ישראל וחיזבאללה נכנסו לפנות בוקר (שישי) להפסקת אש בת 10 ימים, שבמהלכה ימשיכו ישראל ולבנון בשיחות המשא ומתן ליצירת בסיסים לתהליך נורמליזציה. לאורך השנים, ניסו מדינת ישראל וגורמים שלטוניים בלבנון להגיע במספר הזדמנויות להבנות, לנורמליזציה ואף להסכמי שלום. למרות קיומו של חוק לבנוני משנת 1955 האוסר על כל מגע עם ישראלים, התקיימו בין המדינות ערוצי קשר מגוונים.

מרבית המגעים הללו היו חשאיים והתאפיינו ביכולת להגיע להבנות מקומיות או טקטיות, אך כמעט כולם נכשלו בחיבור שבין האינטרס הביטחוני הישראלי למורכבות הפוליטית והעדתית בלבנון. מסקירה היסטורית של המגעים עולה כי הקושי המרכזי לא היה בהכרח ההגעה להסכמות בחדר המשא ומתן, אלא היכולת של הממשל בביירות לאכוף את ההסכמים ולעמוד בלחצים חיצוניים.

"זהו תהליך, לא אירוע, זה יותר מיום אחד בלבד. זה ייקח זמן", אמר השבוע מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו, באמירה שיכולה לספק פרופורציות להצהרות בנושא "הסכם שלום" עם ארץ הארזים. רוביו הבהיר ביום שלישי שהפגישה בין השגריר הישראלי לשגרירה הלבנונית נועדה "להגדיר את המסגרת שעליה ניתן לפתח שלום קבוע ובר קיימא". התנסחותו הזהירה מלמדת על הבנת המורכבות העמוקה שבתהליך מסוג זה.

ישראל וגורמים לבנוניים ניסו במספר הזדמנויות לאורך ההיסטוריה הקצרה של שתי המדינות להביא לנורמליזציה, אך המגעים המעטים שאכן התקיימו (חרף החרם החוקי הרשמי) עוררו תקוות רבות – ולרוב לא הגיעו לקו הסיום.

1976: הגדר הטובה

באמצע שנות ה-70, בזמן שלבנון הידרדרה למלחמת אזרחים מדממת והשלטון המרכזי בביירות איבד את אחיזתו, זיהתה ישראל הזדמנות ליצירת "נורמליזציה מלמטה", ובהמשך אף לנסות לכפות החלפת שלטון. ערוצי קשר חשאיים נפתחו בין שרי הביטחון שמעון פרס ובהמשך עזר ויצמן, לבין הנהגת הפלנגות הנוצריות, ובראשן פייר ג'ומאייל ובניו אמין ובאשיר. הנוצרים חיפשו סיוע צבאי ורפואי מול אש"ף והמעורבות הסורית, וישראל שאפה לייצר אזור חיץ שיבלום את הטרור הפלסטיני שהופנה לעבר יישובי הצפון.

הפעולה שמיסדה את הקשר הזה בשטח באופן בלתי פורמלי הייתה הקמת "הגדר הטובה" ביוני 1976 במטולה. ההחלטה נועדה לרכוש את אמון האוכלוסייה המקומית בדרום לבנון באמצעות סיוע הומניטרי ומינימום חיכוך צבאי. אלוף פיקוד צפון דאז, רפאל איתן (רפול), יצר את התשתית הצבאית-אזרחית שאפשרה ללבנונים לחצות את הגבול לקבלת טיפול רפואי, תעסוקה וסיוע חקלאי בישראל, באמצעות יחידת הקישור ללבנון (יק"ל).

בהמשך סייעה ישראל בהקמת צבא דרום לבנון (צד"ל), שמנהיגו, סעד חדאד, שאף להקים את "מדינת לבנון החופשית" בדרום המדינה. מבחינת ישראל היה מדובר במהלך כדאי שקידם אמון בין תושבי דרום לבנון לישראל, וניסה לייצר חיץ צבאי ידידותי בין הכוחות השיעים (אמל) והפלסטיניים (אש"ף) שהתבססו באזור.

