"התוכנית כבר מוכנה, ואני ואלברט דואגים שנהיה במקומות לא רגילים ויפים", כתב שמעון חבשוש תרשיש לחברתו לגרעין הנח"ל בשנות החמישים, "אנו רוצים לחטוף את הבנות שלנו מהמשק, ובלי שום חשבון של שבתות וכו', לקחת אתכן לטיול הזה. תתחילי להתכונן ותארזי לך צרור גדול של מצב-רוח טוב ונקווה שזה יצליח. בכל אופן, מצדנו כל המאמצים נעשים".

תרשיש, ששירת כסייר בנח"ל, לא זכה לצאת לטיול שעליו חלם. באפריל 1956, שבועות ספורים לפני היציאה לחל"ת, הוא נפל בפעילות מבצעית באזור נירים, עוטף עזה של היום, מאש צלף מצרי מרצועת עזה, והוא בן 20 בלבד. מסע בין ארכיונים ששמרו חלק ממכתביו ושיריו, ודברים שכתבו לזכרו חבריו, חושף את דמותו של ילד שעלה מתימן וגדל להיות צעיר אידיאליסט ורומנטיקן, שהוקסם מנופי הארץ.

מצנעא לתל אביב, ולעמק הירדן

כשתרשיש היה בן חמש עברה משפחתו מצנעא שבתימן לעדן, בדרכה לארץ ישראל. ב-1945, כשהוא בן תשע, הם עלו לארץ, שעליה שמע מאביו חיים, שביקר בה שנתיים לפני שנולד, ומאימו יהודית. את נעוריו העביר בתל אביב, בגימנסיה העברית 'הרצליה' ובתנועת הצופים, אך חבריו סיפרו שליבו נמשך אחר הטבע, המרחבים והכפר.

"צנוע היה הבחור. ישר הליכות וליבו ופיו שווים", כתב עליו אחד ממוריו בגימנסיה, בחוברת לזכרו, השמורה באנדרטת הנח"ל ובאתר לזכר חללי הנח"ל, "ב'שעות החינוך' היה חוזר והולך וחוזר על הבעיה שהייתה קרובה לליבו: קלות הראש שנוהגים בני גילו בבעיות העומדות ברומו של עולמנו. קלות הדעת בה מתבטאים הם על קיבוץ והכשרה, על הגשמה והגנה. מחמיר היה בעצמו בנדון זה ובחומרה נהג כלפי אחרים. היה סובב וחוזר על ה'קרידו' הזה שלו: אין דרך לנוער היהודי בארץ זאת, אלא בהכשרה ובקיבוץ. חיי העיר חיים בטלים הם".

כשהגיע תרשיש לגיל גיוס, הוא היה יכול לדחות את גיוסו מסיבות בריאותיות, אך התעקש על שירות קרבי. בדף ה'יזכור' שלו באתר משרד הביטחון מסופר כי אמר לאביו "אבא, איני רוצה להיראות כמתחמק. מרגיש אני חובתי להצטרף לצבא, לקדם פני אויב בשער ולהגן עליהם ועל כל עם ישראל בטרם יקדים, חס ושלום, האויב ויתקיף את ערינו וכפרינו".

הוא בחר להתגייס לנח"ל בגרעין עם חבריו מהצופים, כדרך להגשים את חלומו להיות חקלאי וחבר קיבוץ. הוא הצטיין כחייל, ויצא עם חברי הגרעין לקיבוץ תל קציר שבעמק הירדן. "כאשר דרושה הייתה התנדבות בעונה בוערת, כשענף מסוים דרש מאמץ רב ורבים נרתעו – נטל זאת על עצמו", כתב עליו אחד החברים בחוברת לזכרו, "הוא אהב את הגיוון בעבודה, ובכלל אוהב היה את השינוי, נמשך להרפתקאות".

כשנדרש הגרעין להציג 'אחוזים' לתפקידים הצבאיים השונים, הציע עצמו חבשוש לקורס סיירים. "חובב היה את הטבע, החי והצומח. נופי הארץ הקסימוהו. הסיירות הייתה בדמו. מסעות וטיולים לארכה של הארץ העניקו לו סיפוק רב. שמעון וחלילו הצמוד אליו, בתוספת זקן מטופח כיאות לסייר ותיק – היה דמות שנתחבבה על החבר'ה בגדוד. יש וחברים טענו בלחש מאחורי גבו מתוך חיבה, כי מזכיר הוא אחד מגיבורי התנ"ך. כה פשוט היה ורענן".

