הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD ) פרסם ב-9 באפריל דו"ח מדיניות חדש ומקיף בשם "תשתית לצמיחה ותחרותיות". כמי שלקחה חלק בקריאת הטיוטות לדו"ח ובשליחת הערות לכותביו, מאכזב לגלות שמה שלסוף פורסם מציג גישה כלכלית מיושנת.
כמו תמיד, הדו"ח מציג המלצות מדיניות לכל מדינה, וניכר כי מטרת העל של הכותבים מתמקדת בצמיחה כלכלית ובהגברת תחרות. עד כמה ששתי אלו חשובות, חשוב גם לזכור שהן מהוות כלים בלבד ואינן מטרות מדיניות. אין ערך בתחרות ובצמיחה לכשעצמן, אלא אם הן משמשות אמצעים לשיפור רווחת הציבור, צמצום פערים ולביסוס כלכלה מתקדמת והוגנת.
גם אם המטרה היא צמיחה כלכלית, הפרמטרים שנבחרו לבחינת ההמלצות משקפים סלקטיביות בעייתית שמבטאת אידיאולוגיה מיושנת שרואה בשוק החופשי ערך בפני עצמו. כך למשל, מדד 'יעילות מערכת המס' מתמקד בפישוט ובדחיפה למיסוי עקיף, דוגמת מס ערך מוסף (מע"מ) שידוע בהשפעותיו השליליות על אי שוויון. עם זאת, לא נבדקו כלל ההשלכות של צעד כזה על פערי האי שוויון. בנוסף, ההמלצה מנוגדת למחקרים רבים, כולל של ה‑OECD עצמו ובנק ישראל, שהראו את תרומתו הישירה של שוויון לצמיחה ארוכת טווח, שהיא מטרתו המוצהרת של הדו"ח, ולרווחת התושבים.
הצמיחה בישראל אינה נחלת הכלל
ומה לגבי ישראל? הדו"ח משבח את הצמיחה הגבוהה אך מציין בשולי הדברים שמקורה בעיקר בגידול האוכלוסין ובהיי-טק – מגזר שמעסיק רק כ-10% מהעובדים במשק. כלומר, הדו"ח מכיר בכך בעקיפין אך אינו מדגיש כי הצמיחה בישראל אינה נחלת הכלל. ובכלל, ישראל אינה במצב להתפאר בו. האי שוויון ושיעור העוני הם מהגבוהים ב-OECD, השירותים האזרחיים מתקשים להחזיק מעמד תחת העומס, ומערכת החינוך, לדוגמה, מציגה שכר מורים נמוך ומעמד נשחק של עובדי ההוראה.
ומה לגבי ההמלצות? יש כמה נקודות אור בהמלצות הדו"ח על ישראל, למשל המלצה על פיתוח תחבורה ציבורית. אך שאר ההמלצות נשענות על מיתוסים של כלכלה ניאו קלאסית מיושנת, ואף סותרות ממצאים מקומיים של בנק ישראל. כך, למשל, הקריאה להסרת מכסים על ירקות – כלי שהוא למעשה מדיניות הדגל של ישראל בשנים האחרונות להתמודדות עם יוקר המחיה – מתעלמת מכך שהניסיון הישראלי מלמד שמהלכים כאלה לא הביאו לירידת מחירים.
חמור מכך, הדו"ח מתעלם מנקודות חולשה עמוקות של המשק הישראלי: המדינה נמצאת במשבר רציף כבר יותר מחמש שנים, ונדרשים שירותים אזרחיים חזקים שיוכלו לתת מענים לציבור בשגרה ובחירום. הנתונים שלנו בפורום ארלוזורוב מראים, כי ההוצאה האזרחית בישראל נמוכה בכ-9.6% תוצר מהממוצע במדינות המפותחות – פער של יותר מ-193 מיליארד שקלים בשנה. התוצאה של פער זה היא שירותים אזרחיים שחוקים שאינם מצליחים למלא את תפקידם, למשל בתשתיות תחבורה וברווחה. חוסר ההתייחסות בדו"ח, לא בניתוח ולא בהמלצות, הוא כישלון מהותי.
אז מה כן? אם בכל זאת אנו רוצים להתמקד בצמיחה, עדיף להתמקד בצמיחה מכלילה: צמיחה ששותפים ליצירתה חלקים נרחבים מהאוכלוסייה ושפירותיה מגיעים לכלל שכבות האוכלוסייה, ובכך היא משפרת את רווחת הציבור כולו. לכך נדרש, בין השאר, הצורך בהון אנושי איכותי, שאליו הדו"ח לא מתייחס בהקשר הישראלי – אף שידוע כי הישגי ישראל במבחני פיז"ה ופיא"ק הבינלאומיים נמוכים ומצביעים על פערים מתמשכים. צעדים מוחשיים שהמדינה צריכה ליישם כדי לקדם מנועי צמיחה והגדלת פריון הם הכשרות מקצועיות, שיפור מיומנויות לילדים ומבוגרים, קידום חינוך ציבורי איכותי לגילאי 0–3, העלאת שכר המורים ועוד. ומה מציע הדו"ח? בתחום זה ההמלצות כלליות ועמומות – "כישורים דיגיטליים".
כך נוצר דו"ח מרשים למראית עין אך חסר עומק, שמתמקד ביעדים כמו צמיחה ותחרותיות כאילו היו מטרות בפני עצמן. כל עוד ה-OECD ימשיך לבלבל בין האמצעי למטרה, הוא יחמיץ את מהות המדיניות הציבורית: לא כמה הכלכלה צומחת, אלא עבור מי.
שירה ביבלש היא חוקרת כלכלה בפורום ארלוזורוב.
