בחצר אחת בשיכון הרכבת בטירת כרמל, שהיווה את ההשראה לסדרה 'שנות ה-80', אין זבל על הדשא כבר יותר מחודש. חן בראונשטיין (43), שנולד וחי במקום עם אשתו ושלושת ילדיהם, החליט במהלך המלחמה האחרונה שנמאס לו מאיך שהסביבה שלו נראית, והרים את הכפפה, בכל המובנים. "זה התחיל מקרטון חלב שהיה זרוק בעשבים מול הבית שלי כמה ימים לפני הסבב האחרון", הוא מספר, "כל פעם שיצאתי וחזרתי מהבית, זה הרגיז אותי. למה אף אחד לא עושה עם זה משהו? נמאס לי מהסירחון, מלהתבייש מאנשים, מאורחים שאני מזמין".
ואז חזרה המלחמה, ואיתה הריצות התכופות למקלט היחיד בבלוק, מקלט שמשרת אנשים שונים, רחוקים אחד מהשני, לא תמיד דוברים את אותה השפה, לא מכירים אחד את השני בשם. מישהו היה צריך לנקות אותו, לאבזר במשחקים לילדים, בטלוויזיה, להשמיש לטובת כולם, בראונשטיין החליט להיות המישהו הזה. "נזכרתי שפעם המבוגרים היו יושבים פה בכיף, הילדים היו משחקים כל הזמן. חשבתי מה גרם להם להיות ביחד, והחלטתי שבמקום לשבת ולהתלונן אני אעשה משהו והאחרים יצטרפו. כולם רוצים לעשות טוב, אבל לפעמים צריך את האחד שיתחיל, כדי שלא ירגישו פראיירים".
הוא ניגש למלאכה, נלחם בשיחים, עשבים, ואסף עם כמה שכנים שהצטרפו 50 שקיות מלאות זבל. שכן אחד קצץ את הגדר החיה, אחרים צעקו מהחלון שאין צורך ושינוח, אבל הוא אמר להם שזה בשבילו. "אחרי הפעם הראשונה של הניקיונות חזרתי הביתה, והילדים הסתכלו עלי ואמרו שאני כמו סופרמן. אמרתי להם שאני מקווה שאני מהווה להם השראה לעתיד, והם אמרו שזו כבר עכשיו השראה".
הצעדים הראשונים של חן התחילו להשפיע, "בוקר אחד אני גוזם, וכשאני חוזר אני רואה שהערימה נעלמה, אחד השכנים אסף. יש שכנה שמנקה גם את המדרגות שלא שלה, וגם השכן שעדיין לא הצטרף, לא זורק זבל. זה כבר הרבה". העובדה שכמו רבים מהשיכונים הוותיקים, גם הדירה של חן תהפוך בשנים הקרובות למגדל, מה שישנה לחלוטין את פני השכונה והשכנים, לא מרתיעה אותו. "זה לא משנה אם יהיה פינוי בינוי, להיפך", הוא אומר, "יש לנו 4-5 שנים ליצור משהו שנתגעגע אליו".
"כשהייתי קטן ידעתי שכל דלת שאני אדפוק עליה, אני יכול להיכנס אליה ולאכול. אני רוצה אותה מציאות לילדים שלנו, ובאמת במקלט התחזקה הערבות ההדדית. יש פה שכנה עם כיסא גלגלים שכולם עזרו לה, דאגו לילדים אחד של השני. מחבורת זרים שלא יודעים דבר אחד על השני, עכשיו השכנים שמורים לי בפלאפון, ויש שכנה אחת מבוגרת שאני מייעד אותה להיות עוד סבתא לילדים שלי, סבתא בלה. היא עוד לא יודעת את זה".
בפעם הראשונה מזה שנים הם חגגו את פורים מתחת לבית עם כל השכנים, ובראונשטיין חולם גבוה – על יום קהילתי, שיפוץ של התאורה והצנרת וחגים משותפים. "נוצרה חברותא ולילדים יש עוד חברים ועוד עולמות, וגם לי. האיום החיצוני ליכד אותנו, אני לא יודע אם הייתי מצליח בלעדיו. אבל השאיפה שלי שזה ימשיך, ולא נחכה לטילים לעשות משהו ביחד".