חשבתי עלייך והרגשתי שאת מתאימה למקום הזה, הקודר בפראותו

שיריו, שפורסמו אחרי מותו בקובץ 'גווילי אש' של שירי הנופלים, מתארים תמונות טבע ברגש חי לנגב ולמדבר יהודה, ואת געגועיו לנוף הכנרת. לחברתו כתב כי "אף כי חייל אני עכשיו ומתאים לי להיות גבר בלי רגשנות, אני מתחיל להיות רומנטי ולשקוע בחלומות ולא חסר לי הרבה ואתחיל לכתוב שירים".

לא רבות שקיעות בשמי כנרת;
לא תמיד יאדמו שחקים נושקי ימה בוערת;
כתב של שעם מתלקח יום יום לא יכתיר אותה
ועבים סמוקי שולים יהבהבו על חומתה.

רק לעתים, ועננים אז כעדר, בשולי מערב,
עת קרב לשמש בעבים, ונשפך דמם במרחב,
אלומות של זוהר, נגר בשני וארגמן
שתפכות בחמוקי הרים, תפזזנה, תעשינה בקסמן.

במכתביו לחברותיו מהגרעין הוא הפליג בכתיבה רומנטית ובתיאור הנופים שאהב. במכתב לחברה שכינה אותה "החורנית הנסיכה כחולת העיניים". באחד המכתבים כתב לה כי "במסגרת תפקידי טיילתי במקומות שלא תוכלי לטייל. לאור הירח הזוהר, ראיתי ארמונות דמיוניים חרותים באבן. על שוניות וצוקים, והרוח מייללת ושורקת במרומיהם הצופים אל תהומות עמוקים. לא אמשיך בתיאור זה כי זה יותר מדי בשביל פרוזה, אבל אני מוכרח להוסיף שכאשר עמדתי לרגליהם הרגשתי עצמי קטן ואפסי לעומתם. חשבתי עלייך והרגשתי שאת מתאימה למקום הזה, הקודר בפראותו. הייתה הרמוניה מופלאה למראה, לו עמדת על אחת מהמרפסות של אותם ארמונות דמיוניים".

המקום היפה בעולם

במכתב ל'צועניה ירוקת-העיניים ושחורת התלתלים מן התל', כתב בהתרגשות על קבלתו כחבר קיבוץ כמה חודשים לפני שנפל: "לפני שאת ניגשת בכלל לקרוא את המכתב הזה, עברי לדום, דגלי את נשקך – הפסיקי לזוז! חבר-משק מדבר אתך!", התלוצץ. "מה לאמר ומה לספר? מצאתי לי בית חדש במקום היפה בעולם. אני מתכונן לזלול נוף בקבלנות – בליל ירח, כשהזקן האשמאי הזה שופך מלוא חפנים כסף הניגר אל דממת הלילה, וסבתא-כנרת מחייכת אליו בזהרורי רציה, שוקטת ומלאת מסתורין כל כך".

ל"צועניה המשכימה בשחרים" כתב "התחלתי את מכתבי זה בברכה השגרתית 'שלום', אבל מתוך מכתבך וטענותיך בדבר אפרוריות החיים וחדגוניותם אני מבין שצריך לאחל לך ימים סוערים ומלאי התרגשות והרפתקאות. לפי דעתי, אשם בזאת דמך הצועני הלוהט וחסר-המנוחה, והאופי הסוער של בת-קדר ובידואית שכמותך. ואכן, אמרתי לך פעם, שאת מתאימה לנגב בהודו הפראי".

יחד עם חבריו הסיירים הם רקמו את תוכנית הטיול הגדול בארץ. "אצלנו זה עכשיו חלום גדול, ואת יודעת דרכם של חלומות", כתב לחברתו, "החלטנו (כל הסיירים) שנהיה מוכנים להישאר עוד חודש בצבא על חשבון השל"ת רק בשביל החלום הזה".

ד"ש חם מאוד לחרמון, ואל תשכחי את הכינרת

את הגזרה שבה שירת באותה תקופה, בדרום רצועת עזה, ליד נירים, תיאר כך: "אנחנו נמצאים עכשיו במקום נחמד: אוהל הסיירים הקטן שלי נטוי ליד פלג זך. הכול ירוק ועצים מצלים מסביב. בכלל, הטבע כאן 'נורא' גנדרן, הוא מתקשט בכלניות אדומות, איריסים, נרקיסים וצבעונים כתומים. בקיצור, יש במה להסתכל".

