"לכל מקום שאנחנו הולכים, יש לנו אבטחה חמושה", מספר ל'דבר' ג'סי שור, רב אורתודוקסי מודרני המתגורר בניו ג'רזי. "אני מביא את הבן שלי לגן ישראלי, ויש אבטחה חמושה בכניסה. מבחינה מסוימת זה דבר טוב, למרות שזה איום ונורא. זה מרגיש טוב שאנחנו משתתפים בגורלם של אחינו ואחיותינו ומשפחותינו בארץ, ומתנהלים כמיעוט שצריך להגן על עצמו נגד התוקפנות".

הקהילות היהודיות בתפוצות מתמודדות מאז 7 באוקטובר עם גל הולך וגובר של פיגועים ותקיפות אנטישמיות. בשנת 2025, מספר הנרצחים מתקיפות אנטישמיות היה הגבוה מזה שלושה עשורים. שני רבנים ורבה מקהילות אמריקאיות שבהן האיום באלימות אנטישמית התממש לאחרונה, מספרים ל'דבר' כיצד חיים כיחידים וכקהילה לצד הפחד שהולך וגובר. בעיר ניו יורק, בדטרויט במישיגן ובבולדר בקולורדו, התמונה זהה: קהילות, כמו של הרב שור, מתמודדות עם המתחים והדילמות שעולים סביב משמעות החיים היהודים בתפוצות, הכוח שבאחדות וחוסר הביטחון במקומות שעד לא מזמן נחשבו מוגנים.

ניו יורק-ניו ג'רזי: "אנחנו מבינים שהנוחות של הפרברים היא אשליה"

בשנים האחרונות חוו הקהילות היהודיות בסביבת ניו יורק וניו ג'רזי גל של תקיפות. לפי דוחות המשטרה, יהודים הם גם המטרה העיקרית של פשעי שנאה באזור. ב-2025, דווחו לעיריית ניו יורק כ-330 אירועים אנטישמיים – 57% מכלל פשעי השנאה בעיר. אירועים בולטים כוללים דקירת חסיד חב"ד מחוץ לבית כנסת בשכונת קראון הייטס, תקיפה אכזרית של יהודי ברכבת התחתית בברוקלין שלוותה בקריאות גנאי, ואירוע שבו אדם התנגש עם רכבו שוב ושוב בדלתות של מטה חב"ד העולמי. בנוסף, נעצר תלמיד תיכון שאיים במכתב ששלח ל-300 מחבריו בבית הספר לבצע "אלימות המונית נגד יהודים".

גם בפרברי ניו ג'רזי המצב מתוח. בעיר טינק (Teaneck), שרבע מתושביה הם יהודים, ביניהם דתיים ומסורתיים רבים, ויש בה בתי כנסת ומוסדות חינוך אורתודוקסים וקונסרבטיביים, התמודדו עם הפגנות אלימות מחוץ לבתי כנסת שכללו ריסוס בצבע אדום של מתפללים וקריאות כמו "רוצחי תינוקות". הרב שור סיפר על אדם שצעק "פרי פלסטיין" וירה ברובה כדוריות לעבר יהודים בעלי חזות דתית: "זה בשכונה שלי. אני הולך במקום שבו זה קרה. דגל ישראל הוצת בבית הכנסת שמול בית הכנסת שבו אני מתפלל".

"הנוחות של הפרברים, אנחנו מבינים לאחרונה שהיא אשליה", אומר הרב שור, "לאחרונה כתבתי לחבר בישראל, 'הלוואי שגם אני הייתי בורח מטילים! הלוואי שהיה גם עלי לחוות את זה. הלוואי שהייתי שם איתכם'".

לדבריו, ביהדות ארה"ב צץ בשנים האחרונות שיח על מטריאליזם כאתגר רוחני, שלפיו פרברי אמריקה הם "המקום שאליו שאיפות הולכות למות, המקום שבו אתה רק מחפש חיים של בינוניות ונוחות". הוא מצטט את שלמה ריסקין, הרב לשעבר של אפרת ומייסד בית כנסת 'לינקולן סקוור' בעיר ניו יורק: "להיות רב בתפוצות זה כמו לנהל תהלוכת לוויה ארוכה אחת".

"בתפוצות היהודים מתפוגגים, מתבוללים, נרדמים", הוא מדגיש. "הרבה מהקולגות שלי כבר עלו לארץ, ואומרים שהגיע הזמן. יש לעמוד עם העם בישראל. מרכז ההיסטוריה שלנו נמצא בארץ, וצריך להיות שם. יש גם ישראלים שאומרים שלא בטוח בתפוצות, שבטוח יותר בארץ".

