הפרישה של איחוד האמירויות מאופ"ק, קרטל הנפט החזק בעולם, ממשיכה את הקו העצמאי אותו היא מובילה בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז תחילת המלחמה עם איראן. בראיון ל'דבר' מציגה ד"ר מורן זגה מאוניברסיטת חיפה, חוקרת של איחוד האמירויות, איך נראה החזון של המפרצית הקטנה למזרח תיכון חדש.

מה הסיבה לקו הלוחמני של האמירויות מול איראן?
"איחוד האמירויות ספגה יותר התקפות מכל מפרצית אחרת. זה יצר נזק כבד בתשתיות, פגיעה במוניטין של 'מקלט הבטוח', אבל יותר מכל וזה חשוב במיוחד בעולם הערבי, זה נחווה כהשפלה לאומית. איחוד האמירויות השקיעה במשך שנים ביחסים עם איראן. למרבה האירוניה היא הייתה הראשונה מהמפרציות לנרמל את היחסים עם איראן ב-2019".

"התקיפה האיראנית על האמירויות שקיבלה למעשה הכי הרבה טילים וכטב"מים נתפסה ממש כסכין בגב. גם ההנהגה התפתחה בתוך המציאות הזו. מדובר במבחן קשה מאוד להנהגות המפרציות שרגילות לשקט וביטחון, בהתחלה הייתה מידה של הסתרה של הנזקים ומרדף אחרי תושבים שתיעדו פגיעות אבל בשלב מסוים, במידה בגלל שאי אפשר להסתיר, התחילו להציג ולתווך לציבור את המתרחש. אבל מעבר לאילוץ זה שימש להזנת הפטריוטיות והמדינה החלה בסדרה של קמפיינים, חלוקת דגלי המדינה, סרטונים של השליט בן זיאד מסתובב ברחובות וקניונים תחת אש. לחלופין את בן סלמאן שליט סעודיה לא ראו בציבור במהלך כל המלחמה".

"בשביל האמירויות, זו המלחמה הראשונה והיחידה של המדינה מאז הקמתה ב-1971 עם סיום המנדט הבריטי באזור, כך שלצד הנזק יש פה התלכדות יוצאת דופן סביב הדגל שההנהגה מכוונת להובלת חזית מול איראן והפניית ביקורת כלפי השכנות על התגובה הרפה שלהם לאיראן".

איך נראו היחסים עם איראן עד המלחמה?
"המתיחות בין איראן לאיחוד האמירויות נולדה ממש עם הקמתה. ערב קבלת העצמאות מהבריטים ב-1971, איראן כבשה שלושה איים אסטרטגיים בפתח מיצרי הורמוז. אבדן האיים הפך לחלק מרכזי ומכונן בסיפור הלאומי של האמירויות. רק ב-2016 הם הקימו לראשונה מעין יד לבנים, בעקבות המלחמה בתימן. הדמות הראשונה שמופיעה שם זה של שוטר שהוצב באי ובא להניף את הדגל של איחוד האמירויות והאירנים ירו בו והשתלטו על אחד האיים. זה הסיפור הלאומי שלהם".

"חוץ מזה, לאורך השנים האמירויות ספגה התקפות מהפרוקסיז של איראן. למרות זאת היא נקטה באסטרטגיה של ניהול סיכונים זהיר. לא נבנתה ברית עם איראן, אבל נוצרו שיתופי פעולה כלכליים ופותחו ערוצי תקשורת פתוחים. למשל, האמירויות ניהלה חלק ניכר מהכספים של אנשי משמרות המהפכה, מה שאפור מבחינה חוקית ויצר מתיחות עם ארה"ב, אבל שימש גם כמנוף לחץ משמעותי שהאמירויות השתמשה בו עם חילוט הכספים במהלך המלחמה.

"אגב חיפוש השקט הזה קרוב לבית, הפוך לחלוטין למדיניות שלה ברחבי המזרח התיכון, שם אנו רואים מדיניות אקטיבית ומעצבת מציאות. במקומות שנוצר ואקום שלטוני, האמירויות ממהרת להיכנס כדי לחזק כוחות מתונים, גם במחיר של עימותים".

