מי שיטייל בגן הלאומי נחל צלמון ייתקל בנוף עוצר נשימה, שקט נעים, וטחנות קמח עתיקות. אבל דבר אחד בולט בחסרונו: הנחל. כשיורדים מהחניון הגבוה בכניסה לשמורה, לא זורם בערוץ המים אפילו זרזיף. רק באמצע ההליכה, לאחר כ-300 מטר, מופיעה לפתע זרימה קטנה, אך גם היא צפויה להיעלם לחלוטין בקרוב. הנביעה הטבעית של נחל צלמון דעכה כמעט לחלוטין בשני העשורים האחרונים, והותירה ערוץ רחב וריק.
אבל בהמשך הערוץ של נחל צלמון, המצב השתנה לחלוטין בשנה האחרונה. כמה קילומטרים מזרחה מהשמורה, בקיבוץ גינוסר, דממת הבוקר מופרת בפכפוך מתמיד. ליד ערוץ הנחל, ירוק ומלא צמחייה, צועדים כמה משכימי קום שבאו להליכת בוקר. "כבר שנים שהוא לא זרם, אפילו בחורף", מספרת אחת מהן לחברותיה.
בכניסה לקיבוץ, ליד פינת ישיבה שהוא מחבב, משקיף על המים רביד לוי, מהנדס מים ותיק, ומנהל קהילת החדשנות במים של ישראל. "זה בעצם הצינור היחיד בעולם שמדינה בנתה בכדי להחזיר מים לנחל ולימה", הוא מספר בהתרגשות עצורה, ומביט על הנחל זורם ליד פינת הישיבה, "והחלק המטורף הוא, שהשחזור האקולוגי של הנחל הוא רק חלק קטן מהיתרונות".
לוי מכיר את הנחל כבר שנים רבות. "נולדתי באילון שבגליל המערבי. כשאני ואשתי, גם כן צפונית, חיפשנו בית, הגענו למסד, שבמעלה הנחל. זה היה לפני עשרים שנה", מספר לוי, "מאז, ועד לפני חודשיים, לא זכיתי לראות את הנחל זורם ברציפות".
להזרים מים לכינרת, ולהחיות את הנחל
הפרויקט של החייאת נחל צלמון הוא חלק מפרויקט גדול יותר, שזכה לכינוי "המוביל ההפוך". הפרויקט של רשות המים, שבוצע בידי חברת 'מקורות', מחבר את הגליל למערכת המים המרכזית, על ידי הובלת מים מותפלים מהים התיכון אל הכינרת. המים זורמים בצינורות מאזור חדרה, ונשפכים מהם לנחל צלמון, שחזר לזרום בזכות הפרויקט, וממנו לכינרת. בכך נוצר נתיב הופכי ל'מוביל הארצי', ששואב מים מהכינרת ומוביל אותם אל אזור גוש דן.
"כשהקימו את המדינה, זה היה חזון מאוד מתקדם, להביא מים מאיפה שיש הרבה מים, בצפון, אל המרכז והנגב, איפה שאין", מסביר לוי, "היום, בזכות ההתפלה, דווקא בצפון אין מערכת מים שמגבה את הנחלים והמעיינות. זה מאוד חשוב לנו, תושבי הגליל המזרחי, שעד עכשיו חיינו למעשה על סמך הגשם והמעיינות, וכמו בפרדוקס, דווקא לנו לא היה מה שנקרא 'בטחון מים אקלימי' במקרה של בצורת".
"לכן החליטו במקורות שצריך גם להזרים מים בחזרה אל הכינרת", אומר לוי, "כדי לאגור את עודפי ההתפלה, ועל הדרך להחיות את הכינרת ואת הנחל".
למרות שניתן היה לשפוך את המים ישירות לכינרת, במקורות בחרו להזרים אותם אל הנחל היבש שמוביל אליה. "יש מי שאמרו שזה חבל, כי קצת מים יתבזבזו ויתאדו. אבל גם האחריות על האקולוגיה, ואפילו האסתטיקה, היא חלק מהאחריות של המדינה".
2 קילומטר מהמחלף, הנחל הצלול מתחיל לזרום
גבוה יותר מגינוסר, אבל נמוך יותר מהגן הלאומי, שמכונה לעיתים 'צלמון עליון', נמצא המסלול האמצעי של נחל צלמון, שמוביל ממחלף צלמון, ליד קיבוץ רביד, ועד לגינוסר. בתחילתו, מקדם את פני המטיילים שלט הכוונה קטן, עליו נכתב "לזרימת הנחל".
