"אני לא אוהב את המילה שגרת מלחמה. מלחמה זה לא דבר שצריך לנרמל, בטח שלא להתרגל. אין שום דבר נורמלי במציאות של מלחמה", אומרת יפעת קרן בעודה מוזגת עוד מנה של מרק לצלחת בביתה בחניתה. הלילה יורד והאזעקות מפלחות את ההר. היא גרה באחת משכונות ההרחבה של הקיבוץ, בבית חדש, עם ממ"ד, ולכן היא מודאגת רק מעט פחות מהשאר – בעיקר מקווה שתספיק לאכול את המרק.

זו הפעם השישית היום שנשמעות אזעקות, וזה נחשב ליום טוב. אך גם יום טוב וממ"ד צמוד מקפיצים את הפוסט-טראומה של קרן, כל פעם מחדש.

היא אשת חינוך בעברה, וביחד עם בתה היחידה הגיעה מדימונה לקיבוץ הסמוך לגבול הצפון לפני יותר מ-20 שנה. היא עובדת בספריה בנהריה, וממשיכה לנסוע לשם מדי יום תחת הכטב"מים והטילים. למרות המצב, אין החרגות, ואדם צריך להתפרנס. "אני נוסעת עם תפילות", היא אומרת בחיוך מריר, "בפיצוצים עוצרת בשוליי הכביש ללא שול, ומקווה לטוב. למדינה לא אכפת מכל זה, אבל אני לא אסכים יותר להתפנות, לעולם. בממ"ד אתפרק ואאסוף את עצמי. כל פעם מחדש".

שנת השקט

בבתים עם הממ"דים בשכונות ההרחבה, ובבתים באזור הוותיק שבו מפוזרים עשרות מקלטים, מתיישבים לשולחן ארוחת הערב בין 500 ל-600 מחברי חניתה: ותיקי הקיבוץ, צעירים, משפחות עם ילדים. אלו הם 85% מסך חבריו, שחזרו אליו עם ההכרזה על הפסקת האש לפני שנה. המלחמה נכנסת תכף לשבוע השמיני שלה, אולי עוד רגע תהיה הפסקת אש, והמדינה לא מתכוונת לפנות את תושבי חניתה. גם אם הייתה מנסה, בספק שהיו משתפים פעולה. משפט אחד חוזר בפי רבים: החלטה על הפינוי באוקטובר 2023 הייתה לא טובה. אפשר אפילו לומר – החלטה שגויה.

נוף לנהריה, עכו וחיפה מחניתה (צילום: דוד טברסקי)

רגע לפני הפורענות, היו בקיבוץ כאלו שהגדירו את השנה החולפת כ'שנת השקט'. אפס תקריות מיוחדות, לצד אימונים רבים של כיתת הכוננות, הכנות של כלל הקיבוץ לעת חירום, פריסת מיגוניות, וברקע פיצוצים כמעט יומיים מעבר לגדר הגבול. כל אלו נחשבים לשקט בחניתה – קיבוץ שיודע כבר דבר או שניים על מלחמות. הם היו הראשונים לאחוז בהר בעשור המדמם שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות. הם למודי הפינוי הגדול של 1948, והפינוי העוד-יותר-גדול של 2023, ועשרות שנות טילים וחדירות; זהות האויבים השתנתה, אך האיום נותר זהה.

מי שגר ליד הגבול מרגיש את המלחמה בבטן

ברחבי המדינה, וגם בקיבוץ, יש שהיו בהלם מכך שהמלחמה התחדשה פחות משנה מחזרתם של חברי הקיבוץ. אבל עפרי שמואל (17), ילידת הקיבוץ שאביה חבר כיתת הכוננות, מרימה על כך גבה: "על מה יש להיות בהלם?", היא תוהה, "שנים לא בנו פה ממ"דים, ופתאום – גל בנייה. אבא וכולם פה מתזזים בתרגילים, תרחישי פלישה ומה לא. לא היה פה שבוע אחד של שקט, כל הזמן קורה שם משהו מעבר לגבול. מי שגר ליד הגבול מרגיש את המלחמה בבטן".

במשרדי הנהלת הקיבוץ, בהם עובדת אמה, בת עמי, היא יושבת לצד בן דודה תומר, שחזר לקיבוץ לבדו מהפינוי. "אבא התאכזב מהתגובה של צה"ל לאיומים", הוא מספר, "ונשאר בנהריה".

