
"כל משפחה שאיבדה את היקר לה מכול, רוצה לדעת שאנחנו – כחברה וכמדינה – ראויים להקרבה של הנופלים" – כך אמר היום (שלישי) יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד בטקס יום הזיכרון בבית ההסתדרות בתל אביב. הטקס, בו השתתפו עובדי ההסתדרות, יושבי ראש איגודים וראשי מרחבים, נפתח בקריאת יזכור על ידי יו"ר מועצת העובדים בהסתדרות, דיויד פרטיאלי, ותפילת 'אל מלא רחמים' שנשא רב ההסתדרות, הרב בן ציון בר שלום. עובדים נוספים קראו קטעי זכרון, ומנכ"ל אגף ארגון ומרחבים, רפי סדן, נשא הספד לבנו עידן סדן ז"ל, שנפל במהלך שירותו.
"השקט שאחרי הצפירה הוא שקט דחוס", אמר בר-דוד, "שקט שמקפל בתוכו מאות בקרים בשנה שבהם אבא או אמא מתעוררים מתוך חלום, ובו הבן שלהם עדיין חי. לפעמים הם ישטפו פנים, ייכנסו למכונית, וייסעו לחלקה הצבאית – חלקה שמסביבה עיר שלמה שממשיכה להתקיים גם אחרי הדפיקה בדלת. הם ינגבו את האותיות החרוטות על האבן, ישקו את העציצים וישבו לספר לילד על מה שחלמו. לפעמים בלב ולפעמים בקול רם.
"סביבם יתאספו עוד אבות, עוד אימהות, אלמנות, יתומים. חלקם מכירים כבר אחד את השני, דרך מבט שמבין בלי מילים. כולנו מכירים את השכול. יש מי שפגש אותו באופן אישי, ומי שמכיר אותו מהחברים בפלוגה, מקבוצת האופניים, ממסיבת הפורים בקיבוץ. באיזשהו אופן, דווקא מתוך הצפיפות של הזיכרון כאן, והקירבה שלו לחיים עצמם, נולד החוסן של מדינת ישראל. החוסן שלנו הוא לא רק בהתגייסות ובמוכנות להקריב, אלא גם ביכולת להמשיך ולנשום עם גוש בגרון ועם דמעות בעיניים.
"היום הזה – יום הזיכרון – הוא לא רק מפעל ההנצחה הכי חשוב שלנו, הוא גם התזכורת לחובה הנצחית כלפי המשפחות השכולות. החובה שלנו לכל ילד שגדל עם סיפור שאין לו המשך, החובה לאלמנה שנשארת חזקה ומזכירה לעצמה שיש בשביל מי, והחובה להורים שמפעם לפעם נכנסים לחדר שלא השתנה, ומריחים בחרדת קודש את הבגדים שנותרו בארון. מולם – אנו לא רשאים להישבר או להישאר אדישים. לא במילים, לא במעשים ולא בדרך שבה אנחנו רואים אחד את השני.
בר-דוד קרא לחיזוק הסולידריות והאחדות בחברה כחלק מלקחי 7 באוקטובר והמלחמה. "בכל פעם שאנחנו ממהרים לשפוט, להאשים או להזין את השסע בחברה הישראלית – אנחנו צריכים לזכור את אלו ששילמו את המחיר הכבד ביותר. כל משפחה שאיבדה את היקר לה מכול, רוצה לדעת שאנחנו – כחברה וכמדינה – ראויים להקרבה של הנופלים. התשובה שלנו לא יכולה להיות רק בטקסי הזיכרון. היא חייבת להיות באחריות שאנחנו לוקחים על המילים שלנו. בהבנה שהמחויבות לנופלים היא לא רק בשימור הזיכרון, אלא גם בהחלטה להיות ראויים להם. להיות טובים יותר זה לזה, ולגשר על הפערים גם כשאנחנו לא מסכימים.
"שבעה באוקטובר והמלחמה הארוכה בתולדות המדינה לא ייזכרו רק בתור צלקת עמוקה בלב האומה. עיצוב הזיכרון של התקופה הנוכחית ישפיע במידה רבה גם על עתיד ילדינו. החברה הישראלית צריכה לבחור כיצד לזכור את היום הנורא ההוא ואת מה שהתרחש כאן אחריו – כאירוע שמסמל את המחנות הפנימיים בעם, או כרגע שבו כולנו החלטנו שחייבים להתאחד. אלפי ההלוויות של השנים האחרונות, לימדו אותנו שמול קבר טרי אין מגזרים ואין מחנות, אין מפלגות ואין מחלוקות. יש רק שקט דחוס, כמו השקט שיש אחרי הצפירה.
בר-דוד סיים את דבריו במילים "יהי זכרם של הנופלות והנופלים ברוך, ונישא איתנו בכל יום מחדש את האחריות להיות טובים יותר וראויים יותר – למענם ולמען הדורות הבאים."