בשונה מהגן הלאומי המתויר והנעים, המסלול הזה פראי יותר, ומעט מוזנח. בשני הקילומטרים הראשונים שלו יש אמנם נוף יפה, אבל קרקע בוצית ומרובת זבובים, והחברים לדרך הם בעיקר מספר לא מבוטל של פרות. כמו בגן הלאומי, גם כאן הנחל עדיין לא זורם.
אבל למי שיצלחו את ההתחלה הקשוחה שלו, מחכה 'פרס': נקודת הנביעה של המוביל ההפוך. מרחוק זה נשמע כמו סתם רעש של הרוח. אבל אחרי שיוצאים מהענפים הנמוכים והבוץ ועוברים חלקת חיטה מוגנת בגדר, הרעש מתגבר. כשסוטים מהשביל אל מרכז הערוץ, זה לפתע קורה: רעם עז של מים נשפכים, ונחל צלול, צר אבל שוצף וקוצף, ששב וזורם בעוצמה בערוץ. המים נובעים מתוך מדרגות מתכת, שעליהן מודבק סטיקר עם הכיתוב "הכול משתבש לטובה" לזכרו של אלמוג סרוסי ז"ל, שנחטף לעזה ונרצח בשבי.
מסביב אין כמעט איש. אבל בין הפרחים הוורודים והנאים שצומחים סביבו, מבלים בנחת נוגה קריסטל (38) ודני גינס (34), מקיבוץ עברון. "הגענו לפה בעקבות דוד שלה", מספר גינס "הוא עובד בחברת הנדסת מים, וסיפר לי שהם בנו פה משהו מדהים". קריסטל מחייכת חיוך רחב, וניכר שחבל להם לעזוב: "מפתיע שאין אף אחד. היינו פה יותר משעתיים, ולא ראינו נפש חיה", היא מספרת, "ומהמם פה, והמים נעימים". ואכן, המים, בשונה ממי נביעה רגילים, קרירים, אך אינם קפואים.
השניים, אגב, לא הגיעו לכאן ממחלף צלמון, אלא בדרך קיצור, שעוברת דרך מאגר המים שליד קיבוץ חוקוק. לדברי גינס, "זה הביא אותנו לכאן בכמה דקות".
מחכים לראות את ההשפעה על המערכת האקולוגית
המים בנחל שקופים, צלולים, כיאה למים מותפלים. "האמת היא שאף אחד עוד לא יודע מה המשמעויות של זה", מסביר לוי. "היות שזו הפעם הראשונה בעולם, אנחנו מחכים לראות האם זה פוגע במערכת האקולוגית, או דווקא תורם לה. הרי מדובר במים מותפלים, שהם טיפ-טיפה פחות מלוחים מהמים שמגיעים מהנחלים, אז אולי זה דווקא יפחית את המליחות בימה".
מים מותפלים נמצאים בישראל בשימוש נרחב, בחקלאות וגם במי השתייה. "כיום, יותר מ-60% ממי השתייה שלנו מגיעים מהתפלה. זה אומר שבמשק המים שלנו יש יותר מים מותפלים ממים שאובים. אנשים בחו"ל תמיד אומרים לי, זה בזבוז, אלו המים הכי יקרים. אני מסביר להם שזה בזבוז, אם יש לך אלטרנטיבה. תסתכל על המדינות השכנות, שאין להן מים יומיים בשבוע. אין לך".
ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחום ניהול והתפלת המים. כיום פועלים בה שישה מתקני התפלה גדולים, והשביעי בדרך. ישראל גם משמשת בפועל כיצואנית מים לשכנותיה. הסכם השלום עם ירדן, לדוגמא, כולל סעיף שבו מתחייבת ישראל למכור לירדן 50 מיליון קוב מים בשנה, שהוגדלו עם השנים לכ-100 מיליון קוב. "וזה צפוי לגדול עוד בשנים הקרובות", אומר לוי, "זה חלק בלתי נפרד מהסכם השלום, ומהקונספט של שיתוף פעולה אמיתי".
"יש לך פה משהו חדש, שלא היה"
המסלול לאורך נחל צלמון נמשך מטה, הפעם ליד הנחל השוצף. למרות שערוץ הנחל רחב מאוד, ומלא בצמחייה טרייה, ישנם מקטעים בהם אין אליו גישה ישירה. מי שרוצה מסלול קליל לכל המשפחה, יכול לנסוע בין חממות הבננה של גינוסר, ולהגיע לכניסה קלה ופשוטה לשביל הכחול. כאן, סמוך לשביל ישראל, מטיילים רבים יותר. לאורך מרבית המסלול הנחל עמוק יחסית, אך ניתן גם ללכת לצידו.
