השבוע הנוכחי הוא קשה במיוחד בלוח השנה הישראלי והיהודי. בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה שחל ביום שלישי האחרון, לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיחול בשלישי הבא, עוד לפני שמחת הניצחון של יום העצמאות – ניתן להרגיש כאילו השבת הנוכחית כלואה בין שתי צפירות.
פרשות תזריע-מצורע, הנקראות ברוב השנים סמוך למועדים הללו, נושאות בחובם משהו מתחושות הכובד, האבל והאימה המלוות את ימי הזיכרון. אמנם, הן עוסקות בנושא שונה לגמרי לכאורה: דיני טומאה. ראשית בטומאת היולדת, לאחר מכן בטומאת המצורע ונגזרותיה (צרעת הבגד וצרעת הבית), וגם טומאות הקשורות בשפיכת זרע, בווסת הנשית ובהשלכות של מחלות המועברות ביחסי מין. עם זאת, מהפרשנויות עולה כי מאחורי כל הטומאות הללו נמצאת טומאת המוות, הנקראת גם אבי אבות הטומאה.
כך למשל כותב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "אפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת, והזרע הנפסד כן מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טיפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כוח החיות והרוח".
בחוסר החיים טמונה הטומאה
לגבי טומאת היולדת, עולות שאלות קשות יותר. על פניו, היולדת מביאה חיים לעולם – זוהי פעולה הפוכה לגמרי ממוות, אז מדוע בכלל שתהיה בה טומאה לאחר מכן? אכן יש פרשנים שטענו כי אין לכלול את טומאת היולדת בין תרי"ג מצוות, כמו יתר הטומאות, בהם הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) שקבע כי שהיא "רשות גמורה מכל צד".
לאורך הדורות ניתנו פרשנויות שונות לעניין. חלקם פירשו את ההקבלה הקיימת במקרא לטומאת הנידה: "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (ויקרא י"ב ב), והתייחסו לדם האובד בשני המקרים. אחרים פירשו את ההלכה כאופן לגונן על האישה ולתת לה זמן בו איננה מחויבת להיפגש עם הציבור ולהשתתף בטקסים במשכן. פרשנות נוספת, הנוגעת יותר לקשר לטומאת המוות, טוענת שהאישה ההרה מחזיקה בגופה חיים נוספים, ולכן, כאשר היא יולדת, היא נמצאת במצב של חוסר חיים, ולגישת הפוסקים – בחוסר החיים טמונה הטומאה.
"הייעוד האנושי הטראגי והאבסורדי"
בפרשות תזריע ומצורע, הטומאה מתוארת באופן כמעט טכני. מתוארים האיסורים השונים הקשורים בה, פרקי הזמן של כל אחת מהטומאות, אופני הסרתן והגעה למצב של טהרה ועוד. אך מעבר לאיסור על מגע או על כניסה למשכן, מהי בעצם הטומאה? ואם היא קשורה למוות, איזה יחס היא מבטאת כלפיו?
הרב דב יוסף סולובייצ'יק מסביר את טומאת המת כקשורה למפגש של האדם החי עם המת. "טומאת המת היא תוצאה של חוויה טראומטית המזעזעת את עצמיותו של האדם, את מודעותו העצמית ואת ביטחונו הקיומי. המוות אורב בין הצללים. הוא מביס את כולם, גדולים כקטנים, חכמים כסכלים. 'הכל אשר לכל' (קהלת ט' ב)", כותב הרב סולובייצי'ק בספרו 'מן הסערה'. "טומאת המת מייצגת אפוא… את המצב האנושי. את הייעוד האנושי הטראגי והאבסורדי".
לפי דבריו, הטומאה היא מצב של משבר קיומי במפגש עם מותו של האחר, שמזכיר לנו את העובדה הידועה, ובכל זאת הבלתי נתפסת, שאנחנו בני תמותה, שנועדנו למות.
"למעט ככל האפשר את כוחו של המוות"
אך אם זו הטומאה, נראה כאילו היא מצב בלתי נמנע, מעין נדבך של הקיום האנושי שילווה את בני האדם בכל אשר ילכו. אם כך הדבר, מדוע מציעה התורה, בפירוט ודקדוק על גבי פסוקים רבים, דיני טומאה וטהרה? כלומר, שיטות שבהן נדרש היהודי להימנע ככל הניתן מטומאה, ולטהר את עצמו במידה שדבקה בו?
תשובתו של סולובייצ'יק היא כי הטהרה היא מלחמה נגד המוות. "כיצד יכול האדם לגאול עצמו מן המוות, כיצד יוכל לשחרר עצמו מן הפחד שמפני המוות, כיצד יעלה בידו להיטהר מן הזיהום שבמיתה?", הוא שואל – ומציע "תהליך כפול פנים".
הפן האחד של התהליך הוא צדו של האדם הבוחר לשאת באחריות המאבק נגד המוות. הוא יכול לעשות זאת "באמצעות הטבילה, ניסיון מדעי-רפואי מאורגן שמטרתו למעט ככל האפשר את כוחו של המוות".
הפן השני נוגע לידיעה שגם במאמצים כבירים, האדם איננו מסוגל לחמוק לגמרי מאחיזתו של המוות. "האדם איננו יכול לפתור את חידת המוות ומסתוריו. רק ה' הוא שיזרע אור על תעלומה נוראה זו ויסבירנו לנו. המוות הוא הדבר המפליא מכל".
התשובה הכפולה הזו היא מעשית ואמונית גם יחד. היא מזכירה לאדם, בין אם הוא דתי או לא, את אחריותו למאבק נגד המוות ובאותה נשימה את גבולותיה של האנושות – שאינה מסוגלת למגר אותו כליל.
בין יום השואה ליום הזיכרון, ניתן לחוש שהמוות נוכח בכל. האם במפגש האבסורדי עם כל כך הרבה מוות, עדיין אפשר להחזיק בתשובה הכפולה של סולובייצ'יק: באחריות על צמצום כוחו של המוות, תוך ידיעה שלא עליך המלאכה לגמור?
