חתן פרס ישראל הטרי, פרופ' יוסף שיטרית (85), שולף מהמדף מכשיר הקלטה ישן. "חקרתי את הערבית היהודית במרוקו במשך יותר מ-40 שנה", הוא מספר, "והקלטתי יותר מ-1,500 שעות של דיבור בשפות האלו". בזמן שאני מקליט אותו בטלפון הנייד שלי לטובת הראיון, שיטרית מציג את המכשיר השחור, העמוס בכפתורים. "לא היה אז סמאטרפון, הייתי בא עם טייפ כזה ומקליט. מי שידע שפה אחרת, כמו עברית, הנטייה שלו הייתה לעבור אליה גם כשדיבר בערבית. אז עצרתי אותו ואמרתי: 'אתה יודע, הטייפ הזה מבין רק ערבית יהודית, אם הוא שומע עברית או צרפתית הוא עוצר'".
מזל טוב על הזכייה בפרס ישראל. איך ההרגשה?
"מאושר, בוודאי. גם אם זה מאוחר. פרס ישראל לא נותנים חינם. זה תוצאה של עבודה של עשרות שנים, וצריך שהמחקר שלך יהיה בעל איכויות מיוחדות".
שיטרית זכה בפרס ישראל בתחום חקר הלשון העברית, לשונות היהודים וספרויותיהם. "חקר לשונות היהודים" הוא מפעל חייו, שהוא חש כלפיו אחריות מוסרית, היסטורית. "שפה שעוברת מהעולם זו תרבות שהולכת איתה", הוא אומר ל'דבר', "עם אלפי פתגמים, מאות שירים, כלומר, אנחנו מכחידים בכוח חלק מהתרבות האנושית. ולזה בוודאי לא יכולתי להסכים".
כדי למנוע את ההכחדה, שיטרית ערך במשך עשורים מסעות ברחבי ישראל, וגם בצרפת ובמרוקו. הוא איתר "מסרנים", זקנים וזקנות שנושאים את הזיכרון הלשוני והתרבותי, ושוחח עימם בניבים שונים של ערבית יהודית. תיעד והנציח שירים, פתגמים, אורחות חיים בשפות ש"הממסד הישראלי, כמו כל ממסד אירופי, עזר להן להיכחד, עם מדיניות כור ההיתוך". עד צאתו לגמלאות ב-2009 הוא גם לימד במשך השנים באוניברסיטת חיפה ונשא בה במגוון תפקידים, בהם דיקן הפקולטה למדעי הרוח והמשנה לרקטור. הוא נשוי, ויש לו ילד אחד.
עושר שהיה הולך לאיבוד
נפגשנו בביתו בשכונת גבעת אורנים בחיפה, ישבנו במפלס נפרד שמיועד לעבודה, למחקר. החדר עמוס מפינה לפינה בספרים בעברית, ערבית, אנגלית וצרפתית. לצד מילונים וספרי היסטוריה יהודית יש ספרים רבים (ובהם למשל "מסה על שכל האדם" של ג'ון לוק), וכן ספרים רבים פרי עטו של שיטרית עצמו. בחדר שלושה מסכים גדולים; על הרצפה והקירות פרוסים שטיחים; על השולחנות זכוכית מגדלת, פתקים ותצלומים ישנים. בלאגן של חוקר.
"הקלטתי מאות נשים שלא ידעו קרוא וכתוב, שהזיכרון והידע התרבותי שלהן עולה על מה שמשיגים בוגרי אוניברסיטה. ואני חינכתי בוגרי אוניברסיטה במשך יותר מ-40 שנה"
המחקר שלך יצא מגבולות הארכיונים, נסעת לשטח, פגשת אנשים. למה?
"קודם כל גם ישבתי לבד, הלכתי לספריות, לאתר כתבי יד ושירים של יהדות מרוקו. מצאתי בכתבי יד הרבה שירים שבעצמי הקלטתי. אבל לכל קהילה היו וריאציות של אותו שיר, וזה לדוגמה עושר שהיה הולך לאיבוד אם לא הייתי עושה את העבודה הזו".
ספר משהו מהמסעות, חוויה שנצרבה בך.
