הקהילה הארמנית בישראל ציינה 111 שנים לרצח העם הארמני, אחד האירועים הטרגיים ביותר במאה ה-20, ביום שישי 24 באפריל 2026. מדובר בטרגדיה שבה, על פי ההערכות המקובלות, נרצחו כ-1.5 מיליון ארמנים בידי האימפריה העות'מאנית ב-1923-1915, תוך שימוש בשיטות של גירוש, רצח המוני ורעב מתוכנן.
התאריך 24 באפריל נבחר כיום הזיכרון משום שבאותו יום ב-1915 עצרו השלטונות העות'מאניים מאות אינטלקטואלים, מנהיגים רוחניים ואישי ציבור ארמנים בקונסטנטינופול (איסטנבול של היום). מעצרים אלה סימנו את תחילתו של המבצע השיטתי להשמדת העם הארמני, שהתפשט במהירות לכל רחבי האימפריה.
בישראל חיה קהילה ארמנית קטנה אך ותיקה, המונה כ-2,000 איש במרכזים העיקריים: ירושלים (ברובע הארמני), יפו וחיפה. אליהם מצטרפים כמה אלפי ארמנים נוספים שהגיעו החל משנות ה-90 של המאה הקודמת ממדינות ברית המועצות לשעבר. למרות גודלה הצנוע, הקהילה מקפידה על זיכרון אבותיה ומקיימת מדי שנה טקסי זיכרון מרגשים.
תהלוכה בירושלים – סולידריות חדשה
ביום חמישי בערב, יום לפני יום הזיכרון, ארגנה הקהילה הארמנית בירושלים תהלוכה מסורתית. זו מסורת ארוכת שנים, שבה צעדו כמעט אך ורק בני הקהילה, והשנה הצטרפו אליהם עשרות צועדים יהודים, בהם פעילי קידום סובלנות מארגון 'חלון להר ציון' ומתנדבים של 'מרכז הנתונים לחופש הדת' בהנהלת יסכה הרני. הצעידה המשותפת סימלה סולידריות אנושית ומוסרית.
פעילים יהודים ציינו כי מה שדרבן אותם להצטרף דווקא השנה הוא שילוב של גורמים: ראשית, העובדה שמדינות רבות כבר הכירו ברצח העם, ובראשן ארה"ב, שהכירה בו רשמית ב-2021, והצורך הדחוף שגם ישראל תנקוט צעד דומה. שנית, הרושם הקשה מהטיהור האתני שביצעה אזרבייג'אן בארמנים בנגורנו-קרבאך (ארטסאך) בספטמבר 2023, אירוע שגרם לגירוש מוחלט של האוכלוסייה הארמנית מהחבל. תיעודים מהחודשים האחרונים על הרס כנסיות, מחיקת סמלים תרבותיים והשמדת מורשת ארמנית בת אלפי שנים בחבל רק חיזקו את תחושת ההזדהות. חלק מהפעילים ציינו גם את העובדה שאזרבייג'אן רכשה נשק מישראל במהלך הסכסוך, מה שהוסיף מורכבות מוסרית לשיח הישראלי.
טקסים גם בפתח תקווה ובחיפה
בבוקר יום שישי התקיים טקס קהילתי מרכזי ברחבת האנדרטה לזכר מיליון וחצי הנרצחים ברובע הארמני בירושלים. הטקס נערך במעמד שגריר ארמניה בישראל, ד"ר ארמאן אקופיאן. כמו בשנים קודמות, לא נכחו בו גורמים רשמיים ישראלים בכירים, עובדה המשקפת את המצב הרשמי עד כה.
באותו יום אחר הצוהריים התקיימו שני טקסים מקבילים. בפתח תקווה נערך טקס ליד האנדרטה שהוקמה על ידי תושבי העיר ממוצא ארמני, בגן ציבורי הקרוי על שם הזמר הצרפתי-ארמני שארל אזנבור.
בחיפה, העיר היחידה בישראל שהכירה עד כה רשמית ברצח העם הארמני, התקיים טקס מרשים. העירייה אף קראה לאחת הרחבות המרכזיות במושבה הגרמנית 'רחבת רצח העם הארמני'. הטקס נערך במעמד ראש העיר יונה יהב, סגנו יוסי שלום, קונסול ארמניה בישראל דוד אלאברדיאן, נציגי עדות שונות ותושבים ארמנים מכל אזור הצפון.
יהב העלה על נס את ההחלטה פה אחד של מועצת העיר להכיר ברצח העם. הוא הכריז כי יפעל להכללת נושא רצח העם הארמני בתוכניות הלימודים בבתי הספר בחיפה, "כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד".
הכומר דיראיר סאהאק הובקימיאן, הממונה מטעם הפטריארכיה הארמנית על אזור חיפה והצפון, הוביל את הטקס. בנאומו המרגש אמר: "אם העם הארמני ישכח את ההיסטוריה שלו ואת אירועי הזוועות שבוצעו נגדו בעבר, הוא יצייר כתם על עתידו ובכך יזכה לגינוי לא רק מהדורות הבאים, אלא גם מצד עמים אחרים. על כן יש להיאבק למען השבת המוסר והצדק למקומם הראוי". הוא הודה בחום למועצת העיר חיפה, ש"למרות לחצים חיצוניים כבדים" החליטה להכיר ברצח העם, ולראש העיר יהב על דבריו החמים.
הכרה רשמית – עדיין לא
למרות התבטאויות של אישים ישראלים, מדינת ישראל טרם הכירה רשמית ברצח העם הארמני. הכרה כזו מחייבת החלטה של הממשלה ושל הכנסת. באוגוסט 2025, בריאיון לפודקאסט אמריקאי בהנחיית פטריק בית-דוד (ממוצא ארמני-אשורי), אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא מכיר ברצח העם. כשנשאל מדוע ישראל לא הכירה עד כה, השיב: "אני חושב שעשינו זאת… הכנסת העבירה החלטה בנושא". כשהמראיין לחץ על הכרה אישית, אמר נתניהו: "הרגע עשיתי את זה, הנה לך".
למרות ההצהרה הזו, לא התקבלה עד כה החלטה ממשלתית או פרלמנטרית מחייבת. ישראל, כמדינה ששורשיה בשואה, נמצאת לעיתים קרובות בלב דיונים מוסריים על הכרה במעשי ג'נוסייד. רבים טוענים כי ההכרה הרשמית היא חובה מוסרית, במיוחד בשל הזדהות יהודית היסטורית עם סבלם של עמים אחרים תחת רדיפה.
האירועים השנה בישראל – התהלוכה המשותפת, הטקסים המרגשים והדברים שנשמעו בחיפה – מעידים על התעוררות של סולידריות יהודית-ארמנית. הם מבטאים תקווה כי הזיכרון המשותף, לצד הלקחים מההיסטוריה הקרובה (כמו אירועי נגורנו-קרבאך), יובילו בסופו של דבר להכרה רשמית של מדינת ישראל. הכרה כזו לא רק תכבד את זכר הנרצחים, אלא גם תשלח מסר ברור: העולם חייב ללמוד מהעבר כדי למנוע טרגדיות דומות בעתיד.