מקלט בחניתה (צילום: דוד טברסקי)

הבגרויות לא רואות מלחמות בעיניים, ושמואל וחברותיה לומדות בסבבים בין ממדים למקלטים. פחות מחודש לפני תחילת הבגרויות, יום למידה ממוצע אורך שלוש שעות בזום. לא תמיד יש קליטה, ולא תמיד הראש מוכן לקלוט. את עפרי זה מטריד מאוד, את תומר – פחות. הם מספרים על תופעה בקיבוצי האזור – בני נוער שחזרו מהפינוי התחילו לגלות סימנים של התחזקות דתית, עד רמה של כיפות וציציות. "אין במה להיאחז", אומר תומר, "אז נאחזים במה שמציעים לך". עפרי טוענת שגם סמים ואלכוהול לא חסר ומי שמחפש "להתארגן" ימצא כתובת במלחמה, גם כאן על ההר.

דווקא בת עמי, שהגיעה לקיבוץ עוד לפני מלחמת לבנון ובעלת רקע עשיר בתחום החינוך, נשמעת הכי פחות מודאגת – לא מהפערים בלימודים, ולא מהשלכות המלחמה על נפשות ילדיה "הם החלוצים, המנהיגים והמובילים שלנו", היא אומרת בגאווה על החלטתם לשוב לקיבוץ עוד לפני הפסקת האש הקודמת, "כל נער מחפש לעצב ולבנות את עצמו – והחיפוש שלהם השתלב לתוך צו השעה. מבחינתי שיהיו קודם כל בני אדם. שיתרמו ויובילו. לא יצליחו עכשיו בלימודים? לא נורא. יהיה זמן אחר כך".

הדורבנים משוטטים, הממ"דים נבנים לאיטם

מסביב למגדל המים במרכז הקיבוץ מתרוצצים הדורבנים במעלה ומורד הכבישים הריקים. במרחק מתנוצצים אורותיה של חיפה, אליה פונו על גבי רפסודות כל ילדי ואימהות הקיבוץ במלחמת העצמאות. אז לא היה מיגון, ובכלל ופחדו שהקיבוץ ייכבש על ידי צבא ההצלה הערבי של קאוקג'י. בתחילת המלחמה ההיא היה ניסיון חדירה לקיבוץ, ועד עכשיו חלק משמעותי מאימוני כיתת הכוננות עוסקים בתרחישי פלישה.

דורבן על כביש בחניתה (צילום: דוד טברסקי)

לממשלה הייתה יותר לשנה לחזק את מיגון יישובי הגבול, אך הממ"דים נבנים לאיטם. במרכז הקיבוץ הישן מסתמכים בעיקר על המקלטים, למרות שגם האצן המהיר במדינה לא יספיק להגיע אליהם בין תחילת האזעקה לפיצוצים הראשונים. יש כאן כעס על השלטון ועל צה"ל על קצב הבנייה הזוחל, אבל גם הטופוגרפיה, עם שיפולי ההר שעליהם רצים הלילה הדורבנים, מקשה על המשימה הזו שתיקח עוד זמן רב. בסוף הפסקת האש ההיא, הובטח על ידי הממשלה שבצפון לא תהיה עוד פשרה על הבטחון. אבל מה קורה עכשיו בחניתה אם לא פשרה?

"זה חינוך, זה ערכים, אבל קודם כל זה פשוט הבית שלי"

צמד מילים שחוזר על עצמו בשיחות הוא 'רולטה רוסית'. על פניו הכול כאן כרגיל. אבל אם ייפול בטעות טיל, או חימוש צה"לי תועה, ומישהו ייהרג – ברור לכולם שהכול ישתנה. מותו הנוראי של עופר (פופקו) מוסקוביץ ממשגב עם לפני חודש המחיש את זה באופן הקיצוני ביותר. אם במשגב עם כן, מה מבטיח שבחניתה לא?

מגדל המים בחניתה (צילום: דוד טברסקי)

יקי שלום, חבר כיתת הכוננות, חי עם השאלות האלו יום יום. הוא מספר שלא ישן לילה אחד נורמלי מתחילת מרץ, ומודע לכך שבשלב כזה או אחר יהיו לכך מחירים שיפגעו בבריאותו, בטח אם האירוע יימשך חודשים. תחושת הנוחות שמלווה אותו מאז שחזר הביתה עם אשתו וארבעת ילדיו יכולה, כך הוא אומר, לייצר עיוות. מנגנון הדחקת סכנות ממשי, שכל מטרתו להוכיח שההישארות היא הבחירה הטובה מכל האפשרויות.

