ניתן יהיה לשבור אותנו.

מאבקם של העובדים עוד לא תם. ההסתדרות הצליחה עד כה לעבור מקליטה של 25% עובדי רשות השידור בתאגיד(ים), כפי שנקבע בחוק המקורי, ל-66%. עוד מאה עובדים אמורים להיקלט בשירות המדינה – ותהליך החקיקה המזורז הנעשה כעת בכנסת צריך לעגן ולקבע בחוק מנגנון לכך. בהמשך יהיה צריך לוודא שהמדינה גם עומדת בהבטחותיה – כפי שלמדנו חוקים נכתבים בישראל על הקרח גם בחמסין – וכי כל מי שאמור היה להיקלט יקלט, וכל מי שהובטחה לו פנסיה מוקדמת קיבל את כל התנאים המגיעים לו.

לעובדי ועובדות רשות השידור, בכל התפקידים, נאמר היום תודה. למדנו מכם. למדנו גם ממאבקכם.

והשאר יסופר בתולדות ישראל.