
צפירה בת דקה נשמעה ברחבי הארץ הערב (שני) ב-20:00 לזכר 25,648 חללי צה"ל ופעולות האיבה. מייד לאחר מכן נפתח טקס הדלקת נר זיכרון ברחבת הכותל המערבי בירושלים, במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הביטחון ישראל כ"ץ והרמטכ"ל אייל זמיר.
נשיא המדינה יצחק הרצוג: "אנחנו עדיין מצויים במערכה. רק בימים האחרונים נוספו לדאבון הלב, עוד בנים יקרים ואהובים לרשימת הנופלים. מלחמה, היא רגע גורלי, מבחן לאומי, ואנו כאומה עומדים בו בצורה מפעימה, ונוסיף לעמוד בו – בנחישות ובעוצמה, עם כל הכאב הנורא. אני מבקש להודות לכל גורמי הביטחון, החירום, ההצלה והתמיכה, ולאחל רפואה שלמה והחלמה מהירה, לכל מי שנפצעו בגוף ובנפש, במערכה הזו ובכל מלחמות ישראל, לחבק אותם ואת משפחותיהם.
"כשפוסקים הקרבות, מופיע השקט. כמו הרגע הקדוש אחרי הצפירה, שקורעת את השמיים. אך בשקט הזה אין מנוחה, זהו שקט כבד, שנותר בו חלל. שקט שבו אֵם מדפדפת באלבום וצורבת בעיניה כל זיכרון. שקט של אהוב, החושב על בת זוגו, שהספיקה להקליד הודעה, אך לא הספיקה לשלוח. שקט של ילדה וילד, שעבורם חיבוק של אבא או אימא, זו מילה אבודה. שקט של נכד, שהבטיח לבקר אך לא בא, שקט של נכדה, שתכננה להתקשר, אך קולה, כבר לא ישמע. שקט שאין לו שפה, וגם אין בו נחמה. ובתוך השקט הזה, מבינים, שגם כאן מול כותל הדמעות, המילים נעצרות, ונותרת דממה.
"עכשיו זה תורו של הדור הזה, של לוחמות ולוחמים, דור נפלא, שהוכיח שרוחו לא נופלת מן הדורות הקודמים – הגיע תורו של דור המלחמה – להעז ולחלום על היום שאחריה, לכתוב, את השיר שאחרי המלחמה, מגיע לו שיר של תקווה.
"לא על חרבנו אנו חיים, אלא לצידה. ניאחז בה בעת הצורך, כמו עכשיו – ביד האחת, והיא תהיה חדה ונחושה. אך הרוח תמיד תהיה – וחייבת להיות – עוצמתית ונטועה ביד השנייה. הרוח החולמת, הרוצה טוב, הרוח השואפת לשלום לחירות ולכבוד. הרוח שמלאה באמונה, באהבת האדם, העם והארץ. זו הרוח שיכולה לכל האתגרים, זו הרוח שבזכותה, מתוך הכאב אנו קמים. זו הרוח, שאנו מאחלים לפצועים – שאיתה ישובו למסלול החיים. זו הרוח שעומדת בבסיסם של כל השירים. רוח של עם, שבזכותה הוא מגיע להישגים מדהימים. הרוח הזו – היא הרוח עליה אנחנו נלחמים. החרב – היא כלי בידינו, אבל הרוח – היא מטרתנו.
"לעם שלנו – שיר אחד, שיר מרובה קולות. בבית המקדש, על ההר הניצב מעל המקום הקדוש בו אנו עומדים, שרו פעם יחד, שירת הלויים. מקצב אחד, בקולות שונים. מחוץ לחומות, תמיד עמדו אלה שחיכו שנפסיק לשיר יחד. וכשהפסקנו – חרב ביתנו. ההיסטוריה של עמנו חוזרת ומלמדת: כאשר הקולות משתיקים זה את זה – הסכנה גוברת. כאשר הקולות שרים יחד – האומה מתגברת.
"במקום הזה, שבו מושבעים דורות של לוחמים, נישבע כולנו – לעולם לא לשכוח את הנופלים, ומתוך הכאב והקושי ומתוך ההישגים הגדולים, נישבע להוסיף ולשיר את שירת החיים, לעד נישא את זכרם בלב האומה, ובשמם עוד נשיר, כולנו יחד, את השיר שאחרי המלחמה".
הרמטכ"ל אייל זמיר: "'שמתי את שתי כפות ידיי על שתי האבנים הגדולות ביותר של הכותל. בו ברגע הרגשתי כמה גדול כוחה של המוחשיות. האבנים הללו הן יותר מאבנים: הן תעודות חיות על מה שהיה; הן מחזיקות את התקווה למה שיהיה'.
