סמ"ר ניצן בלדרן נהרג ברצועת הביטחון בלבנון לפני 28 שנים. המחלקה שלו יצאה למארב כקילומטר וחצי צפונית למשגב עם. בדרך למארב עלו על זירת מטענים. מפקדו, סגן אוריאל פרץ, ובלדרן, שהיה נגביסט, נהרגו.

בלדרן היה הילד הראשון שנולד בקיבוץ לוטם בגליל, ובעקבות האסון נטמן בקבר הראשון בקיבוץ. הוריו, ז'קי וציפי בלדרן, ממשיכים לטפח את היישוב שהקימו בגליל, את הקהילה ואת המשפחה שאיתם.

המפגש איתם נערך בבוקר שבו הודיעו על נפילתו של רס"ל לידור פורת, בן 31 מאשדוד, ממטען בדרום לבנון. "עברו 28 שנים, והוא נהרג בדיוק כמו שניצן נהרג", אומרת ציפי בכעס. "זה כאילו שום דבר לא השתנה. אותה רצועת ביטחון. אותם מטענים. חיזבאללה מומחים בהנחת מטענים. אנחנו כבר על 940 קורבנות מאז 7 באוקטובר. ב-15 שנים מסוף מלחמת לבנון הראשונה ועד הנסיגה מרצועת הביטחון נפלו 559 חיילים. חשבתי שזה המון. עכשיו אנחנו על 940 חללים בשנתיים וחצי. וזה בלי הפצועים, מדברים פחות על הפצועים, שזה גם דבר נורא".

היא נמנעת מסרטים ומסדרות על הלחימה ברצועת הביטחון. "הדלקתי את הטלוויזיה ובמקרה הייתה איזו סדרה על לבנון, והיה שם בכיר בצבא שאמר שזו הייתה טעות. איך אפשר להגיד דבר כזה? איך אפשר להגיד את זה למשפחות של יותר מ-500 חללים? ניצן נהרג קרוב מאוד לקיבוץ משגב עם. איך אפשר להגיד שזה לשווא?"

"לוטם היה אז רק קרחת על ההר"

ז'קי נולד ברבאט במרוקו ועלה לארץ ב-1964. ציפי נולדה בסנט מאלו במערב צרפת ועלתה ב-1970. הם נפגשו בעין חרוד מאוחד ב-1971 וחזרו לצרפת, שם השלימה ציפי את לימודיה האקדמיים. הם התחתנו וב-1976 עלו שוב ארצה עם בנם הבכור יגאל, והתגוררו בדימונה. ציפי עבדה כמורה למתמטיקה וז'קי עבד במפעלי הפוספטים. "יום אחד", היא נזכרת, "נסענו למזכירות הקיבוץ המאוחד בתל אביב וביקשנו להצטרף להקמת קיבוץ חדש. אמרו לנו שמתחילים לארגן גרעין של משפחות שיתיישבו בגליל ושלחו אותנו להכשרה בגבת. שם, בהכשרה, ניצן נולד".

באוגוסט 1978 עלה הגרעין לקרקע. ניצן היה אז בן שבעה חודשים. את צעדיו הראשונים הוא עשה בגליל. בהתחלה היו משפחות נוספות עם ילדים, אולם כל המשפחות, למעט משפחת בלדרן, עזבו בשנה הראשונה. "לוטם היה קרחת", מספרת ציפי, "לא היה עץ אחד על ההר, לא שמעת ציוצי ציפורים. לא היה כלום. לא טלוויזיה, לא משחקים. גם לא היו כמעט ילדים אחרים. גרנו בבית של חדר אחד, בתנאים צנועים. אז כל הזמן היינו בחוץ".

"מגיל צעיר למד להסתדר עם מה שיש, לתקן ולבנות"

ניצן גדל כילד טבע, לצד אחיו יגאל ומעט מאוד חברים. "בשלב מסוים", מספרת ציפי, "ניסו להביא ילדי חוץ כדי שתהיה להם חברה, וזה לא כל כך הצליח". ב-1981 הקים הקיבוץ דיר עזים. ז'קי קיבל לידיו את ההקמה. ציפי, מורה למתמטיקה לשעבר, עבדה כמנהלת החשבונות של הקיבוץ, ולמשפחה נולד בן נוסף – אביב. ניצן, עוד בגיל הגן, הצטרף לז'קי לעבודה בדיר.

