לפני כחצי שנה טסתי לטיול ארוך בתאילנד. זו הייתה בעיקר תקופה של ניתוק מישראל והבית שלקחתי לעצמי, באמצע שנות השלושים לחיי, ורוב הזמן שהיתי באחד האיים המתוירים. ובכל זאת, ידעתי שבסוף השהות שלי במדינה אקדיש שבוע לפחות לנסיעה לאיסאן, אזור שממנו מגיעים עובדים תאילנדים לישראל, וספציפית למשק המשפחתי שלנו במושב עדנים בשרון. הייתי שם לפני 12 שנים, התארחתי אז אצל אחד העובדים, שחזר לארצו. הפעם רציתי לטייל לבד, לנסות להבין בעצמי מאיפה הם מגיעים. הרגשתי שאני חייב להם את זה.
איתן, אבא שלי, עבד מגיל צעיר אצל חקלאים, ורצה להיות חקלאי כשיגדל. הוא גדל בין פרדסי המושבה מגדיאל, לפני שהפכה להוד השרון, ומגיל מאוד צעיר חלם על משק משלו. הוא התקדם בהדרגה וב-1996 קנה עם אמא שלי, רוני, את המשק בעדנים. עם השנים הם בנו במשק בית אריזה, בתי קירור, חצר לכלים חקלאיים, וגם סככה לטרקטורים. בסככה הזו קרתה לפני כמה שבועות הטרגדיה הגדולה, כאשר נפלה פצצת מצרר איראנית והרגה את וואט, כינויו של ולנין צ׳איוואט, עובד שהגיע מתאילנד 8 חודשים לפני מותו.
וואט עבד בבית האריזה לבטטות שנמצא במשק. הוא התגלה כאדם אחראי, נעים הליכות וחרוץ. היה אהוב על חבריו ועל צוות הניהול, ועמד לצאת לקורס רישוי לנהיגה בטרקטור ולהרחיב את תפקידו. היה נשוי טרי לאהובתו, והמפרנס העיקרי של משפחתם המורחבת. חוט חייו נקטע ברגע.
מורשת תאילנדית של חקלאות מתקדמת
העובדים התאילנדים הגיעו לישראל בשנות ה-90, ובהתחלה היו קשיים בחיבור. יש סיפור על חקלאי ממושב שכן שהיה הראשון שהעסיק תאילנדים, והתלונן ש'הם לא מבינים אף שפה, אפילו ערבית'. אבל למרות פערי השפה והתרבות, התאילנדים הפכו עם השנים לעמוד התווך של החקלאות בישראל: לא רק פועלים פשוטים אלא טרקטוריסטים, מוסכניקים, אנשי תחזוקה והשקיה. הכול עובד דרך שפה מינימליסטית שמעורבבות בה מילים מעברית, אנגלית ותאית. "מה נשמע, מתי אתה פיניט עבודה? דיסקוס שטח תבוא קאבאן ביחד אוקיי? מבין אני? יופי, תודה״.
היה נהוג לחשוב שהתאילנדים מצטיינים בחקלאות בגלל שהם כפריים מנומסים וממושמעים, שלמדו את העבודה בארץ. באיסאן הבנתי שהם מצטיינים בגלל שהגיעו ממקום עם חקלאות מתקדמת מאוד, שמייצא מזון לכל אסיה. האזור נראה קצת כמו שמושבים בישראל נראו בעבר: כולם חקלאים, וכל כלי רכב הוא טנדר. בדיווחים בתקשורת התאילנדית על מותו של וואט הוא לא הוגדר כפועל חקלאי אלא כחקלאי, ובעצם רבים מהפועלים בארץ הם חקלאים בביתם בתאילנד.
אבי, שאימו הייתה פועלת חקלאית, ידע שבניגוד אליו "נולדנו בוסים", וניסה להנחיל לנו את הכבוד לפועלים. היה אומר שצריך לשלם לעובד כשהזיעה עדיין לא התייבשה, ולימד אותנו שצריך להכיר את כל העבודות דרך הידיים.
בחקלאות הימים ארוכים, והעבודה לפעמים סיזיפית, במיוחד בענף הבטטות. דווקא אז האנושיות יוצאת החוצה. יצא לי הרבה פעמים לעבוד בשטח עם יהודים ותאילנדים; עם ערבים מהגדה, מהצפון ובדואים. ראיתי שבאופן עמוק, כולנו אותו דבר. ובזמן שעובדים בחקלאות כשבחוץ יש מלחמה, כולם מבינים את הטרגדיה.
