"אני בכלל לא צלם, אני צייר", אומר אברהם אילת (86). "קניתי מצלמה כשהבן שלי נולד ומאז לא הפסקתי לצלם". ארכיון הצילומים במחשב שלו גדוש בתיקיות ובהן צילומים מרחבי ישראל וסדרות אחרות שצילם במשך עשרות שנים. הוא נולד בכפר סבא, למד בגימנסיה הרצליה וכיום מתגורר עם בת זוגו, מרגול גוטמן, בעין הוד. בשבת הקרובה הוא יציג, בגלריה "לב השביל" בעין הוד באוצרותו של דן חמיצר, צילומים משנות חייו בקיבוץ שמיר באצבע הגליל, שאליו הגיע כנחלאי ב-1960.

בסטודיו שבחצר ביתו תלויות עבודות שלו. סקיצות, רישומים, תצריבים, ציורים ושיבוצים של קרטוני אריזה. המצלמה מונחת ליד המחשב. "פעם הייתי מדפיס פה", הוא מספר, "היום אני סורק את התמונות ועובד עליהן במחשב, אבל אני עושה הכול פה. המצלמה שלי בדיוק התקלקלה, אז עכשיו אני מצלם בטלפון".

אילת מאוד אוהב לצלם ולראות את הצילומים שלו, "אבל הציורים, לפעמים אתה מסתכל עליהם ופתאום הם עושים לך משהו. חשוב לי שהצילומים יהיו טובים כי באתי מציור. זאת עין של צייר שמסתכל על קומפוזיציה. מצד שני, היה לי הרבה רצון לתעד, נורא חשוב התיעוד, האיכויות הצילומיות ואיכויות של הציור".

מה אתה יותר, צלם או צייר?
"יש אנשים שבטוחים שאני צלם כי ככה הם מכירים אותי, ויש כאלה שמכירים אותי בתור רשם. עולם האומנות הוקיע אותי כי כל פעם השתניתי ויצאתי עם משהו חדש".

מה אהבת לצלם?
"תמיד אהבתי לצלם את ההווי, את החיים. לא צילום עיתונות, פשוט לצלם את החיים, הקיבוץ".

שמיר על הגבול

בתיקיית הצילומים שלו משמיר עשרות רבות של תמונות. "בשנות ה-60 הסורים תקפו. היינו 700 מטר מהגבול. שמיר הוקמה על גבעה של טרשים וסלעים. כדי לבנות מקלטים היו עושים פיצוצים. אני הייתי רועה צאן, אז לפעמים הייתה לי אבטחה של צנחנים, שליוו אותי בגבול ממש".

פעם, הוא מספר, הלך לטייל עם חבורה של ילדים משמיר לכפר סאלד. "זאת דרך שעברה ממש על הגבול. לא פחדתי והייתי צריך לפחד".

ביוני 1974, חדרו לקיבוץ מחבלים מלבנון, ירו לעבר חברים, רצחו שלוש נשים והתבצרו באחד הבתים. "במקרה באותו בוקר עבדתי בחדר אוכל", הוא משחזר, "הייתה טינופת נוראית כי ערב קודם היה ערב סרט, אז החלטתי לחנך את הקיבוץ. אספתי את כל הזבל ועשיתי תערוכה בכניסה לחדר האוכל. רצתי להביא מצלמה לצלם את התערוכה. בזמן שאני מצלם רץ בחור, כולו בהלם, ואומר לי שיש מחבלים בקיבוץ. זה היה כבר בסוף ארוחת הבוקר, בחדר האוכל ישבו כמה חבר'ה מגידולי שדה. אמרתי להם והם לא האמינו לי, כי לא הייתי היסטרי. היה להם נשק, הם רצו לשם ואני הייתי עם המצלמה".

אילת היה היחיד שצילם ממש ביום המתקפה. "אחר כך באו מלא עיתונאים ורדפו אחריי שאתן להם את הפילם שצילמתי. לא רציתי לתת להם כי לא סמכתי עליהם, בסוף בא מישהו שנראה לי אמין, נתתי לו את הפילם, שזה דבר מאוד נדיר שצלם יעשה. הוא לקח, פיתח את התמונות והחזיר לי. אחר כך התמונות התפרסמו בטריביון בכל העולם".

אילת לא החמיץ את הביקור של גולדה מאיר, ראש הממשלה, בפגישתה עם חברי הקיבוץ ועם שרה (שוריקה) ברוורמן (מצנחני היישוב, שלחמה עם הפרטיזנים, לחמה בפלמ"ח, הקימה את חיל הנשים, ולימים – ב-2010 – השיאה משואה ביום העצמאות). "הגעתי לראות את גולדה", הוא אומר, "אז כמובן שצילמתי".

קריית שמונה

בשנים שחי בשמיר צילם גם ביישובי הסביבה. בקריית שמונה צילם בין השאר בהלוויה שנערכה אחרי מתקפת מחבלים על העיר באפריל 1974.

מטולה

מרמת הגולן עד הנגב

מדי פעם היה עושה כתבות מצולמות למוסף "חותם" ב"על המשמר": "יום אחד נסעתי, עברתי בעמק בית שאן, פתאום ראיתי מושב בשם 'רחוב'. אמרתי: אני חייב לראות מה זה הדבר המסכן הזה, ועשיתי כתבה עליהם".

בדף הפייסבוק של אילת מוצגים רישומים שלו, סקיצות, עבודות וכמובן סדרות מצילומיו. את התערוכה החד-פעמית שיציג בשבת הקרובה, החל מ-12:30, הוא מגדיר: "תערוכה קטנה של צילומיי מקיבוץ שמיר בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ומצגת מוקרנת של עשרות צילומים מהארץ שנאגרו בארכיוני".