"כך כתב ההיסטוריון הירושלמי יוסף קלוזנר על המקום הזה, שבו אנו עומדים. אלפי שנים בתולדות האומה היהודית חוזות האבנים הללו בגבורת לוחמיה. בכל שנה, כשנשמעת הצפירה בערי ישראל, הן מהדהדות את זיכרון הנופלים. למרגלות האבנים, אנו חשים כי איננו אלא פרק בסיפור עתיק יומין, חוליה חיה בשרשרת הדורות.
"סיפור המתחיל בצעדיו של אברהם אבינו, הנענה לציווי 'לך-לך' ויוצא לסלול דרך לשירת הדורות שעתידה לצעוד בעקבות ההבטחה 'לזרעך אתן את האֶרץ הזאת' – ההבטחה שרקמה את הקשר שלא יינתק לעולם, בין העם לאדמתו.
"על צדקת הדרך הזאת ועל הזכות להכות כאן שורשים, לחמו בכל דור וַׂדור; על הגשמת החזון ועל הבטחת שלומו של עם ישראל בארצו, אנחנו ממשיכים להילחם גם בשעה זו.
"כשהחליט דוד המלך לכבוש את ירושלים, העיר שניתנה לכל שבטי ישראל, הוא עלה עם צבאו וכבש את העיר דרך צינור המים המוביל אליה. מאות שנים אחר כך יהודה המכבי, 'איש בתחבולה, גיבור וֶבן חיל מנעוריו; כגור אריה ישאג לטרף' יוביל את לוחמיו במעלה בית חורון ובעמק איילון.
"אלפיים שנה מאוחר יותר, יַׂעלה סֶגן יורם אלישיב, בן קיבוץ בית אורן, בתעלה לכיבוש גבעת התחמושת, מאחוריו המחלקה שעליה פיקד. לוחמיו מספרים כיצד ביקשו שוב וַׂשוב לאפשר לו הפוגה, להוביל במקומו רק לרגע, אך הוא התעקש להמשיך – והשליך רימונים ללא הרף, הוביל את ההסתערות, על עמדה ועוד עמדה, עד אשר נפל והוא בראשה כ"מנהיג שניתן ללכת אחריו בעיניים עצומות", סיפרו עליו לוחמיו.
"יותר מחמישים שנה יעברו. בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, יעמוד צוות לוחמים בלב התופת, מול נחשול של מאות מחבלים הפורצים את גֶדר הגבול בעזה. סרן דניאל פרץ, מפקד הטנק, לא המתין לפקודה. הוא והצוות שלו, איתי חן, תומר ליבוביץ' ומתן אנגרסט, יצאו מיד לקרב, כשהם מבינים היטב כי הם חומת המגן האחרונה, בין המַׂרצחים לבין האזרחים. הטנק של 'צוות פרץ' לחם ללא הפוגה. דניאל, איתי ותומר נפלו בקרב ומתן שב הביתה לאחר שנתיים ב שבי חמאס. לוחמי 'טנק פרץ' הם סמל לדור שנענה ללא היסוס לציווי ההתייצבות. זהו הציווי, המלווה את לוחמינו משחר הקוממיות. הוא פועם בלב הלוחמים והלוחמות גם כיום.
"זכיתי לפקד על המערכה שדורשת מאיתנו לקבל החלטות גורליות בכל שעה ושעה. את הכוח לעשות זאת אני שואב מרוחם ומגבורתם של הלוחמים והמפקדים. צבא שהוא בשר מבשרו של העם הזה. צבא שהוא העם הזה – שכוחותיו האיתנים של העורף הם סוד חוסנו. צבא שבו משרתי המילואים ומשפחותיהם הם חלק מהדופק הפועם של הלחימה. במאות ימי שירות, במסירות אין קץ, הם מוכיחים כי הניסיון שלהם הוא העוצמה המבצעית שלנו, וההקרבה שלהם היא מצפן הנתינה של העם כולו.
"פקודיי, אני נותר ללא מילים מול אומץ ליבכם ונחישותכם. אין רבים בין וַׂתיקי הלוחמים של ארצנו, שהשתתפו בלחימה ממושכת ומורכבת כמו זו שאתם מובילים. יחד עם דור המפקדים שלחם על תקומת המדינה ועל בניינה, אני מביט בכם בגאווה.
"בני ובנות הערים והכפרים, הקיבוצים והמושבים, המכינות והישיבות, בני כל הדתות, מכל קצותיה של המדינה. אתם נושאים באלונקה במעלה ההר, מחליפים רק את הכתף, אך לא נחים לרגע.
