
טקס הזיכרון המשותף בתל אביב שנערך הערב (שני) הפגיש גם השנה בין מי ששילמו את המחיר הכבד מכל בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדוברים על הבמה לא רק התייחדו עם זכר מתיהם, אלא התמירו את כאבם הפרטי לכדי דרישה אקטיבית, ושרטטו באמצעותו נתיב של תקווה למציאות אחרת.
כ-500 איש השתתפו בטקס, שבו האובדן של אירועי שבעה באוקטובר המשיך להדהד בעוצמה. ליאורה אילון מקיבוץ כפר עזה, שבנה טל, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ, נהרג בקרבות ההגנה על הבית, סיפרה על הדיאלוג האילם בין החברים במשפחת השכול: "אנשים יושבים לעיתים ליד הקבר של טל, של נביל, או של עיישה, ומספרים להם דברים שנשארים בלב. אני רוצה לספר לטל שאני כל כך כועסת על המציאות הנוראה שנכפתה עלינו, על המלחמות המיותרות. כועסת עד שזה בלתי נסבל לפעמים".
למרות הכעס, הבהירה אילון את בחירתה: "היום אני פה, כי פה המקום של התקווה. פה נמצא הכוח להאמין שיום אחד נדבר, וזה ייגמר".
שלא יהפכו למספרים בלבד
מן הצד הפלסטיני, העדויות המחישו את השבר העמוק של החיים תחת המלחמה, ואת המאבק הסיזיפי נגד האנונימיות של הקורבנות. נהיל ג'מיל חנונה, בת 29 מרצועת עזה, שיתפה באובדן המוחלט של משפחתה המורחבת – אחיה ראמי וראמז ומשפחותיהם, שנהרגו כולם באותה שעה.
"הדבר הקשה ביותר לשמוע הוא: 'נמחק ממרשם האוכלוסין'", תיארה חנונה את רגע מחיקת הקיום. "משפחה שלמה נעלמה ברגע אחד – עם חיוכי ילדיה, חלומות אחיי, בגדיהם ותמונותיהם. היום, משימתי היא להחיות את השמות האלה בזיכרונם של כל מי ששומע אותי, כדי שלא יהפכו למספרים. לא נבראנו כדי לבלות את חיינו במלחמה ועקירה; החלום שלי הוא להתעורר יום אחד בלי לשמוע פגזים, לראות את ארצי חופשייה, ולחיות באהבה אליה".
גם חולוד חושיה, אם מכפר אל-יאמון ששכלה את בנה מוחמד בן ה-22 מירי חיילי צה"ל בג'נין, חוותה את מעצר בנה עבד אל-כרים ואת הכאת בעלה ובנה בן ה-14 – סירבה להיכנע לייאוש. "הלב שלי מת איתו. הצבעים והנשמה שלי כבו", אמרה, "אבל למרות שאני נמחצת מכאב, אני עומדת כאן היום כדי לומר: בחרנו בדרך השלום, למרות כל האובדן".
לבחור בתמונת סיום של בנייה
עבור רבים מהדוברים, ההצטרפות לפורום המשפחות השכולות נובעת מהבנה עמוקה שהקיפאון והשתיקה הם בבחינת המשך האלימות באמצעים אחרים. אחיינו של מוחמד דעדס, נער בן 15 משכם שנהרג מירי בדרכו מבית הספר, הסביר: "היו לי שתי אפשרויות: להישאר שבוי של הכאב, או לתת לו משמעות. הבנתי שהדיכוי לא יכול להימשך בלי שננסה לשנות אותו. הפורום לא מחק את הכאב, אבל הוא נתן לי מקום לדבר ואנשים שמבינים את הכאב משני הצדדים".
את הטקס חתמה עדותה של איילה מצגר, כלתם של יורם ותמי מצגר שנחטפו מקיבוץ ניר עוז (תמי שוחררה, יורם נרצח בשבי). מצגר, ממובילות המאבק להשבת החטופים, שרטטה בעיני רוחה אופק אוטופי, אך כזה שלתפיסתה ניתן להשגה: "כדי שמותו לא יהיה לשווא, קיבלתי החלטה להיאבק למען מציאות שמאפשרת חיים בטוחים לכולם. שותפות היא התשובה לשיח האלים ולשנאה".
מצגר חתמה בתיאור ויזואלי טעון: "תמונת סיום שיצרתי בראשי עוזרת לי לא לוותר: עולם שבו שני העמים מכירים בקיומו של האחר ועוסקים בבנייה ושיקום, ולא במלחמת נצח. אני מדמיינת שעל האדמה הזו, מהים ועד הירדן, יגדלו ילדים משני העמים, שמחים, חופשיים ומכבדים כל אדם. זו אינה תמונה רחוקה, ולכל אחד מאיתנו יש את הכוח להשיגה".
את הטקס חתמה הופעה עוצמתית ומרגשת של מקהלת ראנה היהודית-ערבית מיפו, שביצעה את הגרסה הנוקבת של חוה אלברשטיין לשיר "חד גדיא", בעברית ובערבית, והותירה את הקהל עם תחושת תקווה מהולה בכאב.


