במרחק של רבע שעה הליכה ממרכז ירוחם, באזור שנראה שכונה של העיר הדרומית, נמצא הכפר הלא מוכר רח'מה. בכפר הקטן שבו גרות כ-400 משפחות, בין השבילים המאובקים למאהלי האירוח, חיה נורה זנון.
זנון (32) היא אישה של חיבורים. לא בכדי עסק האירוח בדואי שלה נקרא ״פיוז׳ן במדבר״. היא נשואה ואם לשתי בנות, איה ואלין – "שם ערבי ושם ישראלי", היא מדגישה. סיפורה מתחיל בבית ייחודי שגם משלב בין שני העמים. אביה שירת בצה"ל והתחתן עם ערבייה שסירבה לחיות באוהל כפי שהיה מקובל, אז הזוג עבר לירוחם. נורה היא הבכורה מתוך עשרה אחים. היא ואחיה הצעיר יותר למדו במסגרות בירוחם, ואילו שאר האחים למדו במערכת החינוך הבדואית.
"גדלתי עם יהודים, כולי כמעט יהודייה בראש ובמחשבות", מספרת זנון ל'דבר' על ילדות שמלידה ועד התיכון עברה במוסדות חינוך יהודיים בירוחם. "איך שגדלתי, זה עשה את שלו. כל המחשבות שלי הן של יהודי".
אל תוך המציאות הזו נכנסו גם חלומות של נערה: "בכיתה י', לקראת גיל 17, התחתנתי בשידוך. הייתי מהבנות שרואות 'ויוה', וטלנובלות, וזה השפיע – רציתי חתונה ובית. זה היה שידוך מוצלח, ואני איתו עד היום. מי שאני היום זה גם בזכותו; אם הוא היה גבר סגור, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי".
לאחר החתונה עברה מהעיירה לבית המשפחה של בעלה בפזורה בכפר רח'מה שמרוחק כעשרים דקות הליכה מירוחם, אך סובל מפערים שרק מי שחי שם יכול להבין אותם. היום, לקראת סיום תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה, זנון מתמרנת בין עבודתה כסייעת בגן ילדים בדואי לניהול מאהל אירוח במדבר, שבו היא מארחת קבוצות להרצאות, ארוחות ולינה.
מאז שפרצה המלחמה, התיירים נעלמו – והמאבק על הפרנסה התחלף במאבק קיומי הרבה יותר: המאבק על הביטחון והמיגון של משפחתה וקהילתה.
תפסו מחסה במפעל לייצור מיגוניות
עם פרוץ מבצע 'שאגת הארי', התיירות במדבר נעצרה לחלוטין. ההכנסה התחלפה בדאגה גדולה. "במלחמה הזאת היה לי מיגון," מספרת זנון, "אך הדרך לשם הייתה מפחידה". היא מתארת לילות של אזעקות במבצע הקודם, 'עם כלביא', שבהם המשפחה נאלצה לברוח ברכב לאזור התעשייה של ירוחם, היכן שבונים מיגוניות במפעל אקרשטיין.
"הבית שלי במלחמה הקודמת היה קרוב לאקרשטיין, והיו שם 50 מיגוניות ליד המפעל. לנו יש רכב ואנחנו הלכנו לשם שיש אזעקה. באמצע הלילה נסענו על 200 קמ"ש להגיע בזמן למיגונית כשיש אזעקה. תמיד פחדתי שהרכב יתהפך".
הפחד הזה אינו תיאורטי. זנון מתארת אירוע במלחמה האחרונה שבו הייתה אצל הוריה בזמן אזעקה עם בתה הקטנה, בזמן שהבת הגדולה הלכה עם אביה לביקור משפחתי: "התחילה האזעקה ואני מרימה צעקה, ולוקחת את הקטנה, ואני בורחת צועקת ובוכה וחושבת על הגדולה שלי בלי מיגון. בקושי הספקנו להגיע למיגונית. אמא נשארה בבית כי היא מבוגרת ולא יכולה לזוז מספיק מהר למיגונית הרחוקה. והסיוט היה שהבת הגדולה נשארת בלי מיגון, ומאז לא זזתי מהבית".
