בחסות מצב המלחמה, חברי כנסת ופקידי ממשלה מזהים כעת שעת כושר לקידום שורה של יוזמות שנויות במחלוקת. אחת הדרמטיות שבהן, שעוברת מתחת לרדאר הציבורי, היא שילוש מכסות מהגרי העבודה המגיעים לישראל, כתחליף לעובדים הפלסטינים. המניע ברור: הממשלה והמעסיקים מבקשים כוח עבודה זול וצייתן; כזה שאפשר לנצל ואחר כך להיפטר ממנו – No strings attached. מהגרי העבודה, שגם כך כבולים ברגולציה נוקשה, שקועים בחובות מגיוסם ומוגבלים בהחלפת מעסיק, מהווים מלכתחילה אוכלוסייה שנוחה במיוחד לניצול.

אלא שהזמנת עובדים עניים מחו"ל אינה הזמנת כלי עבודה. בני אדם זקוקים לקורת גג. כשהמעסיקים מגלים שאין בנמצא פתרונות דיור הולמים, או שפתרונות כאלו עולים כסף, צץ כעת פתרון חדש ומטריד: הקמת "מושבות עובדים" ייעודיות, מחוץ לאזורי המגורים ביישובים, שבהן ישוכנו מהגרי עבודה בלבד. המושבות הללו, המנותקות מכל תשתית קהילתית ודלות בשירותים בסיסיים, מזכירות פחות חיים נורמטיביים ויותר חיים במתקן שהייה סגור.

הדחיפה להקמתן של המושבות הללו מגלמת שיא חדש של התלכדות בין שתי מגמות עומק מדאיגות בחברה הישראלית: גזענות בלתי מוסווית וניאו-ליברליזם קיצוני.

הגזענות מתבטאת בשאיפה המפורשת להרחיק את העובדים מהעין הציבורית. מדובר בהמשך ישיר למגמות של התבדלות ושנאת זרים, הנשענות על התפיסה שקבוצות "שונות" ראויות להדרה מהמרחב הכללי. בידודם של העובדים לא רק שאינו מונע חיכוך, אלא מעצים תהליכים של יצירת סטריאוטיפים ותיוג פלילי. זאת, חרף העובדה שמחקרים בעולם מוכיחים פעם אחר פעם: דווקא התערות במרקם העירוני היא זו שמבטיחה חוסן, מונעת פשיעה ושומרת על בריאותם הפיזית והנפשית של המהגרים.

את ההצדקה לבידוד הזה מספק הניאו-ליברליזם, שעוטף את ההדרה במונחים של "תועלת". ריכוז העובדים מוסבר בצורך להפחית עלויות תפעול, למנוע תחלופת עובדים ולהגביר את הפיקוח עליהם. במילים אחרות: טובת המעסיק ושורת הרווח גוברות על חובתה של המדינה להבטיח הגנה ורווחה. הזכות לדיור הולם – שמוגדרת על ידי האו"ם כזכות יסוד השמורה גם למהגרי עבודה – פשוט נרמסת.

המחיר של פוליטיקה מרחבית כזו ידוע מראש. הרחקת העובדים מגבירה את תלותם המוחלטת במעסיק ומרסקת את הפיקוח ההדוק ממילא של הרשויות. הנתונים כבר קיימים: סקר שערכה עמותת "קו לעובד" ב-2020 העלה כי מרבית עובדי החקלאות שוכנו בתנאים ירודים וללא תשתיות חשמל וסניטציה בסיסיות. הנתון המהדהד מאותו סקר קבע כי 95% מהעובדים מעולם לא פגשו גורם אכיפה רשמי.

מהגרי עבודה אינם סחורה או אמצעי ייצור, ובוודאי שאינם פושעים שיש להרחיקם אל מחוץ לגדר. אלו נשים וגברים שהוזמנו לישראל לשנים ארוכות כדי לבצע את העבודות השחורות שישראלים מסרבים לעשות; הם כאן כדי לבנות את בתינו, לגדל את מזוננו ולהציל את הכלכלה המקומית. דחיקתם לשוליים המרחביים והחברתיים, והפיכתם לשקופים, היא פגיעה מוסרית שאסור להכשיר. לכל הפחות, חובתה של המדינה היא להבטיח להם תנאי העסקה וחיים ראויים בתוך החברה, ולא מחוצה לה.