הפסקת האש הנוכחית בין ישראל לחיזבאללה, שנועדה לאפשר עשרה ימים שבהם יתנהלו שיחות, מגיעה לאחר שינוי משמעותי במאזן הכוחות הצבאי בלבנון והמשא ומתן האמריקאי עם איראן בהנחיית הנשיא דונלד טראמפ. חמשת התנאים שפרסם מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם להפסקת האש אולי מסמנים את הרצוי מבחינת חיזבאללה, אבל ארגון הטרור הוא רק פקטור אחד, גם אם משמעותי, בדרך הלא-סבירה שצריכים לעבור ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא לבנון ג'וזף עאון עד להסכם שלום.

על קרקע המציאות, בקרב תושבי הצפון שסופגים טילים בירי תלול מסלול מחיזבאללה גם במרחק גדול מהגבול, התסכול גובר, וגם הנוכחות הצבאית הישראלית במתחם הקו הצהוב בלבנון לא מספקת לתושבים את הביטחון שיהיה שקט. נשאלת השאלה אם במצב הנוכחי, יש יכולת ריאלית לקדם הסכם שלום עם השכנה מצפון ולפרק את חיזבאללה מנשקו.

"אנשים קצת רותמים את העגלה לפני הסוסים, הם מדברים כבר על הסכם שלום, אנחנו עוד רחוקים משם", אומרת ל'דבר' אורנה מזרחי, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS ולשעבר סגנית ראש המל"ל. לדבריה, "מדובר בתהליך ארוך, מדורג ומאוד מורכב, שיש בו מרכיבים רבים שקשורים לא רק לפירוק חיזבאללה מנשקו ולנסיגה הישראלית".

מזרחי מדברת על תהליכי עומק שיתבצעו באמצעות שורה של צעדים שהיא והחוקרים, עופר גוטרמן ואודי דקל, פירטו במסמך מדיניות שבו עשר נקודות ייחודיות לייצוב לבנון – הסכם שלום עם ישראל הוא רק אחת מהן.

"מאזן הכוחות השתנה"

על פי ראש הממשלה בנימין נתניהו, ההזדמנות לשיחות שלום נובעת מהפגיעה המשמעותית שישראל הסבה לחיזבאללה. "שינינו עד היסוד את מאזן הכוחות בלבנון", אמר נתניהו ביום חמישי זמן קצר אחרי ההכרזה על הפסקת האש. "המאזן הזה השתנה בצורה כזאת, שהתחלנו לקבל קריאות מלבנון בחודש האחרון לקיים שיחות שלום ישירות בינינו לבינם". ישראל אמנם החלישה משמעותית את חיזבאללה, אבל לא ברור אם במידה כזאת שתאפשר למדינת לבנון לגבור על ארגון הטרור שמתפקד כמדינה, ושווה לה בכוחו.

צה"ל נלחם בלבנון 45 ימים עד להפסקת האש. שבועיים לאחר תחילת הלחימה דווח לראשונה על מגעים להסכם שלום בין ישראל ללבנון, אך רק בשבוע האחרון גורמים ישראליים רשמיים אישרו קיום של מגעים בין המדינות. למרות הדיווחים ואף שהשבוע התקיימה פגישה ראשונה בין שגרירי המדינות בארה"ב, כוחות צה"ל המשיכו לפעול באינטנסיביות וכיסו שטחים נרחבים מאוד בדרום לבנון, מה שעשוי לאפשר לישראל להחזיק ברצועת ביטחון רחבה של כ-10 קילומטרים בתוך לבנון, למעט כמה אזורים.

נתניהו הצהיר כי טראמפ מתכוון להזמין אותו ואת נשיא לבנון ג'וזף עאון לשיחות במטרה לנסות ולקדם את ההסכם. לדבריו, חיזבאללה דרש שני תנאים: נסיגת צה"ל מנהר הליטני עד לגבול הבינלאומי, ומדיניות של "שקט תמורת שקט", בניגוד להסכם הנוכחי שנחתם בנובמבר 2024, שבו ישראל רשאית לפעול בתגובה על כל ניסיון התעצמות או פעולה צבאית של חיזבאללה. ראש הממשלה הדגיש כי ישראל סירבה לשני התנאים, וכי צה"ל יתמקם ברצועת ביטחון בלבנון לאורך הגבול. בנוגע לחופש הפעולה של צה"ל – הוא לא הרחיב.