לדברי הרב שור, לעלייה יש פן מוסרי והלכתי שלא מניח לו. "חשבתי לאחרונה על מה שהרמב"ם כותב בהלכות תשובה. הוא מעביר ביקורת על מישהו שלא לוקח חלק בצער של הקהילה, בכאב ובקשיים שלה. מישהו שפשוט מתנתק ואומר 'זה לא קורה לי' או 'אני לא חייב להיות מעורב בזה, אני לא צריך לסבול יחד איתכם'. יש בזה משהו משובש מבחינה רוחנית".

הוא מספר כי לעתים הוא מוצא את עצמו חושב על סוף ימיו ועל הרגע שבו יגיע לדיין האמת ויידרש דין וחשבון על "הזנחת המצווה של 'וישבתם בה'". וכשהוא מסתובב בניו ג'רזי עם אפליקציית 'פיקוד העורף' שמתריעה מפני אזעקות בנהריה, שבה גרים הוריו ואחיו, הרב שור חושב על העובדה שלא עלה לישראל "כסוג של הזנחה, חטא פוטנציאלי שאני צריך להכיר בו ולהיות מודע לו כל הזמן".

בולדר, קולורדו: "אני חייבת להסתכל למוות בעיניים"

"אין מקום בטוח, בכל דבר יש סיכון", קובעת הרבה צ'ארנה רוזנהולץ, מייסדת 'שולחן' – בית מדרש מקוון, ונשיאת 'חבר' – מועצת הרבנים והחזנים של בולדר, קולורדו. "היה אצלנו רצח. ממש רצח של יהודיה בכיכר העיר, ולא מעט פציעות קשות. רצח במרכז העיר בולדר. זה פשוט בלתי נתפס".

ב-1 ביוני 2025, במהלך צעדת סולידריות שבועית ושקטה למען החטופים בעזה ("Run for Their Lives") בעיר התחתית של בולדר, התרחש פיגוע שבו מחבל השליך בקבוקי מולוטוב והשתמש בלהביור מאולתר נגד הצועדים, תוך שהוא צועק 'פרי פלסטיין'. בפיגוע נפצעו לפחות 12 בני אדם בדרגות חומרה שונות, ביניהם ניצול שואה, ונרצחה קארן דיאמונד בת ה-82.

המחבל, מוחמד סברי סולימאן (45), הודה בחקירתו כי תכנן את הפיגוע במשך שנה במטרה "להרוג את כל הציונים", ואף קיווה "שכולם ימותו". לדבריו, הוא פעל מתוך שנאה ליהודים ומתוך רצון למנוע מהם להשתלט על פלסטין. ה-FBI הגדיר את האירוע "מעשה אלימות ממוקד נגד הקהילה היהודית".

"המארגנים של הצעדה ממש 'ישבו לעירייה על הווריד' כדי שיתנו לנו ליווי, אבל בעירייה סירבו להאמין שיש פה בכלל בעיה. הם פשוט סירבו בכל תוקף", מספרת הרבה רוזנהולץ. "רק אחרי שזה קרה, הצעדה קיבלה ליווי משטרתי הלוך וחזור. שבוע לאחר מכן, במהלך אירועי הפסטיבל היהודי של בולדר, שמושך בדרך כלל קהל רב, כבר הייתה נוכחות משטרתית רצינית, היו אפילו צלפים על הגגות".

היא מוסיפה כי "בשבוע שעבר הייתה אצלי מישהי בבית שעמדה קרוב לתוקף, והיא אמרה שהתמונה הזאת – לראות את קארן נשרפת – פשוט לא יוצאת לה מהראש. זה דבר שהולך להישאר איתך. זה גורם לי להתעמת עם המוות שלי. בתפקיד ציבורי שבו אני גאה להיות יהודייה – ולא הייתי מתחמקת מזה בחיים – אני חייבת להסתכל למוות בעיניים. דבר שני, בכל מקום שאני הולכת אליו, אני חייבת לדעת איפה היציאה. ודבר שלישי, אני צריכה להפוך את הפחד הזה לסוג של חוסן ותקווה.

"מה זה עושה להורים? הבת שלי למשל, היא בסך הכול רוצה שהבת שלה תלך למעון של הקהילה היהודית. במיוחד אחרי הפיגוע במעון בדטרויט, כל הורה שמביא את הילדים לבית ספר לחוץ בטירוף על האבטחה. זה מכניס פחד לקהילה, ממש לתוך מערכת העצבים, וכל אחד מתמודד עם זה אחרת. בתור מנהיג, אתה חייב לשדר מוכנות, לדבר על אמצעי אבטחה, על אימונים. המסר העיקרי הוא: 'אל תקפאו – תברחו'. כי לאנשים יש נטייה לקפוא. אז צריך להגיד 'אל תתכווצו לכדור, ככה אנחנו לא מגינים על עצמנו'".