"היחידה שהיה אכפת לה מהלב"
בתוך הכאוס, מי שנרתמה לעזרה הייתה ראש מועצת ירוחם, נילי אהרון. לדברי זנון, אהרון הייתה "היחידה שהיה אכפת לה מהלב", והצליחה להביא ארבע מיגוניות ראשונות לכפר רחמה. הפרויקט קרה אחרי מבצע 'עם כלביא' שבו תושבי הכפר הלא מוכר שהו במקלטים של בתי הספר בירוחם כדי להתמגן נגד טילים, אולם הוא נתקל בקשיים משפטיים ופוליטיים. "נילי לא חשבה פעמיים," אומרת זנון, "היא הביאה ארבע מיגוניות. ואז אנשים עם אינטרסים עשו בלגן על זה שהיא שמה מיגוניות – שהיא כאילו עוברת על החוק." הטענה היא כי לא חוקי לפזר מיגוניות בכפר לא מוכר.
מתוך ארבעת המיגוניות, אחת הוצבה למחוץ למאהל האירוח של זנון שמכיל כמאה אנשים. לאחר שקבוצות התיירים הגדולות הפסיקו להגיע בגלל המלחמה, היא החליטה להגביל גם משפחות קטנות יותר שרצו להגיע ולהתארח. האוהל הפך למקום שבו חברי הכפר העדיפו לשהות – בגלל הקרבה למיגונית. באוהל יש חיבור למים וחשמל, והיכולת של אנשי הכפר להגיע למיגון מהיר יותר חשובה לה יותר מרווחים: "גם פה היו אזעקות ונפילות. היה אצל אחיות של בעלי, המשפחה שלי. אתה רואה את החלקים של הטיל ואיך הוא מפוזר, ואין מיגון. זה מפחיד".
לזנון אמנם יש כיום מיגונית קרובה לבית, אך היא לא ויתרה והחליטה להיאבק עבור מי שאין לו. היא מספרת כי לאוהל שלה הגיע זוג הורים מבוגרים. לאישה היה בלון חמצן שהפריע לה להתנייד, הגבר היה פנסיונר של צה"ל ששירת כל חייו בצבא. אבל עכשיו כשהמדינה צריכה להגן עליהם – הם מופקרים: "אמרתי לעצמי לעזאזל, אנשים עשו פה צבא, שירתו את המדינה. לא ייתכן שאין להם מיגון. יש כאלו שאומרים שהם לא תורמים למדינה ולא עושים. אבל הנה גם אנשים שיש להם הוכחות, עשו צבא, יצאו לפנסיה ואין להם. החלטתי להיאבק שיביאו עוד מיגוניות".
גם מבחינה כלכלית, המצב מורכב. כעוסק פטור, זנון עצמה לא קיבלה פיצויים משמעותיים. אמנם ברגע שהלחימה נעצרת, המאהל שלה חוזר לפעילות הרגילה אבל זמן ההתאוששות הוא ארוך. היא מתארת גם מצבים קשים שבהם אנשים נותרו ללא חסכונות כדי לשרוד.
על רקע הקושי, התגייס למאבק גם בעלה של זנון. לדבריה, "הוא התחיל לבדוק מה אפשר לעשות, וביחד הרמנו טלפונים לכל העולם ואשתו". מאבקם הגיע עד לדרגים הגבוהים ביותר, כולל פניות לשר עמיחי שיקלי. בסופו של דבר, בסיוע תורמים, נרכשו עוד שתי מיגוניות, אך השינוע שלהם הפך לבעיה נוספת שדרשה מימון.