בשבועות האחרונים שש אוגדות (לא מלאות) פעלו מהגבול הבינלאומי ועד הליטני. הפעילות המרכזית האחרונה של צה"ל הייתה בעיר בינת ג'בייל, המרוחקת שני קילומטרים מישראל ונחשבת למעוז משמעותי של חיזבאללה שבו מתבצרים עדיין מחבלי הארגון.

גם השבוע מאות אלפי תושבי דרום לבנון שגרים בין הליטני לנהר הזהרני, הצפוני ממנו בכ-20 קילומטרים, קיבלו הוראה לעבור צפונה. יותר ממיליון בני אדם נחשבים עקורים כעת בלבנון על פי האו"ם.

פעילי הארגון השיעי מתבצרים גם בכפרים נוספים מדרום לליטני, בהם בכפרים סונים ונוצרים, ולפי חשדות מסתירים אמצעי לחימה בבתים שלדעתם צה"ל לא יהרוס. זאת על רקע העובדה שחלק מהפעולות הקרקעיות של צה"ל כוללות כניסה לבתים ואיתור אמצעי לחימה, גם במחיר סיכון חיי החיילים.

בנוסף, למרות ההצהרה של נתניהו בנוגע לרצועת הביטחון הרחבה, צה"ל לא הכריז עדיין באופן רשמי כיבוש בינת ג'בייל. על פי דיווחים רשמיים, צה"ל גם לא פועל צפונית לליטני – שבנקודה הדרומית שלו מרוחק כשלושה קילומטרים מישראל.

פסיפס מתפורר

מאז סבב השיחות בוושינגטון ב-1993 ועד לשנת 2026, עברה לבנון שינוי דמוגרפי עמוק שערער את יסודות "הסכם טאיף" ("הסכם ההבנה הלאומית"). ההסכם, שנחתם באוקטובר 1989, מסדיר את היחסים בין ארבע העדות הגדולות במדינה, ולפיו נשיא לבנון הוא תמיד בן העדה הנוצרית ומחזיק בעיקר בסמכויות על הצבא; ראש הממשלה הוא מוסלמי-סוני, שמנהל את משרדי הממשלה; יו"ר הפרלמנט הוא מוסלמי-שיעי שמחזיק בסמכויות החקיקה; וראש העדה הדרוזית מתפקד כ"לשון מאזניים" שיש לקחת בחשבון.

עם זאת, מאז ההסכם, שיעור האוכלוסייה השיעית בלבנון צמח מכ-30% בשנת 1993 לכ-38% כיום, וכיום זאת הפכה העדה הגדולה והדומיננטית במדינה. לעומת זאת, שיעור העדה הנוצרית (בעיקר המרונית) שהחזיקה בבכורה ההיסטורית, הצטמקה משיעור של כ-35%-40% לכדי 25% בלבד, כתוצאה מריבוי טבעי נמוך והגירה מסיבית של צעירים משכילים לאירופה ולאמריקה. שיעור העדה הסונית מתוך כלל האוכלוסייה נותר יציב יחסית, כ-30%, בעוד הדרוזים נותרו מיעוט קטן אך משפיע של כ-5% מהאוכלוסייה.

אל המציאות הפנימית הזו נכנסו ב-2011 הפליטים הסורים, שהפכו למשתנה דמוגרפי נפיץ. כיום חיים בלבנון בין 1.5 ל-1.8 מיליון פליטים סורים, שהם תוספת של כ-25% לאוכלוסייה הכללית. רובם המכריע סונים, עובדה שמעוררת חרדה קיומית בקרב הנוצרים והשיעים כאחד שחוששים מפני שינוי קבוע של מאזן הכוחות העדתי. למרות זאת, המבנה השלטוני נותר קפוא: הנשיא הוא נוצרי (כיום מפקד הצבא עאון מנהל את המגעים), ראש הממשלה סוני (נג'יב מיקאתי) ויו"ר הפרלמנט שיעי (נביה ברי, המקורב לחיזבאללה). פער זה, שבו המיעוט מחזיק בתארים בעוד הרוב מחזיק ברחוב ובנשק, הופך כל הסדר מדיני לנושא רגיש שמאיים על היציבות הפנימית השברירית.