אבי בדק לו את הדופק, והבין
בלילה שבו קיבלתי את הבשורה הייתי בכפר סבא, וכשנסעתי למשק ציפיתי לראות להבות מהמתחם. אבל כשהתקרבתי הכל היה שקט ורגוע, השער האחורי החשמלי של החצר עבד. בסככת הטרקטורים הייתה המולה של פיקוד העורף, משטרה ותקשורת. יש בחצר כלבה שהמליטה כמה גורים, והם היו במיגונית.
נכנסתי לסככה והסתכלתי. ראיתי את הגופה חצי מכוסה, לצד חלק מגג הסככה שהתפוצץ, כמה טרקטורים מחוררים עם צמיגים מפונצ׳רים, ובלאגן מסביב, חורי רסיסים בכל מקום. בימים לאחר מכן הבנו כמה נזק הרסיסים האלה עשו, הם חדרו חתיכות ברזל עבות ועפו למרחק ארוך. וואט המסכן עמד ממש כמה מטרים מהנפילה.
אבא שלי מצא אותו. כששמע את הנפילה הוציא את כל העובדים כמו רס"ר, הורה לבדוק שכולם נמצאים. הם חשבו שכולם נמצאים, אבל אבא עשה סיור בהריסות ומצא את וואט, בדק לו דופק, והבין.
אחרי שהבנתי מה קרה, למקום הגיעה כמות עצומה של אנשי חילוץ וביטחון, עיתונאים, חברי מועצה, עוברי אורח סקרנים. צריך לענות על הרבה שאלות ולעשות הרבה פרוצדורות, יש דברים לדאוג להם, חלקם נחוצים ורובם מומצאים. חלק מהקרקס של חיינו. כל רגע מגיע צוות משטרה או צבא, שואל בפעם האלף אם ספרו את כל הפועלים.
לקחנו את שאר התאילנדים למועדון של המושב. הזמנו להם פיצות, ודיברנו איתם. אפשרנו להם לישון שם יחד, במשך כמה ימים.
בלילה, כל כך הרבה אנשים מהמושב הגיעו והיו איתנו, וזה הרגיש הכי טבעי, כמו פגישת מחזור. כל אחד עזר במה שהיה יכול, וזה היה הרבה. בימים האלה כל המשפחה התגייסה, האחיות שלי ואפילו האחיין הבכור היו כל הלילה לצד הורי, ובימים אחר כך המשפחה והחברים הגיעו למשק. הרגשנו עטופים, ואני מודה לכל מי שהיה שם בשבילנו.
גברים שלא רגילים לשבת לשיחה
באותו לילה שלחתי הודעה לחבר היקר שלי דניאל פורת, פסיכולוג דובר תאית, שמצוי בתרבות ובדת התאילנדית. מסלול חייו הוביל אותו להיות זה שקוראים לו במקרים כאלה, ולצער כולנו הוא כבר ליווה מספר אסונות שקרו לתאילנדים בעוטף, לפני ואחרי השבעה באוקטובר. הוא הגיע למוחרת, אחר הצוהריים, וישבנו כולנו לשיחה בהנחייתו: המשפחה, העובדים הישראלים והתאילנדים.
מדובר בקבוצה שמורכבת בעיקר מגברים, עם כמה נשים קשוחות, שלא כל יום עוצרת ומתיישבת לשיחה. פורת "החזיק" את המרחב באופן מרשים. לא היה צריך יותר מדי מילים, זה היה הרבה גם להגיד את הדברים הברורים: שכולנו המומים ועצובים, שאנחנו רוצים לשמוע את הבעיות והצרכים ולטפל בהם. לשבת ביחד שעה, בנוכחות.
לעזור לנשמה לחזור הביתה
שגריר תאילנד הגיע למשק ביום למוחרת. והקדיש זמן לדבר עם צוות העובדים. השגרירות טיפלה בהעברת הגופה חזרה למשפחתו בתאילנד, ונשארה איתנו בקשר לטפל בבעיות שעלו. קבענו שהם יארגנו טקס בודהיסטי עם נזיר. אחותי ואני שאלנו את צ'אט ג'יפיטי מה ייחשב מכובד בתרבות התאילנדית, ובעצתו הצבנו שולחן זיכרון בכניסה למשק.