"יהודה המכבי צעד ׂבשבילים שסלל אברהם אבינו, ולמד את מורשת הקרבות של דוד המלך; יורם וחייליו למדו את מורשת הקרבות של יהודה המכבי ולוחמיו; צוות פרץ למד את מורשת קרבות גבעת התחמושת ומלחמות ישראל. את הקרב של 'צוות פרץ', לומדים היום בבסיסי הטירונים של צה"ל. דור שלא ביקש את המלחמה, אך בכל יום שהיא נמשכת, אנחנו זוכים לחזות בתפארתו.
"משפחות שכולות יקרות, היממה הקדושה הזאת היא עוד רגע בזמן המתמשך, שבו אנחנו נושאים יחד איתכם את כאב האובדן. כאב שפוקד אותנו ביתר שאת אל מול עוצמת החיים. סרן אור מוזס, מפקדת בבסיס זיקים הובילה בקור רוח ובאומץ לב את קרב הבלימה מול המחבלים בשבעה באוקטובר. היא הורתה לטירונים להישאר במיגוניות, זינקה תחת אש כדי לחלץ פצועים ונפלה בקרב. יוכי, אמא של אור, ספדה לה ואמרה: 'אורי, יש לי מלא נכדים ממך, מלא נכדים'. השורשים שהעמיקה אור בלב פקודיה, נדמים בעיניה של אימה לנכדים.
"אני כואב את חסרונם של הנופלים בגופי ממש. נחמה אמיתית לא אדע לתת. כתף להניח מתחת לאלונקה המייסרת של כאב השכול שלא יעזוב לעולם. רק יד מחבקת ושורותינו חסרות גם את נעדֶרי צה"ל אשר יצאו אל משימתם ואנו מחויבים להשיבם. נמשיך לצעוד לצידם של הפצועים והפצועות הנאבקים במחירי הגוף והנפש שהותירה בהם המלחמה.
"השנה החולפת בחנה אותנו בכל זירה. עמדנו כחומה בצורה ותקפנו את הקמים להורגנו ביד ארוכה המגיעה לכל מקום.
"השבנו הביתה את החטופות והחטופים משבי חמאס. קבענו מסמרות ביטחון חדשות בגבול רצועת עזה ובגבול סוריה. בלבנון אנו פועלים ליצירת מציאות חדשה ולהשבת הביטחון ליישובי הצפון. יצאנו למערכה חסרת תקדים נגד המשטר האיראני אשר במשך שנים בנה תוכנית להשמדת מדינת ישראל ופיתח יכולות מעשיות להגשמתה. לא החרשנו מול שליחותנו ההיסטורית, תקפנו בעוצמה וסיכלנו את תוכניות המשטר. נמשיך לעמוד על המשמר, לא נאפשר לאיראן לממש את שאיפותיה ונבטיח את נצח ישראל.
"לנצח נהלך כשאנו חגורים בחרב כדי להבטיח חזון של שגשוג, צמיחה ושלום עבור ילדינו ונכדינו. כדי להגשים את החזון, נדרשת מאיתנו כעם, מכל חלקי העם, שותפות עמוקה במשימת הביטחון ונשיאה בנטל מתוך למידה והשתנות. המערכה הזאת מלמדת אותנו כי אלו הם תנאים הכרחיים לעוצמתנו הצבאית וכי הלכידות היא תנאי לקיומנו.
"אלפי שנים חלפו מאז עלו דוד המלך ויהודה המכבי אל ירושלים. עשרות שנים חלפו מאז הסתער יורם בתעלות גבעת התחמושת. חודשים ארוכים חלפו מאז עמדו צוות פרץ ואור מול המחבלים. הם כולם יהיו רעינו לנשק לעולם. לצידם עומד גם אני ואיתי מפקדי צה"ל כולם – נענים לאותו הציווי להמשיך ולעמול למען ביטחון ישראל. הוא הקושר אותנו יחד. הוא עוצמתנו.
"'אין משמעות לחיים אם הם לעצמם', כתב הלוחם והמשורר אבא קובנר ברגעים הראשונים שבהם חזה בכותל, "רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו ׂעדיך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור.
"חיילי צה"ל ומפקדיו, כאן, למרגלות הכותל המערבי, אנו זוכרים את הנופלים כולם ואת הציווי שהותירו לנו לעמוד יחד, למען הבטחת שלומו של העם ושלומה של הארץ. ציווי העובר מלוחם ללוחמת המגינים על עמנו, זוכרים את הנופלים, ומבטיחים את נצח ישראל. יהי זכר הנופלים ברוך".