"היינו מוציאים את העדר למרעה, והוא כל כך אהב את זה. מגיל צעיר למד להסתדר עם מה שיש, לתקן ולבנות. היה עוזר לי בכל מיני עבודות ביישוב. אהב את הטבע, את החיות. מאוחר יותר, כשהיה נער, גם הביאו סוסים ללוטם והוא מייד התנדב לטפל בהם. עלה על סוס, בלי ללמוד, וככה היה יוצא לטיולים בוואדיות ובהרים סביב. פעם אמר לנו: 'אני לא מבין מה יש ללמוד ברכיבה על סוסים. פשוט עולים עליהם ורוכבים'. הכול אצלו הלך טבעי. הוא אהב כל מה שקשור לטבע, חיות, חקלאות וטיולים. למד בתיכון ביולוגיה".

בגיל 14 סייע ניצן בהקמת כפר הנופש הראשון בקיבוץ לוטם, שבו המשיך לעבוד לאורך השנים בשבתות ובחגים. בשל אחריותו, חריצותו ומסירותו ניתן בו אמון מלא, והוא הרגיש בעל הבית.

בקיבוץ הגלילי הבודד הוטבעה בניצן אהבת המרחבים והחופש. הוא בילה שעות רבות במרחבים, ונקשר לבעלי חיים ולטיפול בהם. המוזיקה משכה אותו. במשך ארבע שנים שבהן למד נגינה בכלי הקשה, נשמעו היטב רעמי התופים במרחבי הקיבוץ. ההרפתקנות ליוותה אותו במסעותיו על האופנוע, שבו התאהב כשהיה מבוגר יותר. הוא התנסה בתחומים רבים, הן מכורח הנסיבות והן מהתיאבון האישי שלו ליופי של החיים. לפני גיוסו נסע לצרפת לביקור משפחתי ולטיול.

הוריו מספרים כי היה ילד שובב, ודרש שידברו איתו בגובה העיניים. "מי שלא התייחס אליו בכבוד חטף. מי שהשפיל אותו, גם אם זה היה מורה בבית הספר, קיבל בחזרה. הייתה לו אישיות חזקה מאוד. כל החברים שלו היו גדולים ממנו. בסוף י"ב, בשיחה האחרונה עם המחנכת שלו, היא אמרה לו: 'בצבא לא יוותרו לך כמו פה, יהיו לך שם מפקדים קשוחים. שם יש משמעת'. ניצן אמר לה: 'אני אסתדר'. הוא התגייס לגולני. זה מה שהוא רצה".

"הוא היה לוחם שבא מההרים והנהרות"

"כשעלה על האוטובוס בבקו"ם", נזכרת ציפי, "אמרתי לז'קי שהפעם הבאה שנפגוש אותו זה יהיה בכלא 6. אבל זה לא קרה. הוא באמת הסתדר מצוין בצבא. מפקד הפלוגה שלו מאוד אהב אותו והעריך אותו. ניצן הרגיש שיש דיאלוג, שמדברים איתו בגובה העיניים. ביקרנו אותו בכל מקום בארץ שהציבו אותו בו. בלבנון הם ישבו במוצב צבעוני, מול משגב עם, בערך שני קילומטרים פנימה. חשבתי לעצמי: 'טוב, הוא קרוב לגבול, לא בעומק לבנון, זה לא כל כך נורא'. לא הבנו את המשמעות של זה. כבר היו הרבה חללים באותה תקופה, אבל משום מה לא כל כך דאגנו".

שבוע לפני התקרית, כוח אחר של גולני עלה על מטען סמוך למוצב שלהם. ארבעה חיילים נהרגו. מפקדו של בלדרן, אוריאל פרץ, החליט לחפש את החוליה שהטמינה את המטען ולנסות לארוב לה. הוא תכנן מסלול יציאה מהמוצב והצבת מארב. הדרגים מעליו אישרו את המסלול, אך ברגע האחרון הוא שינה אותו. הם יצאו לדרך בליל 25 בנובמבר 1998, וסביב 23:00, בערך קילומטר וחצי מהגבול, עלו על זירה של ארבעה מטענים. פרץ המפקד ובלדרן הנגביסט, שצעדו בראש הכוח, נהרגו במקום. שאר הכוח לא נפגע, בזכות הקפדה על שמירת מרחקי הליכה בין החיילים.