אך במכתב אחר כתב: "משעמם! עוד לא עבר שבוע אחד בחור הזה וכבר אני מחיל לעוף על כנפי דמיוני אל מקומות רחוקים, רחוקים, ובעיקר, אל התל שם יושבת אחת חורנית חביבה שיודעת להיות טובה לפעמים… אני מרגיש עצמי קצת לא טוב במקום המישורי הזה. ואני חולם תמיד על ההרים שאני אוהב כל-כך – אחת היא לי אם הרי-הגליל הירוקים, שלרגליהם מעיינות מפכים, או הרי-הנגב הקודרים והיבשים. מסרי בשמי ד"ש חם מאוד לחרמון ואל תשכחי את הכנרת ואת ההרים שלנו ותעיפי נשיקה גם לעבר צפת".

התנדב לעלות לראש הגבעה ולירות על האויב – ונהרג

תרשיש נפל ב-4 באפריל 1956, כשהוא בן 20, שבועות ספורים לפני היציאה לשל"ת נוסף בקיבוץ. זו הייתה תקופת התחממות בגזרת נירים, והמצרים נהגו לפתוח באש צלפים מרצועת עזה על הסיורים, שבחלקם נעו בשטחים נשלטים. באחד משטחים אלה, פתחו המצרים באש ממרחק כ-400 מטרים על הסיור שהוביל. "נפתחה עלינו אש חזקה", כתב אחד מחבריו לנשק, "בבת אחת נסגרנו בארגז אש, ללא כל אפשרות של היחלצות בכוחות עצמנו. עד החשכה ציפו לנו ארבע שעות ארוכות, בלי תקווה להיחלץ אלא אם כן יינתן לנו סיוע חזק או יימלכו המצרים בדעתם ויחליטו להניחנו לנפשנו".

"נמצאנו אחרי גבעה, בתוך השטח המצרי. הקליעים שרקו בזה אחר זה סמוך לנו. הם נתקעו בעפר והתיזו עלינו. תחת אותה אש תופת מן ההכרח היה להגיב. לשם כך, היה צורך לעלות על קו הרכס ומשם לצלוף אי אלה יריות מכוונות אל עמדות האויב. שמעון התנדב לעשות זאת. נטל רובה והגיע בזחילה אל ראש הגבעה. האש הלוחכנית ניתכה בעוצמה ובדיוק רב. באותו רגע ששמעון הרים את ראשו כדי לכוון את רובהו, נפגע מכדורי האויב".

"יותר לא יהלך בינינו וחיוכו הטוב והתמים מרחף על שפתיו"

אחת מאחיותיו ספדה לו וכתבה שערב ליל הסדר, פחות משבוע לפני שנפל, סיפר לה על קבלתו לחברות בקיבוץ. כששאלה אותו מתי תוכל לבוא ולבקר אותו בקיבוץ, השיב "ארבעים יום בלבד נותרו לי לשרת בצבא. לאחר 40 יום אלה אעבור למשק כחבר, ואז תוכלי לבקרני כאוות נפשך".

"אני לא זכיתי לבקרך", כתבה. "40 יום הם בדרך כלל זמן קצר החולף מבלי שנחשוב על כך אף פעם. תוך 40 היום האלה התהפך עלינו עולמנו. בשבילנו השתנה הכול עם הידיעה כי לא נראך יותר".

"שמעון איננו!", כתבו חבריו לגרעין לאחר מותו, "יותר לא יהלך בינינו וחיוכו הטוב והתמים מרחף על שפתיו. לא עוד נרחץ בכינרת וננסה לשווא להשיגו בשחייה. והלא רק לפני שבועיים נסע עמנו לבלות חופשה במשק, יחד תיכננו לערוך טיול עם היציאה לשל"ת. באותה הזדמנות בחר לעצמו את החדר האהוב עליו בו חפץ לגור, ואף החל לעבד גינה מסביבו.

"בעודו באיבו נסתיימה פרשת חייו, ואנו, המומים מגודל האסון איננו מבינים כיצד קרה הדבר. האומנם לא נראה יותר את שמעון?! האומנם נגזר על נפש זו, מלאת החיים, המרץ והאהבה לחדול?!"