הם אוהבים את העיר, מוטרדים מהמצב הבטחוני, מודאגים מהפילוג והשנאה, מאמינים בעשייה משותפת, ומקווים שבשנה הבאה יחגגו עצמאות בקריית שמונה הבנויה. חמישה תושבים על חששות ותקוות.

מוכרת הפרחים: "לא סתם אומרים: או חברותא או מיתותא"

ידיה המיומנות של ויטה (ויולטה) קרפושינסקי שוזרות בזריזות פרחים עדינים בזר שהזמינה יחידת מילואים ששומרת על הגבול בערב יום הזיכרון. הימים ימי הפסקת אש, והאוויר בקריית שמונה רווי בשקט מתוח. "זאת תמיד עבודה עצובה", היא אומרת, "במיוחד בזמנים שלנו, זמנים קשים ולא פשוטים למדינה. השנה קשה ועצוב יותר. לא ברור אם אנחנו חיים או מתים פה: יש עיר? אין עיר? מישהו זקוק לקריית שמונה? או בכלל, מה יהיה?"

היא עלתה לארץ מאוזבקיסטן ב-1992. "לא באתי לארץ כדי לשפר את המצב שלי, באתי כדי להיות עם העם שלי. אני לא רוצה לעזוב, אבל גם להישאר מאוד קשה. זה אזור חשוב מאוד, אבל לצערי, אני לא מרגישה שהוא חשוב לכולם. אם אין הדדיות בזה, אנחנו נפסיד את הצפון, וחבל. אנחנו צריכים  להקים את הצפון שלנו מעפר, וזה דבר שחייבים לעשות ביחד. עצוב לי שאנחנו לא עושים את זה ביחד. יש המון אנשים בקריית שמונה וגם סביבנו, בקיבוצים ובמושבים, שעברו כל כך הרבה. שהיו כולם מפונים ועברו סטרס גדול. נראה שלא מספיק חשוב למדינה לעזור לנו במשימה החשובה הזאת.

"כשאני עובדת, אני לא חושבת רק איך לפרנס את עצמי, אלא גם איך לתת תמיכה, לתת יד לעיר. לצערי, רבים לא רוצים לעבוד. מחכים לכסף שיפול עליהם. אני לא נגד כסף, אני גם רוצה כסף, אבל צריך לעבוד קשה כדי להקים עיר מעפר. זה לא רק עבודה של ראש העיר או ראש הממשלה. לכל אחד מאיתנו יש חלק בזה. ואת התפקיד שלנו אנחנו יכולים לעשות רק אם נהיה ביחד. עם השנאה שיש במדינה שלנו כיום, לא נתקדם לשום מקום.

"יש לנו מדינה, בסיס, שורשים עמוקים. אנשים עבדו קשה מאוד כדי שתהיה לנו עצמאות. אנחנו חייבים להחליט מה אנחנו רוצים לעשות עם זה. איך לגדל את הילדים שלנו. לא לשכוח שיש לנו אחריות. אני חוששת שנאבד את המדינה. את מה שהשגנו בכל כך הרבה מאמץ, בדם וטרגדיות, אנחנו יכולים לאבד בקלות. נפסיד את הבית שהקמנו לילדים ולנכדים, לדור הבא. כבר עכשיו אנחנו הולכים ומאבדים את העצמאות שלנו, מקבלים הוראות מבחוץ. אם לא נחזיק את הערכים של העם שלנו ונזכור שאנחנו חלק ממשהו רחב יותר, אז מי אנחנו? מה אנחנו? לא סתם אומרים: או חברותא או מיתותא. צריך להחזיק את זה טוב-טוב בראש.

"ישראלים רגילים לאקשן, וזה נותן כוח וחיות. יש בזה גם עניין פסיכולוגי, שאנחנו תמיד בהתחדשות, בכל המובנים. אבל אפשר לקבל את החיות הזאת ולהתקדם לא דר דרך מכות. להיות כל הזמן באקשן זה קשה ומתיש מאוד. אפשר לקבל את החיות הזו מלקחת חלק בבנייה. מלשמור על המקום שלנו בניקיון, באכפתיות, בדאגה. לא לחכות שיעשו בשבילנו, לעשות בעצמנו בשבילנו. אני מאחלת שנהיה אחראים לעצמנו. שנפתח את הלב, שנדע לאהוב במעשים טובים. זה מה ששומר את עם ישראל חי".