במשך 24 שנים שימשה "הגדר הטובה" כמערכת של אינטרסים משותפים, שבה ישראל העניקה חמצן אזרחי לתושבי הדרום בתמורה לשקט ביטחוני, קשר עין בלתי אמצעי, יחסי מסחר וסיוע מצה"ל לצד"ל. תקופה זו נצרבה בזיכרון הישראלי כעדות ל"לבנון אחרת" שניתן לקיים קשרים עם תושביה, אך גם חשפה את המוגבלות של בריתות המבוססות על מיעוטים דמוגרפיים משתנים. הסיוע פחת משמעותית במהלך השהות ברצועת הביטחון, ומעבר הגבול בוטל לחלוטין עם הנסיגה בשנת 2000.

1982-1983: ואלס עם בשיר

המהלכים שהובילו בסופו של דבר למלחמת לבנון היו רצופים בכוונות להחלפת השלטון הלבנוני. כבר ב-1979 החלו לדון בממשלת בגין על שינוי המשטר בביירות והכתרת נשיא ידידותי לישראל – מנהיג הפלנגות הנוצריות, בשיר ג'ומאייל. בקיץ 1982 יצאה ישראל למבצע "שלום הגליל" והגיעה עם טנקים עד לבירה ביירות, בדיוק בזמן לבחירות לנשיאות, כדי לפקח מקרוב על בחירתו של ג'ומאייל.

ימים ספורים לאחר שניצח, לחצה עליו ישראל לחתום על הסכם שלום, אך הוא הסתייג וביקש זמן נוסף. בטרם הספיק לפעול, הוא נרצח בפיצוץ מטען חבלה שהחריב את מטה מפלגתו. כמה ימים לאחר מכן, נכנסו הפלנגות למחנות הפליטים סברה ושתילה וביצעו טבח מחריד שבו נרצחו בין מאות לאלפי אנשים.

בשיר ג'ומאייל (משמאל) ואריאל שרון, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, 1982. ג'ומיאיל, מנהיג הפלנגות הנוצריות בלבנון, נבחר אז לנשיא לבנון אך נרצח זמן קצר לאחר מכן (צילום: דובר צה"ל)

במקומו של בשיר נבחר אחיו, אמין, שנחשב לפחות כריזמטי ואהוד ממנו. ישראל קידמה מולו הסדר מדיני תחת מכבש לחצים אמריקאי, וב-17 במאי 1983 נחתם בחלדה ובקריית שמונה הסכם רשמי בין מנכ"ל משרד החוץ דוד קמחי לדיפלומט הלבנוני אנטואן פתאל. ההסכם כלל סיום של מצב המלחמה, נסיגה ישראלית תמורת הסדרי ביטחון וראשיתה של נורמליזציה.

עבור ישראל זו הייתה אמורה להיות תעודת הביטוח ליציאה מהבוץ הלבנוני, אולם לחץ סורי משמעותי מצדו של חאפז אל-אסד עודד מרד דרוזי ושיעי נגד ממשלת ג'ומאייל, והפעיל סדרת התנקשויות שערערו את המשטר בביירות. שנה בלבד לאחר החתימה, תחת איום סורי ישיר וחשש ממלחמת אזרחים כוללת, הודיע אמין ג'ומאייל על ביטולו החד-צדדי של ההסכם.

1993: "מחכים לטלפון מדמשק"

בעקבות ועידת מדריד, החלו בוושינגטון שיחות ישירות בין משלחות מישראל ומלבנון. את המשלחת הישראלית הובילו אורי לוברני, מתאם פעולות הממשלה בלבנון, ואיתן בנצור, סמנכ"ל משרד החוץ. בראש המשלחת הלבנונית עמד סוהיל שמאס, בתפקידו כמנכ"ל משרד החוץ הלבנוני. המשא ומתן התמקד בדרישה הלבנונית לנסיגה ישראלית מלאה, אל מול הדרישה הישראלית להסדרי ביטחון וחוזה שלום.

