שמונה חודשים אחרי שחברים מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר הגיעו לבנות את ביתם בניר עוז, הם הצטרפו לאחרונה לכיתת הכוננות של הקיבוץ. עבור אורי רטנר שרף (27) מגרעין גאיה, שעשה מאות ימי מילואים מאז השבעה באוקטובר, ההצטרפות לכוח המגן על הקיבוץ מעלה מחשבות על האיום הקרוב: "זה מזכיר לי", הוא אומר, "למה חשוב להתיישב בגבולות".
30 בוגרי התנועה הכחולה העתיקו באוגוסט האחרון את חייהם לקיבוץ, שלפני שהפך לסמל ההפקרה של השבעה באוקטובר, היה הקיבוץ ה-70 שהקימה תנועת הקיבוץ הארצי. יחד עם חברי ניר עוז שחזרו, הם מהווים את 'החלוץ', בתקווה שגם מי שעדיין גרים בכרמי גת יחזרו לכאן. "יש גם אנשים שלא הצליחו לעבור עדיין", אמר רטנר שרף, "זה מובן".
"אני בן 30 עם בת זוג, ואנחנו מתחילים לדמיין את זה, את הילדים שלנו כאן", אומר רפא (רפאל) טורקניץ, שעלה לפני חמש שנים מריו דה-ז'נרו לישראל כחלק מהתנועה. טורקניץ, חבר גרעין ג'ירפה, מרכז את 'דרך רביד' שהוקמה לזכרו של רביד כץ ז"ל, חבר כיתת הכוננות ואיש חינוך מניר עוז, והיא אחד המפעלים של 'מפלסי נתיב' – כלל הפעילות של התנועה לשיקום המדינה אחרי שבעה באוקטובר. "אי אפשר להתעלם מהבתים השרופים", אומר טורקניץ, "יש כאן אתגרים, אבל אנחנו בונים כאן קהילה. יש פה חיים ויש דשא, ובקיץ יחזרו עוד בני נוער שגדלו כאן. יש שאלה על העתיד, כמו בכל מקום בישראל, אבל זה מקום טוב לגור בו".
את המעבר עשו לאחר חודשים של למידה, שיחות והתלבטויות. "שום דבר לא היה מובן מאליו" הם אומרים, אבל מהר מאוד החלום נרקם, הקשר התבהר, המחויבות גדלה. "המחשבה שליוותה אותי הייתה – אם לא אנחנו, קבוצה של מחנכים צעירים, מי יבוא לגבול הזה? זו מחויבות שלא ידעתי שיש לנו", מספר טורקניץ. "לי אין בית אחר בישראל. גם כשגרנו בגן רימון שמונה חודשים, בתנאים קשים עד שהבית יהיה מוכן, קראתי למקום הזה בית. אתה מחובר, מכיר את האנשים וזה הופך לבית. זו מורכבות שאנחנו מנסים להחזיק, כי בשביל מי שחי כאן לפני השבעה באוקטובר וגר עכשיו בכרמי גת, זה יותר הבית שלהם משלי".
"כשאני אומר שאני מניר עוז, אני ישר מבהיר שלא הייתי פה בשבעה באוקטובר", אומר רטנר רשף. "אני רוצה שזה יהיה הבית שלי, ואנחנו עובדים בזה. בחינוך, במסורות ישנות וחדשות. כל בנייה של חג זה לחשוב מה היה פעם, מה יהיה טוב למי שעכשיו פה. כשסיפרתי לאנשים שאנחנו עוברים לניר עוז כולם אמרו שזה נותן תקווה, לא היה לי ברור בדיוק למה. אנשים גרים במקומות, למה זה נותן תקווה למשהו? כשהתחלנו לדמיין את זה, הבנתי שיש בזה משהו לאומי, מרגש, שאחרי מה שקרה, יכולים לקרות דברים טובים".
הבחירה לחיות בגבול, דווקא בקיבוץ שעבר את זוועות שבעה באוקטובר, טומנת בחובה אנרגיות של בנייה ויצירה, לצד כוח של מרד והתנגדות. "זה הכי השומר הצעיר", מבהיר רטנר רשף, "עם כל הביקורת על המדינה – להיות לוחמים, לעבוד בחינוך ולהביא את הערכים שלנו, לגור בגבולות, זה הכי התנועה. אנחנו שומרים על הגבול, מגנים עליו, ולממשלה יש חלומות אחרים על האזור הזה. מי שחולם על ליישב את עזה, זה לא החלום שלנו". "אנחנו גם בהפגנות בקפלן, כל שבוע מראים את הפנים שלנו שם", אומר טורקניץ, "אבל במרכז יש מספיק שמאלנים, האחריות שלנו היא גם על הגבולות".
בעתיד הם מדמיינים שניר עוז פורח, ושהם חלק מהפריחה הזו, וכדי שזה יקרה המדינה צריכה לעשות כמה דברים. "המדינה צריכה לספק ביטחון ופתרון", אומר טורקניץ. "צריך להפסיק את ההיגיון של ניהול הסכסוך. אי אפשר לטשטש את מה שהוביל לטבח, לא ניתן לשכוח את זה, ונעשה שיהיה כאן בעתיד קיבוץ".
לדבריו, "לחגוג כאן עצמאות זה מאוד סמלי. תמיד חגגנו, תמיד עם מורכבות, בטח השנה עם האתגרים והמלחמה שנמצאת 2 קילומטר מפה. בתקווה שבשנה הבאה העצמאות תהיה שלמה יותר".