התאילנדים מאמינים שכשאדם מת באופן בלתי טבעי הנשמה נשארת במקום, וצריך לעזור לה לחזור הביתה. הנזיר אמור לבצע טקסים שעוזרים לתהליך הזה. בינתיים, עד שיגיע, הם השאירו במקום המוות צלחות עם מזון וקטורת. הם לא רצו לחזור לישון במגורים שקרובים לפגיעה, אז פירקנו והעברנו את החדר משם.
הטקס התקיים שלושה ימים לאחר מכן. ישבנו בכיסאות בשורות מול הנזיר, ושולחן עם מקדשון בודהיסטי שהוקם לצורך האירוע. בשורה הראשונה הושיבו את שגריר תאילנד, נציג ממשלת ישראל, ואת הוריי, כיאה לתרבות התאילנדית שבה קיים כבוד להיררכיה ולמעסיק. בשורה השנייה ישבתי אני, עם כמה אורחים מכובדים שהשגרירות הזמינה, ומאחורינו ישבו העובדים התאילנדים.
הנזיר היה מסרי לנקה, והטקס נערך בשפת הפאלי: שפת הקודש עבור בודהיסטים מזרם הטהרוואדה, הדומיננטי הן בסרי לנקה והן בתאילנד. הופתעתי מההיכרות של התאילנדים עם התפילה והמנטרות. הנזיר הסביר באנגלית שהם כבודהיסטים מאמינים בקארמה, שבאנו לעולם כדי להבין משהו, ושנחזור לעוד גלגולים עד שנבין אותו. שבגלגול הזה החבר שלנו, וואט, עבר חיים קצרים שנקטעו בפתאומיות, ואנחנו מאחלים לו שבגלגול הבא יהיו לו חיים ארוכים ומאושרים.
אחרי הטקס כולנו הלכנו אחרי הנזיר למקום הפגיעה, שם ביצע טקס טיהור. זה כלל מה שנראה לי כמו תפילה, הדלקת קטורות, ואז פיזור מים מקודשים בכל אזור הפגיעה, כולל על כל התאילנדים. אני מתאר את מה שראיתי, ואני מקווה שאני עושה את זה בצורה מכובדת. מן הסתם זו מסורת וטקסיות שזרה לישראלים. אנחנו לא מכירים את האמונה ברוחות ובגלגול נשמות, אבל אנחנו מארחים אנשים שזו הדת, מנהגי האבלות והמציאות שלהם.
להגיד לאשתו שאנחנו איתה
ההודעה הראשונית למשפחה של וואט נעשתה בידי אחד העובדים, שבתאילנד גר בשכנות אליו. אחר כך השגרירות יצרה איתם קשר. למוחרת המקרה היה חשוב לי גם ליצור קשר ישיר עם אשתו, ולהבהיר לה שאנחנו איתה, ועם המשפחה של וואט.
אי אפשר לעצור את הכאב, אבל אפשר להשתדל שלא להוסיף עליו. מדינת ישראל והסוכנות היהודית מפצות משפחות של זרים כנפגעי טרור, וזה מכובד. עד שזה יקרה אנחנו, עוזרים בינתיים עם הוצאות ההלוויה, האבל והבירוקרטיה. המשפחה שיתפה אותי בתמונות מתקופת האבל והטקסים. אי אפשר שלא לחוש כישלון כשאדם שבא מחלק אחר של העולם לעבוד אצלך, וחוזר בארון. אבל נראה שהם העריכו את היחס, ושוואט סיפר להם דברים חיוביים על התקופה שהיה פה.
עוד מעט קציר
ויש את העסק. בחקלאות חייבים תמיד להמשיך, השדות צריכים טיפול, הלקוחות רוצים סחורה. למוחרת לא עבדנו, יומיים אחר כך הפעלנו רק את בית האריזה עם צוות של חקלאי אחר שעזר לנו, ואחרי סוף השבוע, חזרנו לעבוד. העסק הזה הוא מקור הפרנסה של כולנו, עובדים ובעלים, וכולנו צריכים לקום מהאבל וההלם ולבחור להפעיל אותו.
יש הרבה נזק, אבל מתקנים. מאמינים שמס רכוש יחזיר את הכסף בסוף, ופשוט עובדים. התחילה עונת השתילה של הבטטות; עוד מעט קציר החיטה והוצאת תפוחי אדמה; בקרוב נשלים את תיקון הסככה והמגורים, וכבר לא נחייה בזירת פיגוע. פינת ההנצחה תישאר. ונמשיך לנסות להבין מה שבאנו לעולם כדי להבין.
***
אשל עוזר הוא חקלאי ממושב עדנים