לאחר כמה דקות של הליכה במעלה הזרם, נגלית פינה מהממת, ובה עץ ענק שהנחל מאט על שורשיו, ואז נשפך במפלון קטן קדימה. גם בגדה הקרובה, נפתחת ירידה נוחה למעין רחבה, והצל והשורשים יוצרים פינת שכשוך מזמינה, שקשה לדמיין שרק לפני שנה הייתה יבשה לחלוטין.
"זה ברשימה שלי כבר הרבה מאוד זמן" מספר טובי שביט (55), שבדיוק מתחיל את המסלול עם הדס גיין, זוגתו. "כששמעתי שזה נפתח, אמרתי יאללה, אני כבר בצפון". שביט וגיין, שהגיעו לכאן מאזור השרון, מספרים שהם רגילים לטיולים קשוחים בהרבה. "אני בכלל איש של מדבר, הולך מחוץ לשבילים, עם תצלומי אוויר וניתוחי קרקע. ופה יש לך משהו חדש, שלא היה".
"יש ספר של מאיר שלו, 'בביתו במדבר', שהדמות הראשית בו היא עובד מקורות. הוא מגלה שם את כל המקומות, וגם יש לו את הגב הנסתר שלו, שזה גב אמיתי שקיים בנגב. אף אחד לא חושב על זה, אבל כל האנשים שהיו ראשונים בכל הפינות האלו, הם תמיד אנשי חברת החשמל ומקורות".
האחראי ב'מקורות': "היה לי חשוב שכולם יתלהבו כמונו"
"אני זוכר את המצגת שבניתי לכולם כשהתחלנו את הפרויקט", מספר זיו כהן, מנהל חטיבת הפרויקטים במקורות, "אני אמנם מאוד בחור של הנדסה, אבל אני גם מצייר ומפסל, ושמתי המון ויזואליה ויצירתיות במצגת, כי היה לי חשוב שכולם יתלהבו מזה כמונו".
כהן, בן 51 מרמת ישי, היה האחראי על הבנייה של מוביל המים, וניכר שהוא מתרגש מאוד. "הייתה בזה הרבה אחריות, וגם הרבה מהמילים הגדולות האלו – ציונות, בטחון מים, דאגה לארץ ישראל. היה לי ברור שאני אעשה את זה".
"אני בכלל מבאר שבע במקור", הוא מספר, "תמיד התלהבתי ממים, והתחלתי לעבוד בחברות מים בדרום. כשהציעו לי לעבוד במוביל הארצי, התרגשתי. זה פרויקט ענק, עוד מלפני קום המדינה, עם כל כך הרבה חשיבות ומורשת. החלטתי שאני לוקח את אשתי, ועוברים לצפון, כי אני רוצה להיות מושקע בזה. כך הגענו לרמת ישי. לא ידעתי שבהמשך, יציעו לי לבנות את המוביל ההפוך".
"במהלך העבודות הייתי המון בשטח. עבדנו עם ארגונים ירוקים, עם איכרים קשוחים ועם פלאחים, ולכולם אתה צריך להסביר למה זה פרויקט חשוב, ששומר על הכינרת, שטוב לסביבה".
לדברי כהן, "להחיות את הנחל זה יותר מלהחיות את האקולוגיה. יש שם בצלמון העליון 24 טחנות רוח ישנות. במונחים של פעם, זה אזור תעשייה של ממש. יש לי חלום שיחיו חלק מהן, שיקימו שם בית ספר לכוח של המים, אולי אפילו טורבינה".
ומה עשה האחראי על הפרויקט כשהגיע לנחל הזורם בפעם הראשונה? "קפצתי פנימה, ישר, נתתי שחייה. אין תחושה כזו".
בהזרמה חזקה, מפלס הכינרת יעלה בחצי מטר
עכשיו, באביב, המים בנחל מגיעים בחלקים הצרים יותר של הערוץ כמעט עד לגובה המותניים. אבל לוי מסביר שלא בכל השנה צפויה זרימה כזו, בגלל שכמות המים המותפלים המוזרמת במוביל ההפוך משתנה. "הצינור מזרים עתודות התפלה", מסביר לוי, "אבל זה קורה רק כשיש עתודות התפלה. בקיץ, או בחורפים יבשים, הוא יזרים פחות".