הרבה מצטטת את המשפט בגמרא שאומרים בהגדה של פסח: "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין", ומוסיפה את פרשנותה: "לעם ישראל יש יכולת מדהימה להרים את עצמו, להסתכל קדימה ולצפות לטוב, גם כשהוא מתאושש מטרגדיות נוראיות שבהן נראה שהשם הפקיר אותנו. היכולת הזאת להיצמד לתקווה היא סימן ההיכר שלנו."

לדבריה, "בתור מי שלמדה היסטוריה, אני יודעת שזמנים טובים באים והולכים. הידיעה שהחוסן הזה נמצא לי בעצמות זה משהו שאני יכולה לסמוך עליו ולהישען עליו. אני לא יכולה לשלוט במה שקורה, אבל אני כן יכולה לשלוט ביחס שלי למה שקורה."

דטרויט, מישיגן: "לא לטבוע בתוך האבל"

"העם שלנו הוכיח פעם אחר פעם, ביחד נמצא את הדרך להפוך את האבל למטרה. אנחנו לא ניתן לחושך להגיד את המילה האחרונה", אומר הרב יהושע בנט מבית כנסת 'טמפל ישראל', אחד מבתי הכנסת הרפורמיים הגדולים בעולם, בשכונת ווסט בלומפילד בפרברי דטרויט, מישיגן, חודש אחרי פיגוע הטרור שנבלם סמוך למעון לגיל הרך של הקהילה. איימן מוחמד ע'זאלי, אמריקאי ממוצא לבנוני, התפרץ עם טנדר עמוס בזיקוקים רבים ובכ-110 ליטרים של בנזין, לתוך דלתות המבנה, ודהר לאורך המסדרון בזמן שבמקום למדו 140 ילדים ב'סאנדיי סקול'.

בפיגוע לא נהרגו אנשי צוות או ילדים בזכות תגובתם המהירה של המאבטחים שנטרלו את המחבל בירי, אך המאבטח דני פיליפס נפצע לאחר שנדרס על ידי הרכב, ו-30 שוטרים ואנשי כוחות הצלה אושפזו בשל שאיפת עשן כבד מהשריפה שפרצה ברכב.

הרב בנט מתאר את תהליך ההתמודדות של הקהילה. "כולנו העברנו את השבועות האחרונים בלספור את הקורבנות שלנו, בלתת שמות למה שנלקח מאיתנו", הוא מספר, "הספירה הזאת הייתה לגמרי הכרחית, קדושה. אי אפשר לדלג עליה בתהליך ההתאוששות, כמו שאסור לדלג על ספירת המכות בליל הסדר. אבל אני באמת מקווה שמשהו יתחיל להשתנות אצל כולנו, שהילדים שבינינו ילמדו אותנו לספור את העתיד".

לאחר הפיגוע, צוות החינוך בבית הכנסת פינה את הילדים למוסך של שכן ולמועדון סמוך, שם המורות שרו איתם שירים וחילקו סוכריות M&M לערמות לפי צבעים  – פעילות שחוזרת על עצמה כדי להרגיע את הנפש. הרב בנט משווה את המשחק הפשוט לספירת העומר, שמתחילה בערב הראשון של חול המועד פסח: "ספירת העומר מציעה לנו כעת לא הבטחה שהכאב הולך להיעלם, אלא מבנה, חזרה, כיוון – משהו שאנחנו הולכים לקראתו, כדי שלא פשוט נטבע בתוך האבל".

"אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את החופש לבחור איך להגיב"

הרב בנט מזכיר את תובנותיו של ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר וניצול אושוויץ: "הוא העביר את השנים האלה לא רק בלסבול את הכאב והייסורים שלו, אלא בלהתבונן באנשים סביבו. הוא שם לב למשהו וכתב על זה – האנשים שהצליחו להחזיק מעמד בשואה היו אלה שהיה להם בשביל מה לחיות – ילד שחיכה להם, ספר שעוד לא סיימו לכתוב, מישהו שהם פשוט סירבו לוותר עליו. הוא כתב כי גם בנסיבות הכי גרועות שאפשר לדמיין, אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את החופש לבחור איך להגיב, לבחור במשמעות ולבחור בעתיד.

"אז אנחנו סופרים את העומר, כי לספור כל יום זה חלק מהריפוי שלנו. כל יום שאנחנו פשוט מתייצבים ומגיעים זה עוד יום שבו התיקון שלנו ממשיך. כי בתכל'ס, ככה קהילות מתרפאות – במעשה קטן אחד בכל פעם".

לצד ההתמודדות הקהילתית-רוחנית, גם בקהילת טמפל ישראל פעלו להגברת האבטחה הפיזית. בשבוע שאחרי הפיגוע במתחם הקהילה, משלחת מנהיגים ורבנים מתוכה נסעו למסע שתדלנות בבירה הפדרלית כדי לשכנע את חברי הקונגרס להכפיל את תקציבי האבטחה למיליארד דולר. לדבריהם, "אנחנו המיעוט היחיד במדינה שנאלץ לשכור צבא משלו כדי לשמור על ביטחוננו".