"כשהזמן שלי יגיע – הוא יגיע", הוא אומר בנועם ובביטחון, "מלחמה, לא מלחמה. זו אמונתי הפנימית". כשהוא לא חמוש והתקפי הוא איש חינוך וספורט, מאמן ויזם. הוא ממשיל את הצופן הגנטי החניתאי למסורת של מועדון ספורט: "זה דבר שאי אפשר להגדיר במילים. עוצמה שאתה קודם כל מרגיש, ואז יודע שהיא קיימת. הבכור שלי הוא היחיד מחוץ לקיבוץ כרגע, כי הוא במכינה, ושם מעל המיטה שלו תלוי דגל ענק של הקיבוץ. זה חינוך, זה ערכים, אבל קודם כל זה פשוט הבית שלי. קיומו עושה לי סדר ומביא ביטחון".

לעשות הכול שחניתה תהיה הבית

מיכל אדן, מטפלת באומנות בקליניקה פרטית בקיבוץ, מחזיקה כוס מלאה ברסיסים של טיל שפגע בביתה. היא מלטפת את כלבתה מולי, שיריות הטנקים והתותחים ברקע מלחיצות אותה מאוד. היא התחתנה עם חבר קיבוץ לפני יותר מ-20 שנה, ובהמשך הרחוב שלה, איפה שמסתיים הקיבוץ – מתחילה עמדה צבאית. קר וחשוך והכל מרגיש מתוח וזר. כשחברים מתקשרים אליה מדי פעם ושואלים אותה מה עם שני ילדיה, היא עונה בלי להסס: הכי בטוח להם בחניתה.

מיכל אדן עם הכלבה מולי בביתה בחניתה (צילום: דוד טברסקי)

"הבנתי במדויק את הלך הרוח הזה שלי, כששמעתי את ארבל יהוד מספרת שהיא בוכה על זה שהיא לא יכולה להיות בניר עוז". לאורך 18 חודשי הפינוי היה לה בית גדול, נוף יפה, שקט (יחסי) וריהוט מפנק – אך המרחק מהבית, לפעמים רק קילומטרים ספורים דרומית מחניתה, במקום 'מעט' יותר בטוח – קרע את הלב. "כל כך הבנתי את ארבל, איך זה כשעוקרים לך חלק בלב, כי אתה לא נמצא פיזית בין איזה ארבע קירות".

הקליניקה שלה חדשה, והיא התלבטה רבות אם לפתוח אותה מחוץ לקיבוץ או בתוכו. הבחירה בקיבוץ אמרה מבחינתה גם משהו על העתיד שהיא מייחלת לעצמה. אם לא יהיה הסכם כלשהו, וגם אם יהיה, אין שאננים על הגבול, וברור שהלחימה יכולה לקחת זמן רב. על האפשרות לעוד שנה שלמה של כאלו לילות היא מבקשת לא לחשוב. עבורה ועבור כלל חברי הקיבוץ זו תהיה אנומליה תפקודית קשה, פגיעה כלכלית משמעותית ואתגר במלוא מובן המילה שהקיבוץ לא פגש כבר עשורים, אבל פינוי לא יהיה.

רסיסים בכוס (צילום: דוד טברסקי)

"זה שאין פחד לא אומר שאין חרדה ומתח", היא אומרת, "יש מזה, והרבה. אבל אני אומרת למדינה: בשביל שנוכל להרגיש בית –  צריך לעשות הכול שחניתה תהיה הבית".

יש שגרה, גם אם שום דבר לא נורמלי

שני זוגות עיניים מביטים על חניתה מהצד. סיגל לוי ממשגב, שנמצאת כאן בתוכנית שנת שירות למבוגרים, ומתנדבת בתחום החינוך והתרבות, והדס, חיילת בפרק משימה של הנח"ל, שהגיעה לכאן עם חברי הגרעין שלה למשימות חינוך עם הנוער. עצם נוכחותן כאן משקפת את השינויים בעולם ההתנדבות: שנת השירות היא כבר לא רק לנוער, אלא גם למבוגרים שמעוניינים ופנויים לתרום ולשנות אווירה; וחיילי הנח"ל, שבעשורים האחרונים מתמקדים בפעולה חינוכית בפריפריה החברתית, חזרו לייעוד המקורי של המסלול, בשל הצרכים שהעלתה המלחמה: עזרה בחקלאות והשתבצות לכיתת הכוננות.

