"במשך שנים, עשרות שנים, האמנו באמריקה שלישראל יש צורכי ביטחון אמיתיים. כי באמת יש לכם, ולכן אנחנו מסייעים לכם. אבל בשנים האחרונות, ובפרט אחרי המערכה ההרסנית וחסרת התוחלת שניהלתם בעזה והפוגרומים שאתם מאפשרים בגדה המערבית, אתם שוחקים את האמון הזה".

את המשפט הזה – במילים האלו – אמר לי יועץ של חבר קונגרס דמוקרטי בכיר, שלא ידוע בהיותו איש שמאל קיצוני, להפך, אחד מעמודי התווך של המפלגה הדמוקרטית, שבמשך שנים ראה בישראל מדינה שאמורה להיות שותפה לעולם הערכים הדמוקרטי של שלום וצדק. קל לבטל את המילים הקשות האלה, להגיד "מה הוא כבר יודע" או "את מי הוא בכלל מייצג", לנפנף את דבריו ולהתבשם בהצלחות הרבות של המערכה המשותפת באיראן, אבל זהו רק קצה הקרחון.

לקראת ציון אירועי יום העצמאות ה-78 של ישראל, כשהדי מלחמת איראן השנייה (וכפי שמסתמן בינתיים, לא האחרונה) עדיין נשמעים, הגיע הזמן לצלול אל עומק מערכת היחסים החשובה ביותר של ישראל, ולראות עד כמה באמת הצליחה המדינה לפתח עצמאות.

החדשות הטובות

בכל הקשור בתחום הצבאי והביטחוני, אי אפשר להכחיש את עומק השותפות בין ארה"ב לבין ישראל. במשך עשורים עבדו מאות ואלפי ישראלים ואמריקאים על ההכנה לרגע הזה, שבו ארה"ב וישראל יילחמו כתף אל כתף, כפי שניסח היטב שר ההגנה האמריקאי פיט הגסת'. תרגילים משותפים, הכשרות טייסים בארה"ב, רצף בלתי נתפס של שרשראות לוגיסטיות וכמובן שיתוף הפעולה האינטימי במודיעין ובתכנון המערכה הובילו למבצע חסר תקדים, עם תוצאות שאסור לזלזל בהן.

בראש ובראשונה ברמה האסטרטגית, ארה"ב וישראל הראו שהן מסוגלות לעבוד זו לצד זו ברמה ההתקפית. ברמה ההגנתית נראה כבר עומק שיתוף פעולה כזה עוד בליל הכטב"מים הראשון, בין 13 ל-14 באפריל 2024, אז הנשיא ג'ו ביידן הפעיל את הצבא האמריקאי כדי להגן על שמי ישראל. אבל גם ברמה המבצעית, ישראל וארה"ב השמידו בצוותא מאות מטרות באיראן, גרעו יכולות צבאיות כמו טילים, תעשיות צבאיות ותשתיות גרעין לצד יכולות אזרחיות כולל חלק ממנגנוני הרמיסה של המשטר, וכמובן השיא בסדרת חיסולים של בכירי המשטר. מותר ורצוי לברך על עומק שותפות כזה ועל האופן שבו ישראל אכן מיצבה את עצמה כשותפה צבאית מלאה של ארה"ב.

הדבר נכון כפליים בעידן שבו בעלות בריתה של ארה"ב, מבריטניה ועד ערב הסעודית, אינן ממהרות להתייצב לצידה – במקרה של בריטניה עוד אפשר להאשים את היחס המזלזל של ממשל טראמפ למדינות אירופה, אבל הטענות הלגיטימיות של ארה"ב על הצורך שאירופה תישא בנטל הביטחוני החלו עוד בימי בוש הבן, ומי שקבע את רף המינימום של תקציב הגנה של 2% מהתמ"ג היה אובמה. ישראל אינה נכשלת במבחנים האלה.

כשמורידים את המדים

אבל החדשות הטובות מסתיימות, פחות או יותר, ברגע שמוציאים את הראש מהבור בקרייה או מהטייסות המבצעיות, ונזכרים שמחוץ למרחב הצבאי-ביטחוני ישראל מעולם לא הייתה מאותגרת כל כך. יום לפני המלחמה התפרסם הסקר השנתי של גאלופ, והראה שפל חסר תקדים בדעת הקהל כלפי ישראל, כולל נתון מדאיג: רוב האמריקאים, לרבות רוב המצביעים העצמאיים, מזדהים יותר עם הפלסטינים מאשר עם הישראלים.

המלחמה עם איראן, כפי שכל מי שלא השתכר מההצלחות הצבאיות צפה, רק החמירה את המגמה. הציבור האמריקאי ברובו מתנגד למלחמה באיראן וקיבל מסרים סותרים על ההצדקות לצאת אליה. אומנם הממשל התכנס בסוף למטרות מבצע מוגדרות וראויות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, ולאזרח האמריקאי יש סיבות רבות להתנגד למלחמה – מההשפעה על מחירי הדלק, דרך החשש מהיגררות ל"עוד מלחמת נצח", ועד הרצון להתמקד בנושאים אחרים, מפנים ועד סין.