קוביית לגו בקערת הפסח: "מסמל את העבודה הקדושה שבלאסוף את כל החלקים ולחבר מחדש"

לאחרונה הקהילות ציינו את חג הפסח, ורבני הקהילות ראו בסיפור יציאת מצרים ובהגדה השראה לאתגרים עמן מתמודדות הקהילות היום. הרב בנט סיפר שחברי קהילת 'טמפל ישראל' במישיגן הוסיפו השנה לקערת הפסח בליל הסדר לבנת לגו אחת: "לגו זה צעצוע של ילדים – הוא מייצג את התמימות שהייתה תחת איום, ואת החיים שהגנו עליהם. הוא מסמל את היצירתיות שלנו, את החוזק שלנו, ואת העבודה הקדושה שבלאסוף את כל החלקים ולחבר אותם מחדש."

הרבה רוזנהולץ מקולורדו מדגישה את הסכנה בקיצוניות אידאולוגית, ואת הצורך לשלב את האמונה בתוך קהילה שבה האנשים הם שעומדים במרכז. היא מקבלת השראה לכך מהמושג המקראי "ממלכת כוהנים", משימה רוחנית-חברתית שהיא מחלקת, בהשראת הקבלה, לשני צירים: הציר ה'אנכי' שבו האדם פועל, כ"צינור" ל"רצון" האלוהי, המעביר את קדושת האל לעולם דרך ביטול האגו, והציר האופקי, שעניינו הפצת הקדושה בקהילה ובניית קשרים בין אנשים. היא מבססת זאת על דמותו של אהרון הכהן כ"רודף שלום", שהתעסק לא רק בקודש הקודשים, אלא גם בהתרוצצות בין חברי הקהילה במאמצים לגשר בקרעים בין-אישיים.

היא מדגישה שאסור להתמסר רק לציר האנכי ולהפוך אמונה לאידיאולוגיה עיוורת, שהיא כמו אליל שקר. "זה כמו להגיד – 'אני הולך להיצמד למנהיג ולסמכותו כדבר הכי חשוב מבחינתי, ולא אכפת לי איך זה משפיע על אף אחד אחר". את הקנאות האבסולוטית הזו, עם "אנכיות" יתר, היא ממשילה לבניין גבוה ללא יסודות בקרקע. היא רואה אותה בקשת רחבה של קבוצות פונדמנטליסטיות – מהמשטר באיראן, דרך הלאומנות הנוצרית הקיצונית במערב, ועד למתנחלים הקיצונים ביהודה ושומרון, המתעלמים, לדבריה, מכך ש"בתורה כתוב שאסור להשמיד עצי פרי בזמן מלחמה, וכתוב שעלינו לחיות עם הגר, עם מי שזר לנו".

הרב שור רואה תפקיד חיוני ליהודי התפוצות כמעין נציגים של ישראל והציונות. "איך נוכל להיות דיפלומטים טובים יותר עבור העם היהודי? איזה נקודות מבט אנחנו יכולים לתת, שישראלים אולי לא מצליחים להעביר מהצד שלכם? כי כולם אומרים שישראל הפסידה במלחמת ההסברה, שלציונות בכלל לא אכפת מיחסי ציבור, ממה הגויים חושבים. ואני חושב שזו טעות. הקללה של בלעם לעם היהודי בספר במדבר היא בעצם ברכה, אבל אנחנו הופכים אותה לקללה של ממש כשאנחנו חושבים שזו נבואה שמגשימה את עצמה – כאילו אנחנו 'אמורים' להיות לבד וכולם אמורים להיות נגדנו. אני חושב שאולי יהדות התפוצות יכולה לאזן את הנטייה הזאת."

הרב בנט רואה בנדודים במדבר תהליך של ריפוי מפוסט טראומה, אותה גם הקהילה שלו צריכה לעבור. "תחשבו רגע איפה בני ישראל היו בלילה הראשון ההוא. הם הרגע יצאו ממצרים, הים נפתח ונסגר מאחוריהם, והם היו בני חורין. אבל עדיין, הם לא היו בסדר, הם היו בפוסט-טראומה… מצרים בעצם עדיין הייתה בתוכם – בפחדים שלהם, ברפלקסים, בדרך שבה הם קופצים מכל צל. זה בדיוק מה שאנחנו מרגישים עכשיו בתוך התקהלות גדולה או כאשר נשמע רעש חזק… חופש יכול לקרות ברגע אחד יחיד, אבל הריפוי? זה לוקח הרבה, הרבה יותר זמן."