סגן מנהל המרכול: "אמון זה משהו שחסר היום במדינה"

החיוך שקורן מפניו של שלמה אזרן (27) סגן מנהל סניף יוחננוף בקריית שמונה, לא משאיר מקום לספק. הוא אופטימי. "זה האופי שלי", הוא אומר, "אבל כשאני מסתכל במובן הרחב, על הכלל, המצב לא טוב. המלחמה מביאה הרבה קשיים. אנשים עוזבים, אין אופק בעיר. האחים שלי ראו כי טוב בפינוי בתל אביב ולא רוצים לחזור. עכשיו, אחרי המלחמה, בכלל אין על מה לדבר.

"אני חזרתי כי אני אוהב את קריית שמונה, את האנשים, את השקט, למרות שלא חווינו שקט בזמן האחרון. הלוואי שהיינו יכולים לראות אופק לעיר. עם כל האופטימיות שלי, זה מורכב. קשה להיות ישראלי.

"לגור בצפון זה הכי ישראלי, אבל ברגע שאתה רואה שלא באמת מעריכים אותך, שלא אכפת  ממך, אתה מתחיל לשאול את עצמך אולי אנשים פחות בכיוון הזה? הפסקת האש שיש עכשיו לא מבטיחה לנו חיים בביטחון, ואני מתחיל לחשוב, אולי לממשלה פחות אכפת מהצפון. למה מציאות של ירי ופיצוצים יומיומיים זה דבר שהוא בשגרה? לדעתי, זה פוגע לנו בישראליות.

"אם אי אפשר למתן או לפרק את חיזבאללה, אז שיהיו הגונים ויגידו לנו את האמת. ברגע שיש פגיעה באמון בינינו לבין ההנהגה, נוצר פער עמוק מאוד. אמון זה משהו שחסר היום במדינה. אתה מרגיש שחברי הכנסת והפוליטיקאים משקרים לך. אומרים את מה שיותר טוב להם באותו הרגע. אני מצפה לשמוע על דברים שקורים פה, כמו הפסקת אש, מראש הממשלה שלי ולא מטראמפ. אנחנו לא אמורים להיות מנוהלים על ידי גורם אחר.

"מדאיג אותי הפילוג שיש בארץ, השנאה, הריבים והמחלוקות. ברגעים קשים, פתאום עם ישראל קם על הרגליים, וכולם מתאחדים. זאת הדרך הישראלית. זה צריך לחזור להיות בשגרה שלנו. לצערי, יכול להיות שהתרגלנו למציאות הזאת. מעבר לזה, אני חושב שרוב הישראלים יודעים למצוא את הטוב בדברים. אני מאוד משתדל לחפש את הטוב, לעזור, לתת ולעשות כמה שיותר טוב. זה האני מאמין שלי. אולי צריך קצת יותר מזה במדינה.

"מגיל צעיר אמרו לי שכשאגדל לא יהיו מלחמות, הייתי רוצה לאחל שלא יהיו מלחמות, אבל אני יודע שזה כנראה לא יקרה. אז אני מאחל לנו שנדע להיות מאוחדים, לא לשנוא אחד את השני. ונקווה שיהיה איזה גורם שישים יעד להרים את הצפון. לא רק את קריית שמונה, גם את כל הקיבוצים והמושבים, מטולה, שלומי. להרים את האזור שלצערי הולך ודועך".

תופרת הווילונות: "להיות ישראלי זה לתת בחזרה למדינה"

המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות לא קל במשפחתה של אלה פורמן, תופרת וילונות מכיכר צה"ל בעיר. "האחיין של בעלי נהרג בצבא לפני 23 שנים והוא קבור בהר הרצל.

"אני הגעתי לארץ ב-1989, ברגע שאפשר היה לצאת מבריה"מ. דוד שלי עלה לארץ ב-1946, לפני קום המדינה, לראש פינה. כל השנים הוא היה כותב לנו מכתבים. כשנפתחו השערים הוא הזמין אותי לארץ. הייתי פה חודש והחלטתי שאני רוצה לחיות פה, ולהביא את ההורים שלי. חזרתי לפה עם אמא ומאז אני כאן. אנחנו כאן כי אנחנו יהודים. ברוסיה קראו לנו ז'ידים, פה קוראים לנו רוסים. אבל גם אם היה לנו טוב ברוסיה, ישראל זה המקום בשבילנו. הבת שלנו היא כבר צברית ואין דרך אחרת.