הקשר בין התנגדות הציבור האמריקאי למלחמה לבין היחס לישראל הוא מורכב: אומנם רשמית הממשל לעולם לא יודה בכך שיצא למלחמה "בגלל ישראל", והיו סיבות מוצדקות לארה"ב לצאת למלחמה בפני עצמה, אבל יש יותר מדי "חוטים מקשרים": החל מהאמירות של שר החוץ רוביו ויו"ר הקונגרס ג'ונסון, שניהם ידידי אמת, בימים הראשונים למלחמה; ועד התחקיר של הניו יורק טיימס, שלפיו ישראל דחקה באמריקאים לצאת למלחמה באמצעות הפרזה ("oversell", אם לצטט את יו"ר המטות המשולבים קיין) ביכולת להפיל את המשטר. אין כמעט אדם באמריקה שחושב שהאיראנים הם שחקן חיובי במזרח התיכון, ואסור להתרגש מהקומץ המופרע שחושב כך, שכוחו תחום בעיקר להפגנות ולפודקאסטים, אבל לדמוקרטים לא חסרות סיבות לכעוס על ישראל, ולרפובליקנים, בעיקר נאמני טראמפ, קיימות הסיבות שלהם להפיל את האחריות על מישהו אחר.

בישראל היו מי שפנטזו על כך שהלחימה בצוותא ושיתוף הפעולה ההדוק ישכנע את האמריקאים שישראל היא בעלת הברית האידיאלית, זו שבאמת אפשר להישען עליה. אבל לסם ולברברה מאטלנטה, מילווקי או פיניקס לא באמת אכפת שהאייתוללות בצד השני של העולם אומרים "מוות לאמריקה", הם אינם ישנים בלילה כי אינם יודעים איך יעמדו בתשלומי המשכנתא, ביטוח הבריאות והקניות בסופר.

פעמון אזהרה

מגילות שלמות נכתבו על ההצבעה בסנאט, שבמהלכה 40 סנאטורים דמוקרטיים – שיא חדש ולא כזה שראוי להתגאות בו – הצביעו בעד ההצעה של ברני סנדרס (ורמונט) לאסור על מכירת נשק, בפרט פצצות חצי טון ודחפורים, לישראל. ההצעה אומנם נפלה תודות לרוב הרפובליקני בסנאט ולשבעה סנאטורים דמוקרטים שהצביעו נגד, אבל על המגמה חשוב להתעכב.

יום אחרי ההצבעה הייתה לי פגישה בלשכה של סנאטור דמוקרטי בכיר, ואף ש-LIBRAEL אינה מתייחסת להצבעות, היינו חייבים לשאול על האירוע. היועץ של אותו סנאטור הדהד באוזניי את מה ששמעתי מהיועץ של חבר הקונגרס שנפגשתי איתו יומיים קודם לכן: יש חוסר אמון קיצוני בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, שמבוסס (לדברי אותו יועץ) גם על דם רע עם נתניהו אישית ועל התחושה בקרב הדמוקרטים שהוא פועל אקטיבית לפגוע בהם פוליטית; אבל עמוק הרבה יותר מכך, על מדיניות ארוכת שנים של ישראל, שמראה כי זו אינה מעוניינת בשלום ומזלזלת בזכויות האדם של הפלסטינים. חוסר האמון הזה, בצירוף העובדה שרוב מוחלט של הציבור הדמוקרטי מתנגד למלחמה עם איראן, הובילו את מרבית הסיעה הדמוקרטית לתמוך בהצעה של סנדרס.

כשמסתכלים על "מי הצביע בעד ומי הצביע נגד" העולם מתחלק לשחור ולבן, אבל במציאות יש הרבה יותר גוונים. אומנם חלק מהסיעה הדמוקרטית (כמו חלק מהמצביעים) תמיד יאמין שישראל אינה עושה מספיק ושכל דבר שהיא עושה הוא פסול, אבל לא נכון לשים את כל 40 הסנאטורים, ואת כל הדמוקרטים המתנגדים למלחמה, באותה קטגוריה איתם. אותו יועץ אמר לי שהתקפות אישיות על מחוקקים שמצביעים נגד סיוע לישראל אבל כן מחפשים עמדה מאוזנת (למשל, תמיכה בסיוע הגנתי) רק דוחקות אותם אל עבר השוליים הקיצוניים של המפלגה, אותם שוליים שישראל הייתה מעדיפה שיישארו מבודדים.

התפלגות הדעות ביחס לישראל במפלגה הדמוקרטית בנויה כמו פעמון גאוס: יש שוליים פרו-ישראליים מובהקים שבסך הכול חיים בנוח עם המצב הקיים, וגם אם הם לא מתים על נתניהו או היו מעדיפים לראות פתרון שתי מדינות, ישמיעו את הביקורת שלהם מאחורי דלתיים סגורות; ויש שוליים טהרנים, אידיאליסטיים ש"שום דבר לא מספיק טוב להם". אבל בלב פעמון הגאוס נמצאים רוב הדמוקרטים בארה"ב שאינם "שונאים את ישראל" ואינם "רוצים שאיראן תנצח", פשוט נמאס להם לתת גיבוי אוטומטי לממשלה שפועלת לתפיסתם בניגוד מוחלט לערכים שלהם ושל הבוחרים שלהם. הפעילות של ארגונים כמו איפא"ק, שפועל אקטיבית להביס פוליטית מועמדים עוינים לישראל, רק מחזקת את התחושה שמבחינת ישראל ותומכיה מצופה מהדמוקרטים "לתמוך בישראל ולסתום את הפה", והם אינם מוכנים לסתום.