מדינה בתוך מדינה

חיזבאללה מנהל בלבנון "כלכלת צללים" עצמאית ויציבה, שנהנית מתקציב שנתי המוערך ב-1.1- 1.4 מיליארד דולר. חלק הארי מגיע מסיוע איראני ישיר של כ-700–800 מיליון דולר בשנה, והשאר מפעילות של הלבנת הון ורשתות סחר גלובליות. לעומתו, המדינה הלבנונית הרשמית מצויה בפשיטת רגל, ותקציבה הריאלי הצטמק ל-1.2 – 1.5 מיליארד דולר בלבד. המשמעות היא שארגון טרור מחזיק בכוח פיננסי השקול לזה של הממשלה המרכזית, מה שמאפשר לו לתחזק מערכות רווחה, בריאות וחינוך נפרדות שמעניקות לו לגיטימציה אזרחית רחבה בקרב הקהילה השיעית.

הפער הוא קריטי גם ברמת האזרח – ובעיקר בצבא: חייל בצבא לבנון משתכר בין 80 ל-120 דולר בחודש בשל קריסת הלירה הלבנונית, פעיל בחיזבאללה מקבל שכר שנע בין 400 ל-800 דולר ב"דולרים טריים" הודות למימון הנדיב מאיראן והכלכלה השחורה. חיזבאללה גם מפעיל את אל-קרד אל-חסן: מערכת בנקאית מקבילה של ארגון הטרור חיזבאללה, שמשרתת כ-400,000 לקוחות ומעניקה הלוואות ללא ריבית כנגד זהב, בניגוד למדינה שבבנקים הרשמיים שלה יש מחסור קבוע במזומנים וביכולת להעניק אשראי.

מבחינת האזרח הלבנוני בדרום, בבקעא או בדאחייה, המדינה היא ישות נעדרת שאינה מסוגלת לספק חשמל או ביטחון תזונתי, בעוד חיזבאללה הוא הגורם היחיד שמציע רשת ביטחון כלכלית יציבה. המצב הזה מהווה חסם מרכזי לכל ניסיון של פירוק הארגון מנשקו. הוא גם יצריך שיקום משמעותי של הכלכלה הלבנונית באמצעות סיוע חיצוני.

איך אפשר יהיה לשקם כלכלית את לבנון במהלך הנוכחי?
"פה צריך באמת איזשהו שילוב ידיים מצד הקהילה הבינלאומית, ואני מקווה שגם הסעודים יסכימו להפסיק את החרם שהם עושים על העברת כספים ללבנון. הסעודים, האמירתים, האמריקאים והאירופים שכל כך רוצים לעזור ושכל כך רוצים יציבות אזורית – שכולם ישלבו ידיים ויעזרו בתוך התהליך הזה.

"צבא לבנון גם צריך לעבור איזשהו רפורמה ולקבל חיזוק יכולות ושיפור תנאי החיילים והמשכורות שלהם, וכנראה בסופו של דבר יצטרך להיות הגוף שייקח את הנשק לרשותו. הרי הנשיא עאון כל הזמן מדבר על זה שצריך שהמונופול על הנשק יהיה בידי צבא לבנון, ולא המיליציה הצבאית הזאת שנקראת חיזבאללה".

המפנה הסורי

"הסורים שונאים את חיזבאללה באותה מידה כמונו. אם הייתה להם היכולת, הם היו בשמחה רבה תוקפים את חיזבאללה ומכים בו", אומרת מזרחי. "אבל האיום מצד סוריה על לבנון קיים כל הזמן, כי לפי דעתי המשטר של הנשיא א-שרע, שהוא אסלאמיסט, היה רוצה לראות את לבנון מחוברת הרבה יותר לסוריה".