"מבחינתי ישראלי זה ישראלי, לא משנה מאיזו עדה אתה. להיות ישראלי זה לתת בחזרה למדינה שלך. כשהבת שלנו סיימה בית ספר היא הודיעה לנו שהיא יוצאת לשנת שירות בקומונה בעכו. כשהרמנו גבה, היא ענתה: 'אני קיבלתי מהמדינה, עכשיו אני רוצה לתת'. אפשר היה לראות את זה גם בתחילת המלחמה, כשצעירים ישראלים מכל העולם עלו על טיסות וחזרו הביתה. הבן שלנו חזר לעשות מילואים, למרות שהוא כבר בן 52. הוא היה כבר שלוש פעמים בעזה, ועכשיו הוא בפעם השלישית בלבנון.

"אני מאחלת למדינה שנחגוג את יום עצמאות עוד הרבה שנים, ושנשמור על הייחוד שלנו והאיחוד שלנו. צריך להתמקד במה שמחבר בינינו. אני אוהבת את זה שבעיר שלנו כולם מכירים את כולם, כמו בכפר קטן. אצלנו בשכונה הדלתות פתוחות וחברים באים בכיף. הפמיליאריות הזאת זה משהו שאני מאוד מעריכה. אמן שיהיה לנו שקט ונוכל לבנות פה מחדש את העיר שלנו".

הספרית: "שלום זו החתיכה שחסרה בפאזל"

המספרה של נעמי אביב (50) פתוחה יום יום, בכל מצב. גם במהלך "חרבות ברזל" ובמבצע "חיצי הצפון", כשהעיר פונתה מתושביה, המספרה שלה המשיכה לפעול. "מפונים היו באים מטבריה כדי להסתפר וחוזרים למלון". זה לא שהיא לא פוחדת. "רק טיפשים לא מפחדים. אחרי שרואים את ההרס שעושה בורקן, נ"ט או סתם טיל שמגיע מלבנון, אי אפשר שלא לפחד", ובכל זאת היא נינוחה וחייכנית.

"שמחה היא אחת מהמצוות שלנו", היא אומרת, "אנחנו חייבים להיות שמחים למרות הכל. אני בעצמי, אדם שמח. אני שמחה שחזר השקט. למחרת הפסקת האש, בדרך לעבודה, בזמן שחיכיתי שרמזור יתחלף לירוק, פתאום המון ציפורים עשו ריקוד בשמים. אני מבינה שהן דואות על זרמי אוויר חם, אבל כמות הציפורים והספירלות שהן עשו, זה היה כל כך יפה, הן ממש עשו שואו בשמים. עשו לי צמרמורת. קראתי לזה 'ריקוד הניצחון'. פספסתי רמזור אחד, כי לא יכולתי לזוז עד שהן עברו. מאחורי, אף אחד לא צפצף. כנראה שכולם היו מהופנטים. למרות שאני גרה מעל 20 שנה ליד עמק החולה, בחיים לא ראיתי דבר כזה. אחרי שבועות ארוכים ש'ציפורי ברזל' תפסו להם את השמים, אחרי כל ההפגזות שסבלו הציפורים המסכנות, פתאום הן היו חופשיות".

את המספרה היא פתחה ב-2002, שנתיים אחרי שעלתה מאוקראינה. "במקום שבו גדלתי לא היו הרבה יהודים. לא סבלתי מאנטישמיות, אבל כל הזמן היא הייתה מסביבי". את יום העצמאות יציינו היא ובעלה עם חברים ומשפחה. היא מצפה למפגש עם בתה ונכדתה, רומי, אחרי חודש וחצי שבהם חששה מהנסיעה אליהן בכביש 90. "מדאיג אותי שהנכדה שלי רגילה מגיל אפס להיכנס לממ"ד, משחקת בקריאות 'אזעקה, צבע אדום'. למה היא צריכה לגדול במצב הזה? פעם כשהיו טילים אפשר היה לנסוע למקום אחר בארץ. היום אין מקום בטוח, אפילו ים המלח ואילת. מדאיג אותי שאין לנו מקום בטוח. מדאיג אותי גם שאנשים לא רואים את האחר, כשאני רואה מעשים של חוסר התחשבות.

"ישראל היא בית שתמיד רוצים לחזור אליו. יש פה משהו שתמיד מושך אותנו בחזרה. אני מאחלת למדינה רק שלום. חוץ מזה יש לנו הכל. שלום זו החתיכה שהכי חסרה בפאזל".

