אביב אינדיג-כהן בת השלוש נולדה בבית הלל שבקו העימות הצפוני, שם קבור סבה נחום ז"ל. היא כבר הספיקה לעבור את מלחמת חרבות ברזל, להתפנות לשנה וחצי, לחזור לגן אחרי מבצע 'חיצי הצפון', ולבלות לא מעט ימים בממ"ד במלחמה האחרונה. סבתא שלה, מוניקה אינדיג בת ה-73, מורה נערצת לאנגלית, לא ירדה למקלט כשהיו אזעקות במלחמה האחרונה, והיא לא מוכנה להתפנות יותר. "בשנה וחצי שהייתי במלון בטבריה, אחרי שפינו אותנו, הרגשתי שנחום אומר לי 'למה עזבת? לאן הלכת?'. הייתי חוזרת לפה פעם בשבוע, ורק כאן הצלחתי לנשום. זה הבית שלי וזהו".

ההורים של נחום ז"ל עלו איתו מטרנסילבניה ברומניה אחרי השואה, והיו חלק מגרעין ההקמה השני של בית הלל ב-1948; וההורים של מוניקה עלו איתה מדורוחוי ברומניה, הגיעו לקריית שמונה ב-1960, והם קבורים שם. אחרי כמה שנים שהכירו ויצאו, מוניקה ונחום התחתנו. הם גרו תחילה בקריית שמונה, ועברו בסוף שנות השמונים למשק של אינדיג בבית הלל.

את ילדיהם, לירון, אפרת ואיתי, גידלו מוניקה ונחום ז"ל במושב. "עברתי כל קטיושה וקטיושה ולא רציתי לעבור מקריית שמונה לבית הלל", מספרת אינדיג, שמכהנת כעת בגאווה כאחראית ותיקים בצוות החירום היישובי, "בלילה הראשון שלנו כאן התעוררתי בארבע בבוקר מציוץ הציפורים".

היום, אפרת אינדיג ובן זוגה נמרוד סלוצקי מגדלים כאן את ילדיהם דגן, קמה וגפן, לצד איתי אינדיג ואשתו עדיה כהן, שמגדלים את אביב ואריאל. לירון גרה בברלין עם בעלה וחמשת ילדיה, הבכורה שבהם מגיעה בימים אלו לצו ראשון. "אני גדלתי עם קטיושות, אני לא מתרגש, לא נותן שטילים יעצרו לי את החיים", אומר איתי, " מה שחשוב זה מה שהילדים חווים. אם הם מרגישים בטוחים ויש להם חברים אז יופי. אני לא מתאבד, אני לא גר בג'נין, אני פשוט מחובר לאדמה הזאת, ומקווה שהבנות יגדלו כמוני, ויצאו קצת פחות דפוקות".

נמרוד ועדיה לא גדלו בנוף של אצבע הגליל. נמרוד מספר שהוא נזכר לאחרונה בשיר 'על פתח הר געש' של דן אלמגור, שמתאר כפר של אנשים החיים מתחת להר געש, ובכל פעם הכפר שלהם נהרס והם שבים ובונים אותו מחדש. לדבריו, "אני עונה את אותה התשובה, זו האדמה שלי, ואני חוזר לצמוח". עדיה, שגדלה בירוחם ועברה משם לתל אביב, מספרת על המורכבות: "אני מפחדת לחזור על הטעויות של ההורים שלי, שבחרו לעבור לנגב כדי להפריח את השממה. מצד שני אי אפשר כל הזמן לברוח כי 'שמה' יותר טוב. לאבא שלי לא היה ספק לגבי החיים פה, וזו תכונה שנעלמת. ציונות זה להיות פה, לקחת אחריות".

הבחירה להישאר בפריפריה הצפונית, במקום שהדורות הקודמים במשפחה הקימו, בחלקה שלכל נכד נטעו עץ, קשורה עכשיו בבחירה לעשות באזור כמה שיותר טוב. "כשהתלבטנו אם חוזרים, שאלנו את עצמנו איזה סיפור אנחנו רוצים לספר", אומרת אפרת אינדיג, "והחלטנו שזה יהיה על כוח של קהילה ומשפחה. לא חזרנו לבית הלל כי חייבים, תמיד יש ברירה, חזרנו כי יש לנו פה שורשים, מתוך כוונה, כי זה מה שנכון, ועכשיו יש עלינו חובת הוכחה לדאוג שיהיה פה הכי טוב".

"כשנחום היה זה בכלל לא היה נושא שיחה, לא היה באוויר לעזוב כאן, זה הבית", אומרת מוניקה. "אבא שלי עבד בקק"ל ונטע את העצים ביערות נפתלי, היערות שנשרפו מקטיושות כמה פעמים. השורשים הם מכל הכיוונים, וכל עוד אני עושה למען אחרים, אני בסדר פה".