אחד השינויים המשמעותיים ביותר במשוואה ב-2026 הוא החלפת השלטון בדמשק. לאחר עשורים שבהם משטר בשאר אל אסד הטיל וטו על כל התקדמות לבנונית, הממשל הנוכחי בראשות אחמד א-שרע רואה בחיזבאללה אויב אסטרטגי. עבור דמשק החדשה, הארגון אינו שותף אלא שלוחה איראנית שמאיימת על הריבונות הסורית. לראשונה מאז 1949, סוריה אינה משמשת חסם למגעים עם ביירות, אלא גורם שמעניק ללבנון גיבוי פוליטי להתנתקות מהציר השיעי לטובת אינטרסים ערביים-סוניים.

במישור המבצעי, סוריה של 2026 פועלת כ"מלקחיים" שחוסמים את נתיבי האספקה של חיזבאללה מצפון וממזרח. המאמץ הסורי לסיכול הברחות נשק איראני דרך מעברי הגבול היבשתיים נועד לבצר את שלטונו של א-שרע ולהרחיק את השפעת איראן מסוריה ולבנון. מצב זה מייצר חפיפת אינטרסים נדירה בין דמשק, לירושלים ולגורמים הלא-שיעיים בביירות. לראשונה מזה חמישה עשורים, חיזבאללה מוצא עצמו מבודד גיאוגרפית ופוליטית, ללא העורף האסטרטגי שסיפקה לו סוריה ההיסטורית, מה שמשנה מיסודו את מרחב התמרון של הממשלה הלבנונית במשא ומתן הנוכחי.

מפת דרכים מדורגת

לדברי מזרחי, "מדובר בתהליך שיש בו הרבה מרכיבים שלא קשורים רק לשתי הסוגיות של פירוק חיזבאללה מנשקו והנסיגה הישראלית לגבול. זה מצריך מעורבות בינלאומית, זה מצריך חיזוק ושינוי משמעותי של צבא לבנון, זה מצריך תהליכים ארוכים של שינוי בתוך לבנון, חיזוק הממשלה הלבנונית, פתרונות לבעיות ההומניטריות שיש בתוך לבנון, למצב הכלכלי הקשה, ניתוק מקורות הנשק של חיזבאללה, ניתוק חיזבאללה מאיראן ועוד".

במסמך "הדרך הארוכה לפירוק חיזבאללה מנשקו – מודל DDR ללבנון", חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי מציעים לעבור ממודל של "שקט זמני" לאסטרטגיית עומק המבוססת על מודל ה-DDR הבינלאומי: פירוק מנשק (Disarmament), פירוק מיליציות (Demobilization) ושילוב מחדש של פעילים בחברה האזרחית (Reintegration). המטרה היא להפוך את לבנון מישות הנשלטת בידי קבוצות חמושות למדינה ריבונית, באמצעות השמדת אמל"ח תחת פיקוח רב לאומי ופירוק מנגנוני הגיוס והפיקוד של חיזבאללה.

האתגר המרכזי שעמו מתמודד המתווה, על פי החוקרים, הוא מעמדו חזק של חיזבאללה. החוקרים מדגישים כי מאחר שהארגון מושרש עמוק בתוך העדה השיעית, לא ניתן להסתפק בפתרון טכני-צבאי בלבד; יש צורך במענה חברתי-כלכלי רחב, הכולל דה-רדיקליזציה ושיקום אזרחי, שיחליף את שירותי הארגון וייבנה זהות לאומית מתונה.

עם עליית ההנהגה החדשה בביירות בראשות הנשיא עאון וראש הממשלה נוואף סלאם, מציעים ב-INSS מפת דרכים מדורגת: החל מסידורי ביטחון ופירוק נשק התקפי, דרך הקמת 'מועצת שלום' בחסות ממשל טראמפ שתחליף את יוניפי"ל, ועד להצטרפות לבנון ל'הסכמי אברהם'. התוכנית שנשענת על מעורבות חיצונית מאסיבית ותמריצים כלכליים ממדינות המפרץ, נועדה להבטיח שהריבונות הלבנונית תישמר לאורך זמן ולא תתפורר מול המיליציה הבאה.