התושב הטרי: "זאת אלונקה ששווה להיכנס תחתיה"

נועם נבון, (25), הגיע לצפון לפני שנתיים. אחרי סבב המילואים הראשון הלך בעקבות אחיו להתנדב בשיקום עוטף עזה. מפה לשם, מצא את עצמו בחמישה סבבי מילואים, וביניהם סבבי התנדבות בדרום ובצפון, ביישובי קו העימות. "אחרי התמרון בלבנון ניהלתי פה מערך לשיקום העיר של ארגון 'לב אחד', במשך ארבעה וחצי חודשים. פינינו הריסות בבתים שנפגעו וטיפלנו בעיר. אז החלטתי לעלות צפונה ולהפוך את קריית שמונה לבית שלי".

הוא הצטרף לתוכנית 'תורנו' מבית תנועת דרור ישראל, שמלווה קהילות צעירים להתיישבות בגבולות. "לאחרונה חתמנו חוזה לעוד שנה במסגרת התוכנית", הוא מספר בגאווה. "אנחנו חבר'ה צעירים שרוצים לגור בעוטפי ישראל, ומבינים שהדרך הכי טובה לעשות את זה היא בתוך קהילה".

בקהילת קריית שמונה 16 חברים בני 25 עד 35 שחיים בדירות צנועות במתחם צעירים במרכז העיר, ממש ליד הנחל.

"בהתחלה הרגשתי שמסתכלים עלינו בפקפוק. ראו פה כבר מיליון כמונו, צעירים שבאים לעיר ובאזעקה הראשונה או בסיום התואר עוזבים. אבל כשפרצה המלחמה כולנו נשארנו. כל מי שראו אותנו בהתנדבויות במקלטים, באזורים שנפגעו מטילים או סתם במכולת, כבר הסתכלו עלינו אחרת. מבינים שאנחנו רציניים וכאן כדי להישאר. קריית שמונה היא כמו משפחה". ונבון שמצא בת זוג רואה את עצמו "נשאר כאן ומקים משפחה".

"המלחמה הבהירה לי לראשונה איך נראים החיים בקו העימות. הבנתי על מה אנשים שגדלו פה מדברים. למרות שמעבר לגבול יש עדיין איום, הכריזו על הפסקת אש, ולמעשה, אנחנו אמורים לשבת פה ולחכות לסבב הבא. זאת גישה שמדאיגה אותי. אני שואל את עצמי האם אפשר לעשות את זה אחרת ואיך מגדלים משפחה במציאות הזאת?

"אנשים חיים פה כל החיים שלהם ומתמודדים עם השאלות האלה. יש לי הרבה הערכה אליהם. כמה כוח צריך כדי להחזיק את זה. אנחנו באנו כדי להצטרף אליהם מתחת לאלונקה. יש פה כל כך הרבה אנשים טובים וכל כך הרבה פוטנציאל, שזאת אלונקה ששווה להיכנס תחתיה.

"סבא שלי מצד אימא ברח מהנאצים באירופה וסבא שלי מצד אבא ברח ממרוקו בגלל אנטישמיות. גדלתי בבית ישראלי. אני רואה את החיים שלנו פה על רצף הדורות אני חלק משרשרת ארוכה. הסבים וההורים שלנו בנו מדינה שהיא מספיק חזקה מבפנים בשביל להחזיק את המחלוקות. אנחנו עם מאושר. אנחנו חיים בחברה מדהימה. בתקופת הרפורמה המשפטית דיברו על חשש ממלחמת אזרחים. אני לא חושב שאנחנו שם. לדעתי זה היופי בדמוקרטיה. יש התנגשויות אבל המערכת עובדת ומחזיקה מעמד. זה מה שאפשר לנו לשבת בטנק אחד, ימני מתנחל, שמאלני קיצוני, קיבוצניק, דרוזי ונוצרי.

"איך שומרים על זה מחוץ לטנק? אם זוכרים את המטרה שלשמה התכנסנו. אם כולם מבינים מה התפקיד שלהם בבניית הבית המשותף. ואני מאחל למדינת ישראל שתהיה לה עיר צפונית חזקה שהיא מטרופולין אזורי בגליל, עם בית חולים ומרכזי תעסוקה ופנאי, ושבשנה הבאה נחגוג עצמאות בקריית שמונה הבנויה".