"היה לי פרויקט מחקר שלם בעיירה שלומי, מ-1979 עד 1981. חיפשתי מסרניות או מסרנים שיש להם סיפורים על עצמם וקהילתם, וזוכרים את הפתגמים ואת השירים בעל פה. אז למשל הכרתי את ימנה דיין, שהייתה עיוורת בת שבעים פלוס, והייתה בלתי נדלית בידע הסיפורי שלה. הייתה לה אמנות הסיפור, היא ידעה שאני מקליט בקלטות של חצי שעה או של שעה בכל צד, אז היא הייתה שואלת אותי: 'כמה זמן יש לך בקלטת', חמש דקות, עשר דקות? ועל פי זה הייתה בונה את הסיום. ב-1981 הפסקתי את עבודת המחקר בשלומי בגלל מלחמת שלום הגליל. היו הפגזות מלבנון".
כמו היום.
"כן. חזרתי יותר מעשר שנים אחר כך, עם חוקר מארה"ב".
"את ההקלטות הראשונות עשיתי עם אימי ז"ל"
כמו המסרניות שלו, שיטרית יודע לספר סיפורים ארוכים, ונזכר בעוד אנקדוטות ממחקרו ביישוב הצפוני. הוא מרותק מכוחו של הזיכרון. "זוהרה בוזגלו משלומי, שהקלטתי את השירים שלה, הייתה גם היא עיוורת, מגיל שבע. כשהייתי נוסע לפריז לכנסים נהגתי לחזור עם מתנות קטנות. הנשים המבוגרות ממרוקו הלכו עם כיסויי ראש, ותמיד הייתי מביא לזוהרה כיסוי ראש יפה. פעם אחת היא שאלה באיזה צבע הכיסוי, ועניתי שחום. 'למה לא הבאת אדום?' שישים שנה ויותר היא לא ראתה, אבל הזיכרון של האדום נשמר".
שיטרית מדגיש את חשיבות הקשר האנושי עם מושאי המחקר: "יכולתי לחקור לעומק את התרבות והידע בעל פה שלהם רק בגלל יחסי המשפחתיות שיצרתי איתם". כשנשאל אם זה קשור למשפחתו שלו, הוא משיב בחיוב: "את המחקרים הראשונים, ההקלטות הראשונות, עשיתי עם בני ובנות המשפחה שלי, עם אימי ז"ל".
הוא גדל בעיר תרודאנת, בדרום מערב מרוקו. "הייתי שם כל הזמן עד גיל 14", הוא מספר, אז עבר לקזבלנקה כדי ללמוד בתיכון. בקזבלנקה גם הוכשר להיות מורה לעברית וצרפתית.
"עליתי בגיל 22 עם המשפחה באוניה, ובאנו לנמל חיפה", הוא ממשיך לספר, "לקחה אותנו מונית לאשקלון. ישבתי ליד הנהג והתחלתי לדבר איתו בעברית שוטפת. הוא התפלא. אמרתי לו: 'מה זאת אומרת, הייתי מורה לעברית'. הלכתי למשרד החינוך וגם לכל ישראל חברים (אליאנס), אמרתי שאני צריך בית ספר שבו מלמדים צרפתית. אמרו שיש בית ספר שנפתח בדימונה, אז עברתי מאשקלון לדימונה, כי הייתי המפרנס העיקרי. הייתי בין מייסדי התיכון בדימונה, ועד היום זוכרים אותי. כשקיבלתי פרס ישראל, אמרו לי שגם דימונה זכתה בפרס ישראל. באתי לארץ עם השכלה צרפתית ועם מקצוע ביד, אז לא חוויתי את כל בעיות הקליטה, אבל אני מודע שהן היו".
חווית זלזול בתרבויות המזרח?
שיטרית צוחק. "בוודאי. כשחזרתי מפריז אחרי הדוקטורט, התחלתי ללמד באוניברסיטה, והעמיתים ראו שאני כביכול 'מבזבז את זמני' בהקלטת אנשים זקנים. 'מה יש לך לעסוק בפולקלור?' זה לא פולקלור, זו תרבות קהילתית מפוארת".
הוא מוחה נגד ההנחה שתרבות דבורה היא פחותת ערך. "בשביל ישראלים לא לדעת קרוא וכתוב אומר שאתה בור ועם הארץ, כמעט תת אדם. אבל הקלטתי מאות נשים שלא ידעו קרוא וכתוב, שהזיכרון והידע התרבותי שלהן עולה על מה שמשיגים בוגרי אוניברסיטה. ואני חינכתי בוגרי אוניברסיטה במשך יותר מ-40 שנה".