חיילי הנח"ל בחניתה (צילום: דוד טברסקי)

"שואלים אותי למה אני ממשיכה להגיע לפה גם בזמן המלחמה", אומרת לוי, "זו שאלה מוזרה מאוד. אנחנו מגיעים למקום כי קודם כל יש בו חיים, יש משפחות ויש שגרה. גם אם שום דבר לא נורמלי". היא מספרת שהרחובות מסגירים מציאות חדשה בקיבוץ – האנשים מכונסים יותר בבתים. מצד שני, הכמיהה לקרבה הקהילתית התעצמה יותר מתמיד.

מה עושים הבומים והלחץ לגוף ולנפש

"אני מסתכלת על הילדים בהערכה אך גם בחשש אמיתי", מספרת הדס. היא נזכרת בנערה שאמרה לה: בחניתה אני מרגישה הכי פחות מתוחה. היא מאמינה לה, אך תוהה אם היא מצליחה לראות את התמונה המלאה. "איזה חיים יהיו לילדים האלו אם עכשיו תסתיים עוד שנה בלי לימודים, בלי בגרויות. מה עושים הבומים והלחץ לגוף ולנפש?".

בני נוער משוטטים סמוך לאמבולנס בחניתה (צילום: דוד טברסקי)

חבריה לגרעין, שרובם הגיעו מערים גדולות במרכז, מסכימים פה אחד שלילדי חניתה יש חיים חברתיים עשירים וטובים מאלו שהיו להם כשהתבגרו בעיר. אבל עיניה של הדס מזהות גם התבודדות. קושי לצאת מהבית. לעיתים אפילו מהחדר. מקום קטן ומרוחק יודע גם לכלוא חברתית, והמלחמה לא עושה עם האתגרים האלו חסד.

מקום אחר לא יהיה שלי, ולא יהיה בטוח

השעה כבר מאוחרת מאוד. פיצוץ נשמע במרחק, ומיד אזעקה שמניסה לתוך מקלט מספר נשים טרוטות עיניים, שצופות במשדר חדשות בפלאפון. אחת אומרת לחברתה: "קשה לי עם זה שבאולפנים אומרים פעמיים ביום שאני הקטנה שעל הגבול – חזקה ומחזיקה. לא כל מי שפה מחזיק ולא כל הזמן אפשר להיות חזק".

עדי שני, אחות במקצועה, שגידלה בקיבוץ ארבעה ילדים שהיום כבר בוגרים, חושבת בימים אלה על הדברים האלו בדיוק – האם מה שכרגע נחווה כאפיזודה, בתקווה שלא תהיה ארוכה, תתבטא בהמשך בטראומה מתפרצת, או אולי כמחלות מתארכות, כאלו שמתגלות לאט-לאט בלי שנשים לב אליהן? אין לדעת. אך שני אומרת שבמלחמה הזו, הטרגדיה היא נחלתם של כל ילדי ישראל.

עדי שני על הפסנתר בביתה בחניתה (צילום: דוד טברסקי)

בניגוד ליפעת קרן, שני חושבת שיש דבר כזה 'שגרת מלחמה'. "נכון, זו מציאות לא נורמלית", היא אומרת, "אבל בתוכה אנשים חיים את חייהם, וחיי משפחותיהם". ויש לה הסבר מה מאפשר לה ולחברי חניתה לחיות במציאות הלא נורמלית הזו: "לאחרונה קראנו פה באיזה מפגש את 'לפתח הר געש' של דן אלמגור. דני ליטני חיבר לו לחן שכל הדור שלנו הכיר, על האנשים שבוחרים לחזור לחיות בכפריהם לאחר התפרצות של הר געש. הרי זו השאלה שנשאלת כאן, נכון? למה בכלל יש בעולם אנשים שלא נסים למקום יותר בטוח?

"לי אישית יש תשובה – אני לא מרגישה שיש מקום אחר יותר בטוח. זה הבית שלי. מקום אחר לא יהיה שלי, לא יהיה לי בית, ולא יהיה בטוח. ככה אני מרגישה פה, כן, גם עכשיו".