כמו שראינו למשל בתימן שם זה עלה לה בהתערבות צבאית של סעודיה נגד כוחות בתמיכתה?
"כן, מבצע 'עתיד מבטיח' זו דוגמה טובה. שם האמירויות תמכו ב'מועצת המעבר הדרומית' הכוחות המתונים בקואליציה נגד החות'ים, וסעודיה הפציצה את הכוחות ולאחרונה הגיע אפילו להסדרה ישירה מול החותים. בחודשים האחרונים ראינו את סעודיה יוצאת בהרבה חזיתות מול האמירויות. היא מאשימה אותה שהיא מפרקת את המזרח התיכון וזורעת חוסר יציבות, בעוד סעודיה טוענת שהיא רק מנסה לשמור על הגבול שלה בטוח ושלמות של מדינות. אבל נקודת המפנה המשמעותית הייתה סביב התערבות של האמירויות בסודן, אז ראינו את סעודיה חוברת ליריבתה קאטר ומובילה קמפיין תקשורת אינטנסיבי נגד האמירויות. אני חושבת שהעניין האמיתי הוא שהיא מאוימת מהעוצמה של האמירויות, נהוג להחשיב אותה כמספר 2 במפרץ או שטעו לחשוב שהיא איזה פרוקסי של סעודיה, לדעתי היא הכלכלה החזקה במפרץ בשביל זה צריך להבין את האסטרטגיה שלה".

"כמו שאר המפרציות, יש לאמירויות הרבה נפט אבל לאורך שנים היא דאגה להשתמש בנפט כדי לגוון את הכלכלה שלה ויצירת מנועי צמיחה שונים. לכאורה הכלכלה של סעודיה כפולה מבחינת תמ"ג אבל סוד הכוח של האמירויות הוא במודל העולמי שמזכיר את המודל הסיני – היא משתמשת בעוצמה רכה כדי לעצב שרשראות ייצור עולמיות. החברה המרכזית איתה היא עושה את זה היא DP World רשת נמלים עולמית עם למעלה מ-100 טרמינלים ב-40 מדינות. הכוח שלה טמון ביכולת לאבטח וליצור מסחר גם במקומות קשים ואנטי-מערביים. המסחר העולמי וארצות הברית צריכות אותה בשביל זה, לאחרונה התפרסמה התכנית שהם רוקמים עם טראמפ להקים נמל של הרשת בעזה. במקומות כמו סומלילנד, וסודן הם דואגים לספק תמיכה כלכלית, פוליטית וצבאית כדי לחבר כל פינה זנוחה לכלכלה העולמית. הרבה פעמים זה דורש מלחמה מול גורמים איסלאמיסטיים קיצוניים, בעזה למשל שמענו על תמיכה של האמירויות בחמולה של אבו שבאב".

איך נראה הקשר של האמיריות עם ישראל היום?
"אנחנו רואים שהרבה פעמים האמירויות מואשמת ב"ציונות", זה נכח מאוד בקמפיין של סעודיה וקטר. לשיתופי פעולה עם ישראל יש מחיר וגם יש לה גבולות. האמירויות לא ששה לחשוף את שיתוף הפעולה עם הצבת כיפת ברזל ישראלית בשטחה. ישראל אחרי שבעה באוקטובר הפכה להיות שחקן מעצב מאוד במרחב, והיא עושה את זה במקביל לאמירויות. לפעמים האינטרסים תואמים ולפעמים לא. האמירויות מנהלת בזהירות את שיתוף הפעולה עם ישראל, למשל היא מדירה את ראש הממשלה נתניהו שמעולם לא זכה לתמונה פומבית עם בן זאיד או הוזמן למדינה, בזמן שלא הייתה לה בעיה לארח את בנט ולפיד. היא עושה הפרדה בין ישראל המדינה ונתניהו שמייצג את המדיניות הנוכחית שלה ומתחזקת נרטיב שהסכמי אברהם הם כלי לריסון של ישראל ולטובת הפלסטינים. למשל החתימה על ההסכם המקורי לוותה בטענה שהסכמי אברהם מנעו סיפוח. כשהאמיר בן זיאד הגיע לוועידת השלום בוושינגטון הוא הצהיר שהסכמי אברהם מאפשרים להם לתמוך בפלסטינים, ככה שאם ישראל תלך על סיפוח הגדה או תיגע בהר הבית יהיה לה קשה מאוד להצדיק את הסיפור הזה ולשמור על שיתופי הפעולה".

מה את צופה שיהיו הצעדים הבאים של האמירויות מול איראן?
"אני מעריכה שהמפרציות יצטרפו לקו הלוחמני של האמירויות מול איראן, ועוד מדינות יוותרו על הניסיונות להתפייס דרך מדיניות גידור מול איראן. הפעולה נגד איראן לא חייבת לקרות דרך פעולה צבאית, יש הרבה מנופים פוליטיים, למשל דרך מועצת הביטחון ומנגנונים כלכליים שיוכלו להשתמש בהם. ההערכות השכיחות שהמפרציות רק ינסו לפייס ולצנן את המלחמה מול איראן, לא לוקחות בחשבון את הרגשות הלאומיים שהמלחמה הזו יצרה. לדעתי האמירויות אבל גם המפרץ כולו השתנה, והם הבינו שהן לא יוכלו להבטיח את ביטחונן ויציבותם עם השלטון הקיצוני השכן".