התקופה האפלה בתולדות יהדות מרוקו
בניגוד למה שעלול להצטייר, שיטרית לא מציג תמונה רומנטית של החיים היהודיים בצפון אפריקה. הוא מתאר מחקר נרחב שערך בשנים האחרונות, על תקופה אפלה ויחסית לא מוכרת בתולדות התרבות הזו. "הייתה שושלת של מלכים שהקימה אימפריה בשם מווחידון, שהייתה מוסלמית פונדמנטליסטית. היא לא סבלה שיתקיים באימפריה שלה בן אנוש שאינו מוסלמי, ולפי השיטה הקיצונית שלה. בגלל השמד הזה יהודי צפון אפריקה חיו כמוסלמים במשך יותר מ-120 שנה, מ-1145 עד 1269. הייתה קהילה אחת בדרום מרוקו שסירבה לקבל את האסלאם, ב-1145 הגייסות של המווחדון השמידו אותה בבת אחת, גברים, נשים וטף".
"כל הגזענים שחושבים שהמזרח מקלקל את התרבות שלנו, זו שטות. תרבות היא במהותה מערכת פתוחה, ואם לא, היא מתה. טבע התרבות הוא שינוי"
התקופה מתוארת על פני יותר מאלף עמודים בספר בן שלושה כרכים שכתב שטרית. "בארבעים השנים הראשונות היהודים יכלו לשמור על יהדותם בבית, אבל בחוץ היו צריכים להיראות ולהתנהג כמוסלמים. אחר כך אסרו עליהם גם לקיים כל טקס יהודי בבית, לעשות קידוש, לשמור שבת. לקחו מהם את הבנים, כדי לחנך אותם במשפחות מוסלמיות. אבל הייתה התנגדות ושמירה על היהדות בכל דרך. יש עדויות שחפרו כוכים מתחת לרצפה והיו מתפללים בשכיבה. אחרי מאה ועשרים שנה קמה שושלת חדשה והיהודים יכלו לחזור ליהדות, אחרת לא הייתי פה היום לדבר איתך".
ההתמודדות עם האיום הזה, הוא מסביר, עיצבה באופן עמוק את המורשת של יהדות צפון אפריקה. "עקב השמד, התרבות של יהדות צפון אפריקה השתנתה והמסורות השתנו. השירה היהודית שהמקור שלה מוסלמי, היהודים שימרו את הזיכרון שלה מאז שאבותיהם נאלצו לחיות כמוסלמים".
סטודנטים צעירים מבצעים שירים מסורתיים
אתה מדבר על שימור של תרבות מפוארת, ששרדה סכנות כיליון. אבל בעשורים האחרונים התרבות המזרחית, בתוכה המרוקאית, נוכחת יותר בחברה הישראלית. לדוגמה, את המימונה חגגתי השנה בקיבוץ, שבו זו מסורת כבר יותר מעשור, ורוב החוגגים לא ממוצא מרוקאי. זה מה שקיווית לראות?
שיטרית לא עונה ישירות. "כדי לסבר את אוזניך ועיניך", הוא אומר ושולף מאחד המדפים תקליט של להקת "צפון מערב", שעליו נראים שבעה נגנים לבושים לבן, בבגדים מסורתיים. "דיברת על ההתעוררות התרבותית הזו, שהתחילה כבר בסוף המאה שעברה, עוד לפני שנולדת. ומי שתרם לזה הוא עבדך הנאמן. הייתי ב-1972 באוניברסיטת חיפה, שרצתה לעודד השכלה גבוהה בקרב מנהיגים צעירים של קהילות בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה.
"הייתי יועץ אקדמי של מאות התלמידים האלה בסוף שנות ה-70, והייתי צריך לראיין כל אחד מהם, לייעץ לו מה ללמוד. התוועדתי לזה שהבעיה של התלמידים האלה, שלא השלימו בגרות, לא הייתה רק חברתית כלכלית, אלא גם תרבותית. הם צרכו תרבות ישראלית, התנתקו מתרבות ההורים, לא הייתה להם שפה משותפת איתם. רציתי להראות להם שהתרבות של הוריהם בעלת ערך, אז ייסדתי את להקת 'צפון מערב', שמורכבת מסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, וניהלתי אותה ארבעים שנה. "בשנות השמונים והתשעים חרשנו את הארץ כדי לתת קונצרטים. כשהשמענו שירים עתיקים לזקנים ממרוקו, שחשבו שזה נעלם ופתאום ראו סטודנטים צעירים מבצעים , זו הייתה בשבילם גאווה עילאית. אגב, אחרי הפסקה של כמה שנים, אנחנו חוזרים להופיע חד פעמית ביוני, בפסטיבל אנדלוסית בלוד.