בעזרת 'איתך (מעכי) – משפטניות למען צדק חברתי', גויס כסף למימון המנופים היקרים שנדרשים להצבת המיגוניות. "הצלחנו לגייס כסף. וזה עדיין לא מספיק", היא אומרת. "המנוף עולה סכום עתק, בעיקר למי שתושב בכפר לא מוכר". היא פנתה לעו"ד חנאן אלסאנע ולאלה אלון, המנכ"ליות השותפות של 'איתך', והן פתחו גיוס המונים: "ביחד הצלחנו לגייס את הכסף להרים את המיגוניות וזה עדיין לא מספיק".
"כל אחד משליך על השני"
במהלך המלחמה זנון הבינה שהבעיה היא לא רק היעדר מיגוניות, אלא גם חוסר שקיפות וביורוקרטיה סבוכה שמונעת מהתקציבים להגיע ליעדם. "התחלתי לבדוק איפה הכסף שהמדינה שמה לפזורה עבור מיגוניות", היא נזכרת ומשחזרת את הרגע שבו החליטה לקחת את המושכות לידיים: "הסתכלתי על הפזורה הבדואית כולה, וראיתי שכל אחד לוקח מהשני. הבנתי שרוצים להציב את המיגוניות ליד מרכזי שירותים שהולכים לפתוח, אבל זה מרחק של שעה וחצי הליכה. אישה בת 80, אלמנות – איך הן יגיעו לשם?"
היא החלה בסבב טלפונים בין הגופים האחראים, אך נתקלה במבוי סתום. "התקשרתי למינהל (הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב), ושלחו אותי לפיקוד העורף. בפיקוד העורף אמרו לי שזה המינהל. כל אחד משליך על השני. חזרו על אותו סיפור – אבל אני לא רוצה לשתוק. פתרון המיגוניות הוא פתרון להצלת חיים, אך הצבתן ליד השירותים המיוחדים לא נותנת מענה".
הפעילות של זנון לא עוצרת רק בביטחון הפיזי. בעזרת תנועת 'מגמה ירוקה', היא נלחמת גם על הזכות לחיים בכבוד ובסביבה נקייה. "אין פה ניקיון, אין פחים, אין תשתיות. זה נושא שלם בפני עצמו," היא מסבירה. עבורה, המאבק על המיגוניות והמאבק על איכות הסביבה הם חלק מאותה דרישה בסיסית: להפסיק להיות שקופים.
מאבק על שייכות
בתוך המאבק הזה זנון גילתה את הכוח של שותפות נשית. היא פעילה בתנועת 'אלנשמיאת – מנהיגות מהכפרים הלא מוכרים', שהוקמה בסיוע עמותת 'מעכי'. "המנהיגות מהכפרים הלא מוכרים זה הדבר הכי יפה שקיים," היא אומרת בהתרגשות. "לא הכרנו אחת את השנייה, והיום אנחנו מכירות, לומדות איך להתנהל, לעזור, ונעזרות אחת בשנייה".
עבור זנון, הקרב על המיגוניות הוא חלק ממאבק גדול יותר על השייכות, והאחווה הנשית עוזרת גם בכך. היא מספרת על הקושי להתקבל בקהילה הבדואית בשל הרקע שלה: "לקח לי זמן שיקבלו אותי ויכירו אותי. ואני עדיין נחשבת שונה, זאתי שגדלה עם יהודים". אך המלחמה והעשייה הציבורית שינו את התמונה: "היום, כשאני יושבת עם נשות הכפר, הן מדברות בחופשיות. באות ומתייעצות ומספרות לי בחופשיות, אז אני חלק".
יומיים לפני יום העצמאות, נורה לא עסוקה בחגיגות אלא בהישרדות ובביטחון: "אני מפחדת שהמלחמה תמשיך. כל מה שעובר לי במוח שזה אש, אני רוצה שיהיה מיגון".
התסכול מההחלטה לרכז מיגוניות רק במבני ציבור עתידיים במקום ליד בתי התושבים שזקוקים להן, הוביל אותה לשלוח מכתב לפיקוד העורף ולרשות בדרישה לשקיפות ולפריסה הגיונית של המיגון בשטח: "אנחנו נמשיך לצעוק", היא אומרת. "כי אם לא נצעק – אף אחד לא יביא כלום".