ראש הממשלה יצחק שמיר נושא דברים בוועידת מדריד לשלום במזרח התיכון; משמאל נראית המשלחת הסורית בראשות שר החוץ פארוק א-שרע, 30 באוקטובר 1991 (צילום ארכיון: יעקב סער/ לע"מ)

למרות המפגשים התכופים, המשלחת הלבנונית נעדרה סמכות הכרעה עצמאית. בשיחות לא רשמיות ציין שמאס בפני לוברני כי ניתן להגיע להסכמות טכניות במהירות, אך הוא כבול להנחיות המגיעות מדמשק. בפועל, המגעים נוהלו תחת דוקטרינת "סנכרון המסלולים" שהכתיב שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שקבע כי לבנון לא תחתום על הסכם נפרד עם ישראל כל עוד לא תושג התקדמות במסלול הסורי-ישראלי בנוגע לרמת הגולן.

השיחות הסתיימו בשנת 1993 ללא תוצאות רשמיות. הווטו של א-שרע, ששלט במדיניות החוץ הלבנונית באותן שנים, מנע מהדיפלומטים המקצועיים בוושינגטון לתרגם את ההבנות בחדר לכדי מסמך חתום. המשלחת הלבנונית נותרה בעמדת המתנה לאישור סורי שמעולם לא ניתן, והערוץ נסגר עם התגברות הלחימה בדרום לבנון באותה שנה.

2022: שני הסכמים במעמד צד אחד

ציון דרך מסוג אחר נרשם באוקטובר 2022, עם חתימת הסכם הגבול הימי בתיווך אמריקאי עקיף בהובלת עמוס הוכשטיין, שליח מחלקת המדינה האמריקאית. בצד הישראלי הובילו את המהלך ראש הממשלה יאיר לפיד וראש המל"ל איל חולתא, ומהצד הלבנוני סגן יו"ר הפרלמנט אליאס בו סעב, בתיאום עם הנשיא מישל עאון וראש הממשלה נג'יב מיקאתי. ההסכם הגדיר את קו הגבול הכלכלי, הסדיר את הבעלות הישראלית על מאגר "כריש" ואפשר ללבנון להתחיל בקידוחים במאגר "קאנא", תוך קביעת מנגנון פיצוי כספי לישראל מהחברה המפעילה.

נשיא לבנון מישל עאון (מימין) בפגישה עם השליח עמוס הוכשטיין בארמון הנשיאות בביירות, 9 בספטמבר 2022 (צילום: Dalati Nohra, Lebanon's official government photographer, via AP)

ההסכם התאפיין במנגנון חתימה ייחודי שנועד למנוע מראית עין של נורמליזציה: לא נערך טקס משותף ושתי המדינות לא חתמו על אותו מסמך. במקום זאת, הוחלפו מכתבים נפרדים מול ארצות הברית והאו"ם בתחנת הגבול בנאקורה. עבור ישראל, ההסכם היווה הסדר פונקציונלי שנועד להבטיח יציבות ביטחונית סביב אסדות הגז; עבור לבנון, הוא נתפס כהכרח כלכלי בצל המשבר הפיננסי הקשה במדינה, ואף חיזבאללה ציין אותו כהישג. למרות שלא כלל הכרה דיפלומטית הדדית, הוא יצר תקדים להסדר חוזי מחייב בנושאים אסטרטגיים בין המדינות.

הניסיונות ההיסטוריים להסדרה עם לבנון מלמדים כי הסכמים רשמיים, כמו זה שנחתם ב-1983, נוטים לקרוס כשהם לא זוכים לגיבוי של הכוחות המחזיקים בכוח הממשי בשטח. הניסיונות הנועזים בשנות ה-70 וה-80, כמו גם הניסיון העקר בשנות ה-90, הדגימו את המגבלות של בריתות עם מיעוטים או שיחות תחת חסות סורית. הסכם הגבול הימי מ-2022 הציג מודל חדש של "הסכם פונקציונלי", שאינו דורש נורמליזציה כדי להסכים על סוגיות נקודתיות. ההבנה ההיסטורית הזו מדגישה כי הבעיה בלבנון אינה רק היעדר רצון מדיני, אלא היעדר ריבונות אפקטיבית שמסוגלת לקיים התחייבויות ארוכות טווח מול מדינת ישראל.