"המוזיקה האנדלוסית שקיימת היום", הוא לא מסתיר את גאוותו, "היא צאצא של להקת 'צפון מערב'. התזמורת האנדלוסית הראשונה קמה באשדוד, לא במקרה. הקהילה היהודית ממרוקו בעיר מאוד בטוחה וגאה בתרבות שלה. כשהנחיתי שם ערבי תרבות עם הלהקה הייתי אומר: 'מאחל שבשנה הבאה נמצא הרכב מקומי שיתחרה בנו'. התפילה הזו נשמעה. קמו כל כך הרבה הרכבים ממקומות שונים, שכבר הפסיקו להזמין אותנו".
אז אתה מרוצה, או חש שחסרים עדיין דברים?
"התרבות הזו עושה את דרכה לאט, וזה הכיוון הנכון, למרות שיש מקטרגים. כל הגזענים שחושבים שהמזרח מקלקל את התרבות שלנו, זו שטות. תרבות היא במהותה מערכת פתוחה, ואם לא, היא מתה. טבע התרבות הוא שינוי. שומעים זמרים ישראלים שחיו על המסורת של שירה עברית, הם רק שוכחים שהבסיס שלה היה רוסי, ואף אחד לא בא בטענות 'למה אתם לוקחים מרוסיה'. הצלילים המזרחיים כבשו לאט לאט את האוזן והפכו לנחלת הכלל".
יש טענה שכיום עושים שימוש פוליטי בתרבות המזרחית.
"תרבות היא עניין פוליטי. אין דבר בעולם שאינו פוליטי, אפילו האוויר שאתה נושם הוא פוליטי, כי צריך עירייה חזקה שתדאג לאוויר נקי. לכן, כל תרבות מנהלת את המאבקים הפוליטיים לפי דרכה".
"בלי סולידריות הקהילות היהודיות לא היו שורדות"
מה לדעתך כדאי לתרבות הישראלית לקחת מהתרבויות שחקרת?
"הסולידריות. רוב הקהילות היו עניות, עם מעט בעלי אמצעים, ובכל זאת הן דאגו לעניים יותר בקרבן, עם המעט שהיה. למשל דאגו לביקור חולים, כולם קיבלו רפואה, והייתה מצווה לבקר את החולים הגוססים. אין פה יותר את החום האנושי הזה, הכול דרך שירותים כספיים. זה לא אומר שלא היו מתחים שם, אני לא עושה אידיאליזציה של החיים המסורתיים, אלא שהיו ערכים שבלעדיהם הקהילות היהודיות לא היו שורדות".
בכל זאת, דואגים כאן אחד לשני.
"כן, ביחס לעמים אחרים. כי יש לנו עדיין זיכרון. שרידים מהערכים האלה".
איזה פתגם אתה רוצה שדוברי עברית יכירו?
"על מה שאנחנו חווים היום בפוליטיקה בארץ, עם הפילוג והקפלניסטים נגד הביביסטים, יש פתגם קולע ממרוקו. בתרגום לעברית הוא אומר: 'מי שמצא את עושרו בטירוף הדעת, מה הוא צריך את יישוב הדעת'. מי שחי בעולם לא שפוי, מוצא שהדבר הנכון הוא לא להתנהג ברציונליות. פתגם נוסף: 'אם חיי האדם קצובים, מדוע כל הסבל הזה'. זו כמעט התרסה נגד האל. בראת את האדם, למה אתה נותן לו לסבול אם הוא חי רק באופן זמני על הארץ הזאת?".
ביום העצמאות, מה אתה מאחל למדינה, לדור הצעיר?
"הערך העיקרי שחשוב למדינה, התכונה שנחוצה למנהיגות שלה, זו השפיות. להיות מודע לכוחות שלך, לאפשרויות שלך, ולהתנהג ברציונליות, לא רק באמונה משיחית. אתה צריך להיות שפוי כדי לשרוד בעולם שכולו אינטרסים, לכן מה שאני מאחל זה קודם כל שהשפיות תחזור למדיניות. ואני מאחל לצעירים שימשיכו בגבורה שהראו בשלוש השנים של המלחמות, גבורה שמאפשרת לישראל לשרוד ולפרוח".