"הוא היה בחור גדול כזה שבא מההרים והנהרות ונשא איתו את הרוחות והעצים", ספד לו מפקד הפלוגה, יואב ירום. "לי הוא תמיד נראה כמו הרקולס. לפני היציאה למארב לחצתי את ידו, הוא עמד עם הנגב ואמצעי ראיית הלילה על הראש. ראיתי מולי לוחם עברי. אחרי כמה שעות חמני הסרס"פ המסור שלי קרא לי בצעקה שאוריאל נפצע. קפצתי עם החפ"ק והגעתי לאוריאל וניצן. מסביב לאלונקה של ניצן כל המחלקה שכבה במארב כוכב. לניצן הייתה רק נקודת דם קטנה על המצח, ביטון המ"כ לחש לי: "'המחלקה לא יודעת, אל תספר על ניצן'".

"הרגשתי כאילו מישהו נתן לי מכה עם פטיש גדול"

"ב-3 בבוקר דפקו בדלת", מספר ז'קי בשקט, "זה היה רימון בן-דור, שעבד איתי במפעל בלוטם. לא הבנתי מה קרה במפעל שהוא מעיר אותי באמצע הלילה. כשהסתכלתי בחלון ראיתי הרבה חיילים. אחד מהם, קצין עם קוקו, אמר לי את מה שאומרים: 'אנחנו מצטערים לבשר לך שניצן נהרג הלילה'. הרגשתי כאילו שמישהו נתן לי מכה על הראש עם פטיש כזה גדול.

"קראתי לציפי ואמרתי לה. לקצין היו כל מיני שאלות ודברים שהוא צריך. אמרתי שאני רוצה שיבדקו אפשרות של תרומת איברים. הם בדקו את זה וחזרו אלי די מהר, אמרו שאי אפשר להשתמש באיברים חיוניים אבל יקחו מה שאפשר. הוא שאל אותי איפה אנחנו רוצים לקבור אותו. אמרתי בלוטם. ציפי הסכימה. הקצין אמר שיבדוק אם זה אפשרי. הוא חזר אליי ואמר שזה אפשרי, אבל זה לא ייחשב חלקה צבאית. התחזוקה תהיה עלינו".

ציפי: "בשבילי זה היה מוות. מוות לאימא. הלב שלי פועם, הכול עובד, אבל זו פשוט חוויית מוות. כאילו אני מתה. משהו בי מת באותו הרגע. זה גם היה מאוד מפתיע. לא חששנו על ניצן. הוא היה ילד בר מזל שהכול תמיד הסתדר לו בחיים. הצליח בבגרות, מלא חברים. שמח. בטוח בעצמו".

אבנים מכל העולם על חלקת הטבע בקיבוץ

הקהילה ביישוב שייסדו הוריו של ניצן מנציחה אותו, וכך גם בית הספר היסודי שלמד בו. בלוטם יש שביל קצר שמחבר בין שתי שכונות, מלא בפרחי בר ועם ספסל הצופה לנוף. השביל הזה נקרא שביל ניצן. בבית הספר היסודי נוף גליל נערך מדי שנה יום ספורט לזכרו, מסורת שנמשכת מ-1999. המורות בבית הספר מתחלפות, אך המסורת נשמרת, וזה כולל טקס מכובד באחריות אחת מהכיתות ובליווי יועצת. להוריו חשוב להוקיר ולהודות לכל אנשי הקהילה שעוזרים להם להנציח את בנם שנפל.

מבית העלמין של לוטם ניבטים נופי הגליל והגולן. הוא שוכן בטבע, ללא כביש אספלט, ללא בטון וללא שלטי הכוונה, מוקף פריחה ועשב, והכניסה אליו מעוצבת כמסדרון ארוך המתפתל בחורש הגלילי. מי שמטפח את בית העלמין הזה כבר כמעט שלושה עשורים הוא מייסדו, ז'קי בלדרן.

"קברנו אותו כאן. זה מקום שהילדים אהבו לשחק בו", הוא מספר. "זה לא נחשב בית עלמין צבאי רשמי, אבל הצבא תמיד שולח אנשים שיטפלו במה שצריך לקראת יום הזיכרון. ברבות השנים נקברו פה נוספים".

הקבר של ניצן מכוסה בעשרות אבנים. "כל אבן פה זה סיפור", אומרת ציפי. "אלה אבנים שהביאו בשבילו מכל העולם. האבן הזו מאוסטרליה, חבר שלו הביא לכאן, זו מהבית של ההורים שלי בסנט מאלו בצרפת, זו מיפן וזו מהודו. החברים והמשפחה אוספים אבנים בכל מקום ומביאים לקבר. זה גם מתאים לניצן, שאסף מאובנים ודברים שמצא בטבע".