זה בוקר שישי רגיל בבית משפחת זהבי בקיבוץ להבות הבשן שבגליל העליון: עשרה צעירים ממכינת הגליל העליון עומדים מעל שולחן עמוס בגטים וחלות, טחינה, ירקות וניילון נצמד. 40 קילו חזה עוף יטוגנו כאן בשעתיים הקרובות, ויהפכו ל-300 סנדוויצ'ים טובים במיוחד, עבור מאות חיילים בגבול הצפון וגם בעומק סוריה ולבנון. על הרצפה עשרות ארגזים עם חטיפים, מזון וציוד, ועל הקיר תגים רבים של יחידות צה"ל מתחרים על תשומת לבה של 'האמא של היהלומים'.

ימית זהבי (48) הפכה מתחילת המלחמה את ביתה לבית של החיילים בצפון, בזמן שלה עצמה יש שני בנים בצה"ל, והאזעקות באזור לא פסקו במשך יותר משנה. "הרגשתי את הצורך שלהם בחיבוק, לתת להם מקום", אומרת זהבי בין מענה לטלפונים של הרס"רים שמתקשרים להסבר איך מגיעים לבית, כדי לאסוף את האוכל.

הוותיקים כבר מכירים את הדרך ומגיעים עצמאית, יורדים מהאוטו, ופוגשים את הדאגה והכנסת האורחים האינסופית שלה: 'מה צריך?', 'בוא תשתה', 'בוא תאכל', 'תביא לי דגל לתלות מחוץ לבית', 'כנס כפרה, פה לא מתביישים, תכף תתחיל לשטוף כלים'. הבת הצעירה, תומר, מתעוררת לתוך ההמולה, מפלסת את דרכה בין הארגזים והחיילים, ושואלת את אמה: 'אני צריכה מדים כדי לקבל משהו בבית הזה?'.

הכול התחיל כשפלוגה של חברים של בנה הצעיר, אופיר, הגיעה לקיבוץ בלילה בתחילת המלחמה, "הם היו 15 חיילים רעבים", נזכרת זהבי, "פתחנו מקררים, נקניקיות, המבורגרים, חמוצים, הכול, הגענו אליהם עם אוכל, ומאז לא הפסקתי". ולא מדובר רק באוכל בשישי ובחגים: במימונה עפו באוויר מאות מופלטות, גם בהזמנה אישית, למוצבים מרוחקים; ולאורך כל השנה זהבי מארגנת ציוד, מקררים, תנורים וביגוד למי שצריך. "התחברנו לכל מיני חמ"לים ברחבי הארץ, דרך זה הכרנו אנשים טובים ממגדלי בבלי המפונפנים, וכל פעם שאני צריכה עזרה הם עוזרים", אומרת זהבי, "לא מעניין אותי דעות פוליטיות – העיקר תהיה בן אדם".

ימית זהבי (במרכז) עם מתנדבי חמ"ל השניצלים בביתה בלהבות הבשן. "ליד אנשים אני הכי חזקה בעולם, כדי שאם מישהו יותר חלש ממני אני אוכל לעזור לו" (צילום: יונתן בלום)

"אתם יודעים איזה כבוד זה להיות הבן שלה?", מספר הבן הגדול אבישי, מעיד על השפעת העשייה של אמו על מעגלים עצומים. "חיילים שלי היו מתקשרים, אומרים לי 'איפה אתה? אנחנו בבריכה בבית של ההורים שלך', ואני מזיע בדרום. היו מצביעים עלי בבסיס ואומרים 'אתם יודעים מי זאת אמא שלו? ימית'. להיות חייל ולקבל אוכל ועזרה מאזרחים זה מחזק מאוד, נותן גיבוי לעבודה שאנחנו נאלצים לעשות".

אחרי ההתפוצצות של תחילת המלחמה, בה כולם רצו לבשל לחיילים, הרבה נשחקו או התפנו, והחמ"ל של ימית הוא מהבודדים שנשארו באזור. "הם חוזרים לפה בפעם השביעית ויודעים שאני פה, זה שווה לי הכול. אני הטלפון הראשון שעושים כשחוזרים לתעסוקה. קיבלתי הצעות לעשות מילואים, אבל אז אני אדאג רק ליחידה אחת. אז אני מגוייסת בלי מדים".

זהבי אומרת שגם כשקשה לה, היא מנסה לעזור לאחרים, להיות העוגן שלהם. "אני מרשה לעצמי להתפרק ולהישבר", אומרת זהבי, "אבל ליד אנשים אני הכי חזקה בעולם, כדי שאם מישהו יותר חלש ממני אני אוכל לעזור לו".