האחד במאי חשוב מאין כמותו במאבק על תמונת העתיד של מדינתנו. החג מזכיר לנו על מה אנחנו נאבקים – חברה שוויונית וצודקת בישראל. חברה ישראלית מתוקנת שבליבה ערבות הדדית, חברה סולידרית ושוויונית המבקשת להאמין באדם וברוחו. המאבק שלנו הוא על תפיסת עולם וערכים, לא על פוליטיקת זהויות או מנעמי שלטון.
דווקא בימים אלו של אובדן דרך, ימים שפער ההכנסות במדינת ישראל הוא מהגבוהים בעולם, ימים שהחברה הישראלית משוסעת ומקוטבת, שהסולידריות החברתית שברירית ופגיעה כל כך, עלינו להניף בגאון את דגל האחד במאי.
ישראל משופעת כיום במכוני מחקר וסוכני דעה שמנסים להחדיר באדיקות את תפיסות העולם הניאו ליברליות ולייבש את התשתיות הציבוריות. רבים בעיתונות הכלכלית סוגדים לבעלי ההון והטייקונים. הפקידות הבכירה פורמת עקב בצד אגודל את אחריות המדינה על אזרחיה.
אלו ימים שהרשימות לכנסת ״שלנו״ משבצות ליברטיאנים, חסידי השוק החופשי הדורסני, שמתקשטים בתואר ״כלכלנים״ ואין להם שום מושג בבנייתה של חברה, כנציגים שלהם לתפקידים ציבוריים. דווקא בימים אלה אנחנו כל כך צריכים את האחד במאי, חג הפועלים והפועלות, החג למען הסוציאליזם והאדם העובד.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, האחד במאי הוא חג אנטי קומוניסטי, כיוון שהוא מאבק נגד עריצות מכל סוג, חג הנאבקים והנאבקות לחופש. האחד במאי נולד דווקא ביבשת אמריקה, ערש הקפיטליזם, במאבקם של עובדים בטורנטו ובשיקגו לשכר הוגן וליום עבודה של 8 שעות. כמיהתם של הפועלים מחוסרי הזכויות לצדק חברתי מול בעלי ההון הדורסניים הובילה אותם להתנגשות היסטורית. במהרה הפך האחד במאי לסמל ולדגל – הדגל האדום.
הקיבוץ מראשית ימיו הניף את שני הדגלים – דגל הלאום והדגל האדום. דגל קיומו של העם היהודי החופשי בארצו ומדינת ישראל הריבונית, לצד דגל שוויון ערך האדם, הערבות ההדדית, העבודה העצמית והאחריות החברתית.
הקיבוץ סימן תמיד אפשרות לדרך חיים אחרת מקפיטליזם אכזרי וחזירי. שותפות עמוקה, דמוקרטיה קיבוצית חזקה, וכמובן ערבות הדדית ואחריות משותפות איש לרעהו. כל אלו עקרונות יסוד קיבוציים שלאורם אנו חיים.
החברה הקיבוצית הביאה לעולם תפיסת עולם שונה, תפיסת חיים שונה, לפיה האדם הוא מטרה, ולא אמצעי לתכלית. תפיסה זו מנוגדת לתפיסת השוק החופשי הבלתי מרוסן, הרואה באדם חפץ וסחורה, שכל מטרתו השאת רווחים לבעלי ההון.
ללא הזכויות שהשיגו איגודי העובדים ובראשם ההסתדרות – המצאה ישראלית שכמו הקיבוץ אין שני לה – היה העובד הישראלי נתון לשיסוי ולרמיסה מוחלטים.
נדמה שבמדינת ישראל ערך האדם והאמונה בו צריך היה להיות נישא בראש חוצות. אנו נלחמים ונהרגים בשדה הקרב זה עבור זה. חיים על קו הגבול. נאבקים שמדינת ישראל תוסיף להתקיים עבור הדורות הבאים. אבל לצערנו המדינה ובעלי האינטרס הכלכלי לא משיבים לאזרחי ישראל כגמולם, באותו מטבע של מסירות ומחויבות.
רק לפני מספר חודשים הובילו מכוני מחקר שונים ואנשי הכלכלה החופשית תכנית מוטרפת לחיסול משק החלב וסגירת מאות רפתות בישראל והפיכת שלושה יבואנים לעשירים עוד יותר. הרפורמה הזו כמעט הפכה לחוק. מי עצר אותה? הפועלים – הרפתנים, איגודי החקלאים, התנועות המיישבות.
התוכנית היתה פוגעת במשלח ידם של אלפי משפחות בפריפריה וברבבות מתיישבים בגבולות. היא היתה הופכת את המשק הישראלי ממשק יצרני למשק הנסמך על ייבוא ועל מדינות העולם. מפועלים המייצרים חלב בעמל כפיים לסוחרים ומתווכים בין מפעלים באירופה לרשתות מזון בישראל.
מדינת ישראל קמה על יסוד דגל לאום והדגל האדום, ולא יכולה היתה לקום אחרת. בלי שמירה על צלם האדם, על חברה סולידרית, על משק יצרני, על פריפריה חזקה, על ערבות המדינה לאזרחיה, החברה הישראלית תחדל להתקיים. אסור לנו יד להמשך הפגיעה במרקם העדין שמחזיק אותנו יחד.
לאור כל זה, האחד במאי רלוונטי היום יותר מתמיד כיוון שהוא מסמן לנו בצבע אדום בוהק את הדרך שעלינו ללכת בה. דרך שמציבה את האדם והחברה הישראלית במרכז, לפני רווחים קלים ואינטרסים כלכליים זרים.
ליאור שמחה – מזכ"ל התנועה הקיבוצית