למרות שהצינור מסוגל להזרים עד 15 אלף קוב בשעה, עד לפני חודשיים זרמו בו 1,000 קוב בשעה בלבד, בשל קשיים בתחום ההתפלה. "בתחילת החורף, עם סיום התיקונים במתקני ההתפלה, הפעילו אותו בקיבולת של 5,000 קוב", אומר לוי, "אבל זה לא יישאר ככה גם בקיץ".
הזרמת כמויות כאלה של מים, אומר לוי, צפויה להשפיע משמעותית על מפלס הכינרת. "יש פה סדר גודל של בין כמה סנטימטרים בשנה, במצב של זרימה חלשה, לכמעט חצי מטר, במצב של זרימה חזקה". עם זאת, הוא מדגיש שגם עצם השימוש במים מותפלים מסייע לשמירה על מפלס הכינרת: "לפעמים עדיף פשוט להשתמש בהם, כדי לא לשאוב מים מהכינרת מלכתחילה. התרומה של ההתפלה לכינרת דרך מניעת שאיבה היא בסדר גודל של 4 מטרים בשנה".
לדברי לוי, "הכינרת משמשת כמעין סוללה של מים. מזרימים לשם מים כשיש לנו עודפים, ושואבים כשחסר. והבחירה לאכסן דווקא שם, היא מתוך אחריות על האקלים שלה".
להישאר מובילים בחדשנות במים
המוביל הארצי, שהקמתו הושלמה ב-1964, הוא אחד מהרעיונות המוקדמים של הציונות, וגם הוא, בדומה למוביל ההפוך, היה הראשון מסוגו. הוא הוקם כדי להוביל מים מהכינרת, דרך מישור החוף, ועד לצפון הנגב, בשביל להפריח את השממה. לפי עדויות של משתתפים שונים בוועדת פיל שמינו הבריטים בשנות השלושים, והמליצו על חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים, התוכנית הותירה בהם רושם כה גדול, שהיוותה את הגורם העיקרי בבחירתם להעביר את הנגב אל המדינה היהודית. את המוביל הארצי הקימה, עוד מימיו הראשונים, חברת 'מקורות', שהקומה על ידי ההסתדרות הסוכנות היהודית וקק"ל.
"היום, אנחנו מרגישים שאנחנו ברמה עולמית בתחום המים, וזה באמת נכון" אומר לוי, "זה קרה כי הבנו מה האתגרים שלנו, והתמודדנו עם דברים שמדינות אחרות מתחילות להתמודד איתם רק היום". יחד עם זאת, הוא מזהיר כי "חשוב שלא ננוח על זרי הדפנה. אמנם רשות המים ומקורות הם הגופים היחידים במדינה שיש להם תוכניות עד 2050 ו-2075, אבל אסור שנזניח את הטכנולוגיות. יש היום המון מדינות שנמצאות איפה שאנחנו היינו, ואם לא נשקיע בלפתח את התחום הזה, כמו בהייטק, לא נהיה שם כשהן יבואו לקנות".
הצלמון התחתון: הקילומטרים האחרונים בדרך לכינרת
אחרי המטעים, זורם הצלמון בערוץ רחב, מלא קני סוף, ואז דרך גשר, אל תוך קיבוץ גינוסר. שם, הוא תוחם את גבולו הצפוני של הקיבוץ. מצד אחד שלו טבע, עצים ועשב רב. מהצד השני, שביל הליכה ישן, חלקו סדוק, אבל מרוצף פינות ישיבה מסבירות פנים, שמלווה את הנחל בחלק האחרון של מסעו אל הכינרת. גשר נאה למראה חוצה אותו, מאפשר לילדי הקיבוץ גישה לחורשה הסמוכה.
בהמשך, בערך בחצי הדרך לכינרת, בחר מישהו לבנות מגרש טניס מכוסה זכוכית, עתידני למראה, שהוא והמוזיקה הבוקעת ממנו זרים לנוף. אבל למעט הנקודה הזו, מתפתל השביל לצד הנחל עד לשובר גלים ארוך. משם, יכולים ההולכים להשקיף על הנקודה האחרונה במסלולם הארוך של המים, כל הדרך מאזור עכו ועד לכינרת, כשהוא נשפך אל הימה הקטנה. "אולי זה לבדו לא מה שיציל את הכינרת", אומר לוי, "אבל זה מראה לך כמה אנחנו חושבים על מאגרי המים שלנו, ושומרים אותם".
